ביקורת: פסגת האלים

אחד מסרטי האנימציה המוצלחים של השנה - גם אם יש לכם פחד גבהים.

בתור אחד שמתגורר, טכנית, על הר (חיפה, נו) מפתיע לגלות שתמיד סלדתי מהרים. לא מעצם קיומם, מה פתאום. הרים זה יפה. אבל לעלות עליהם? לא לא לא. לא. לא. אין סיכוי. מה פתאום. עזבו אותי בשקט, ועדיף בדרך מישורית יציבה. לכן לא הבנתי מטורפים שמטפסים לגבהים של עשרות, מאות ואלפי מטרים כשהם נסמכים על ציוד פשוט, כזה שאי אפשר לדעת אם עבר יום רע על מי שהכין אותם. "פסגת האלים", סרט האנימציה הצרפתי החדש של נטפליקס, לא רק מסביר מדוע האנשים האלה מסכנים את חייהם, אלא גם עשה את הבלתי ייאמן וגרם לי לרצות לעשות את זה בעצמי (מה שכמובן לא יקרה. פעם נפלתי במדרגות נעות).

מאקוטו הוא צלם עיתונות שמנסה להתחקות אחר האבּו: מטפס הרים מוכשר שנעלם מתחת לרדאר לפני שנים. מאקוטו מדבר עם אנשים שהכירו את האבו ומאתר קטעי עיתונות ישנים, מה שהופך את "פסגת האלים" טכנית לסרט בלשי. בחלקו, בכל אופן. בחלקו האחר אנחנו עוקבים אחר האבו עצמו, ובמסע שלו להפיכה מנער צעיר והרפתקן למטפס הרים מוכשר. אולם, ככה מוכשר וככה נטול כישורים חברתיים. האבו הוא מהאנשים האלה שאי אפשר לנהל איתם סמול טוק, ואם תנסו זה ילך בערך ככה:

"ראית הישרדות?"
"ההישרדות היחידה שלי היא בהרים".
"ומה עם חתונמי?"
"ההרים הם החתונה שלי".
"והזמר במסיכה?"
"המסיכה שלי היא… הממ… אני אוהב רק הרים, נו".

חלק נכבד מהמתח בסרט (ויש בו המון רגעים מותחים) הוא לנסות להבין מה גרם למטפס מוכשר כמו האבו פשוט לנטוש הכול ולהיעלם, וככל שלומדים עליו יותר מכירים אדם שסוחף אותנו באהבתו לטיפוס – והוא עושה זאת בלי מונולוג סוחף או סיפור ילדוּת קורע לב שבו מגלים שאיזה הר הציל את האבו מבריונים או משהו. כי מסתבר – מי ידע? – שאנשים לפעמים מתאהבים בתחביב סתם כי הוא נראה להם מגניב.

למרות שני צירי העלילה המקבילים, התסריט של "פסגת האלים" בסיסי ורזה, ואני מציין זאת לחיוב. למעשה, הקצב המהיר שלו מפתיע משום שאם אני הייתי מפיק סרט שנראה כל כך יפה, הייתי מתעכב עוד מספר שניות על כל שוט. למעשה, יותר מש"פסגת האלים" מעניין ומותח וכל שאר הסופרלטיבים (המוצדקים) אודות הסיפור – הסרט עצמו נראה, כדברי הפזמונאית נ. קירל, מיליון דולר, וכבר מהפריים הראשון מבינים מדוע לקח שש שנים להפיק את יצירת המופת הזו שסיפקה לי שומרי מסך עשר שנים קדימה. לא אגזים אם אגיד לכם שמבחינתי, "פסגת האלים" הוא סרט האנימציה הכי יפה של השנה.

ובזכות האנימציה הזו ניתן להבין עד כמה גדולות ואימתניות אותן הפסגות שהאבו ומטפסים אחרים בסרט רוצים לכבוש. כי עם כל הכבוד למדיום הלייב אקשן, אם תרצו לצלם הר במזג אוויר אימתני – אתם תלויים במזל, ומעבר לכך, מטעמי בטיחות, יש גבול עד לאן תוכלו לגרור את צוות הצילום. אבל "פסגת האלים" לא כפוף לכלום, וכך האנימטורים של סטודיו Folivari הרשו לעצמם להתפרע עם הצדדים המסוכנים, האפלים, המרוחקים ביותר והמרהיבים של תלוליות הענק האלה.

אם צריך למצוא בכל זאת איזו בעיה בסרט, אגיד שמאקוטו והאבו דומים מדי אחד לשני, מה שעשוי לגרום לבלבול קל. לא אצלי, כמובן. אני מקווה שאתם לא רומזים שבמשך חמש דקות חשבתי שאני עוקב אחרי דמות אחת ואז התחוור לי שזו בכלל הדמות השנייה. כי זה לא קרה, מה פתאום. פחחחח. איזה מצחיקים אתם. נוסף על כך, הסוף שלו, הגם שהוא רחוק מלהיות פתוח, מותיר אחריו מקגאפין תלוי באוויר (לתוהים, הדבק שמחבר בין שני גיבורי הסרט הוא המצלמה האבודה של מטפס ההרים האמיתי לגמרי ג'ורג' מאלורי, שנעלם סמוך לפסגת האוורסט ב-1924). אבל כאילו, בחייאת, כולה מקגאפין.

אז אולי לא ארוץ לרכוש ציוד מחנאות ונעלי טיפוס בעקבות "פסגת האלים", אבל הוא בהחלט אחד מהסרטים האלה שמותירים חותם, ולצד סדרות כמו "ארקיין" הוא מוכיח שתעשיית האנימציה הצרפתית היא רעננה, מקורית ומיוחדת. ממליץ על הסרט בחום, גם אם יש לכם פחד גבהים.