לא ידעתי שום דבר על "כשהקיץ הופך לסתיו". טוב, אני מגזים טיפה. ידעתי שזה סרט, לפי הפוסטר ידעתי שזה סרט מצולם ולפי שמות המעורבים ידעתי שזה סרט צרפתי. אבל לא ראיתי טריילר ואני לא באמת מעורה מספיק בקריירה של כל המעורבים כדי שתהיה לי איזושהי תחזית לגבי מה שעומד לקרות על המסך. הגעתי להקרנה הכי קרוב שצופה קולנוע מודרני מסוגל להגיע לטאבולה ראסה.
זו כנראה הדרך הכי טובה לראות את הסרט הזה. זה גם מה שהופך את הסרט ליצירה מתסכלת לביקורת – אי אפשר באמת לדבר על מה שלא עובד (בניגוד למה שכן עובד) בלי לחשוף פרט אחת יותר מדי. לא שמדובר פה באיזו רכבת הרים שמשנה את תפיסת העולם שלך כל חמש דקות. זה לא מ. נייט שאמאלאן, אין הופעות אורח מפתיעות כמו מארוול ואין עוד דברים שלרוב מסמנים עליהם ספויילרים – אבל זה בהחלט סרט ששומר את הקלפים שלו קרוב לחזה לאורך רוב הסיפור וחושף אותם אחד אחד באיטיות.
"באיטיות" זה חשוב: זה סרט (בעיקר) על אנשים זקנים, והקצב שלו בהתאם. מישל (הלן וינסנט) היא קשישה שחיה באחד הכפרים הצרפתיים היפיפיים האלו שבהם כולם מכירים את כולם, הנוף משגע ויש פטריות מצוינות במרחק יריקה מהבית. היא מעבירה את ימיה בגינון, בישול, טיולים ושיחות עם החברה הכי טובה שלה מרי-קלוד (ג'וזיאן באלאסקו), שמצדה בעיקר מודאגת ממה יקרה עם הבן המבוגר הלא יוצלח שלה וינסנט (פייר לוטין). נראה בהחלט שאנחנו בסוג הסרטים שבהם הכל טוב ויפה והשאלה הכי חשובה היא האם הדמויות יספיקו להכין את הרוטב למנה העיקרית לפני ארוחת הערב.
ואז מגיעים לביקור לוקאס (גרלן ארלוס), הנכד המתוק של מישל יחד עם ואלרי (לודיווין סנייה, שעובדת בקביעות עם אוזון כבר עשרים שנה), הבת שלה. ולמרות שאנחנו בגן עדן הבת לא מרוצה. היא עצבנית ומעצבנת ונמצאת תמיד בטלפון. בהתחלה נראה שזה פשוט חוסר הסובלנות של נערת העיר הגדולה לכפר הקטן אבל אז הקלפים מתחילים להיחשף ופתאום… טוב, שום דבר לא קורה בסרט פתאום. הוא, כאמור, די איטי. אני לא יכול להגיד שהוא משנה ז'אנר והופך פתאום למותחן היצ'קוקי או סיפור רפאים או דרמת פשע. הסרט ממשיך להתמקד ביחסים המתפתחים בין הקבוצה הקטנה הזו של דמויות, כשכל פעם נדבך אחר מהחיים שלהן נחשף ומשנה טיפה את תפיסת העולם שלנו לגבי למה ואיך הן עושות את מה שהן עושות.
הבחירה באיטיות המכוונת הזו היא מה שעושה את הסרט למעניין והיא גם בעוכריו. הניסיון המורגש להתרחק מכל מה שמריח מ- "ז'אנר" עוזר לסרט לדלג מעל קלישאות מוכרות: גם דמויות שנראות בהתחלה חד מימדיות (הבת חסרת הרגישות, הנכד החמוד מדי) מקבלות בתסריט הזדמנות להתפתח, ואם אתם חושבים שאתם יודעים בדיוק מה הולך לקרות אתם כנראה טועים. מצד שני – המקצב אומר שהסרט טיפה נהיר מדי: אם להמשיך את האנלוגיה של הקלפים, זה לא רק שהמצלמה מראה את הדמות מניחה את הקלף על השולחן בהילוך איטי – הדמות שמניחה את הקלף גם מסבירה איזה קלף זה, מה הוא עושה ואיך הוא חלק מהאסטרטגיה הכללית שלה (עוד לא החלטתי אם באנלוגיה הזו הם משחקים פוקר, מג'יק או טאקי). הדמויות ממשיכות להסביר דברים שהצופה כבר הבין ובשלב מסוים התגובות המתונות שלהן לאירועים די גדולים בחיים האישיים שלהן הופכות צפויות בעצמן. אתה מחכה שהסרט יעלה הילוך אבל לא – הוא יישאר במהירות שיוט לכל אורכו.
"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא לא סרט רע, אבל הוא גם סרט שמסרב בעקשנות להפוך לסרט טוב. יש לו את כל המרכיבים: כל השחקנים עושים עבודה טובה והסיפור הבסיסי שלו מצוין, אוזון יודע לביים את הרגעים הקטנים והיפים בחיי הכפר והוא יודע איך לטעון את הרגעים האלו במידה של איום כשצריך. אבל בסופו של דבר זה סרט שמסביר את עצמו למוות, וזה סרט שעושה לדמויות שלו עבודה קלה מדי. שוב ושוב הדמויות של הסיפור נתקלות בתוצאות השליליות של הבחירות שלהן, ושוב ושוב הסרט מהסס ללכת עם התוצאות האלו עד הסוף.
"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא סרט שעוסק בהרבה דברים. בעבר שלנו ובדרך שבה הוא מגדיר את הווה, בסליחה, בציפיות חברתיות, בהתבגרות בצל המוות. כל הנושאים הגדולים האלו מבעבעים מתחת לפני השטח ומסרבים להגיע לנקודת רתיחה. בשלב מסוים אתה מפסיק להריע לאיפוק של הסרט ומתחיל לייחל לכך שמשהו באמת יתפרץ. אולי זה כן היה צריך להיות מותחן היצ'וקוקי, או סיפור רוחות או דרמת פשע. כללי הז'אנר הם לפעמים כלוב, אבל הם יכולים גם להיות דרך טובה לספר סיפור מוכר באופן מעניין.
איתך. הסרט משאיר דברים פתוחים, שאת חושבת שקרו אבל אולי לא, כי זה איום מדי או כי זה פשוט לא קרה… וזה ממש הסגנון שלו… כך שלא ברור לי מה היה כל כך ברור.