סופרבאד

במקור: Superbad
במאי: גרג מוטולה
תסריט: סת' רוגן, אוון גולדברג
שחקנים: ג'ונה היל, מייקל סרה, כריסטופר מינץ-פלאס, סת' רוגן, ביל היידר

אח, אני זוכר את התקופה בה גם אני הייתי תלמיד במערכת החינוך. אותם ימים מלאי עצב ושמחה במסדרונות התיכון. ההווי החברתי הלוחץ, המבחנים, החששות. שיחות הנפש עם החברים בהפסקות. ומעל להכל, הכמיהה התמידית לאהבת הנעורים התמימה והבתולית. כשאני רואה סרטים כמו 'סופרבאד' הכל צף וחוזר אליי, טרי וברור, כאילו לא עברו חדשיים וחצי.

'סופרבאד' מגולל את אירועי יממה אחת בחייהם של סת', אוון ופוגל, חבורה סימפטית ומתבגרת של חנונים. בואו נתעכב לרגע על המילה הזו, "חנונים", ברשותכם:

כשאני אומר "חנונים" אני לא מתכוון לבני נוער שאף אחד לא שם לב להיותם אטרקטיביים, בגלל שהם לובשים חולצה מרושלת. אני לא מדבר על סמי-אאוטסיידרים שאמורים לגרום לצופים המזדהים להרגיש שהם חכמים. ואני גם לא מדבר על קוריוז ממושקף ועלוב שנועד לתבל את מעלליו של גיבור ממעמד חברתי גבוה יותר. אני מדבר על חנונים שאמנם קל לקטלג אותם בתור "ביישן ורגיש", "שמן וחסר טאקט" או "פתטי וגלמוד", אבל הם הרבה יותר מזה – הם בני אדם עם אופי שלם, והם לא תמיד יודעים לענות את התשובה הנכונה או השנונה. בהיותם בעלי אופי מלא, הדינמיקה בתוך ומחוץ לקבוצה שלהם קצת יותר מורכבת מיחסי ה"מגניב-לא מגניב" שקומדיות תיכון רבות מספור הרגילו אותנו אליהם.חוץ מזה, הם חרמנים אחושרמוטה.

על כל פנים, היממה המתוארת בסרט מתרחשת לקראת סוף ימיהם של גיבורי הסרט כתלמידי תיכון, אלא שלצערם, סוף ימיהם כבתולים נטולי-חברה לא נראה באופק. מתוסכל וכמה, רוקם סת' תכנית כה מטורפת שהיא עשויה לעבוד: בעזרת תעודת הזהות המזויפת של פוגל, הם יצליחו לשים את ידם על מצבור אלכוהול שיספק להם כרטיס כניסה למסיבה שמארגנת אחת מהנאוות שבבנות השכבה ולתחתונים של עוד כמה מהן.

כמו בכל סרט שאורך מעל לשלוש דקות, העניינים מתגלים כמסובכים מהצפוי, ומאותו הרגע מתפצל הסרט לשני חלקים שנראים כמעט מנותקים אחד מהשני. החלק הראשון עוקב אחרי סת' (שמן וחסר טאקט) ואוון (ביישן ורגיש) שמנסים לשים את ידם על אלכוהול בדרכים מפוקפקות, דוחים את הקץ ככל האפשר ומתעמתים זה עם זה. החלק הזה מעוטר בקללות וכתמי מחזור לרוב, ובכל זאת, הייתי אוזר אומץ ומגדיר אותו כמעודן, יחסית. הדיאלוגים לעתים נדירות מכוונים לפאנץ' ליין או חידוד כלשהו, וההומור ברובו מסתמך על אבחנות מדויקות של התסריטאים (סת' רוגן ואוון גולדברג, שניחנו ככל הנראה ביצירתיות חסרת גבולות בכל הנוגע למתן שמות לדמויות) לגבי החומר האנושי בו הם עוסקים. הניואנסים שבהם מאופיין הצמד הם לעתים כל כך חכמים וכל כך מוצנעים שהם עלולים בקלות רבה לחמוק מהקהל, וסביר להניח שכמה מהם אכן חמקו ממני. כך למשל, ניתן ללמוד על דמותו של סת' בסצינה קצרה בה הוא מעליב עמית לשכבה כשהוא מזכיר לו ארוע מלפני שמונה שנים. גם ההתפתחויות העלילתיות מתונות למדי ולא הרבה קורה במהלך המרוץ של הצמד אחר השיכר. כלומר, כן, הם מסתבכים בקטטה באיזשהו שלב, וחבורת מסוממים דורשת מאוון לשיר. אבל לכו תשוו את זה להרולד וקומאר שהיו צריכים לרכוב על ברדלס כדי להשיג המבורגר.

החלק השני מתאר את מסע ההוללות ההזוי של פוגל (פתטי וגלמוד), בחברת זוג שוטרים אינפנטיליים וחובבי 'מלחמת הכוכבים', שזה פחות או יותר אותו הדבר. במהלך המסע הוא נשאב לזהות שנבדתה לצורך יצירת התעודה שלו – מק'לאבין, בן ה-25 העשוי ללא חת. החלק הזה הוא כמעט ניגוד גמור למסע של סת' ואוון. הדמויות בו הם קריקטורה מהלכת וגרוטסקית, ולפעמים מאוד מצחיקה. הוא נראה פחות כמו תיאור אמין של חיי החנון הטינאייג'רי הממוצע, ויותר כמו הדרך בה החנון הטינאייג'רי הממוצע היה רוצה שתיאור אמין של חייו יראה. הוא גם נראה כמו הסיבה הכי טובה שיוצרי הסרט יכלו למצוא כדי לתת תפקידי משנה לביל היידר וסת' רוגן (שכאמור, גם כתב). וזו אכן מטרה נעלה: כל אחד מהם נפלא בפני עצמו, והכימיה ביניהם מצוינת.

זה לא שאין בעיות. כששני קווי העלילה נפגשים הם לא נראים מתאימים זה לזה. יש משהו מאוד צורם בסצינה שבה סמל רוגן מגיב בטירוף מוחלט להתנהגות האמינה והמוקפדת של אוון. קשה להאמין ששתי הדמויות האלה מתקיימות באותו עולם, והמפגש שלהן זה עם זו הופכת את הסצינה למשונה ולא נעימה במיוחד לצפיה.

אבל מה שיותר מהותי מזה, מה שבאמת עוצר אותי מלהצטרף ללהק המבקרים שמכתיר את 'סופרבאד' להמנון של תקופה, ל'שמתי ברז למורה' של זמננו או לסיבה האמיתית להמצאת הפילם, הוא משהו אחר לגמרי. זאת המגרעה שטמונה בכל ה"לעתים", וה"לפעמים" וה"לרוב". הרגעים שבהם האצבע של היוצרים גולשת מהדופק והסרט מרופף את השמירה על אמינות הדמויות, ומאפשר לחולשות מיותרות של סרטי תיכון עבשים להיכנס פנימה. כזה הוא, למשל, מפגן הפנטומימה של סת' בשיעור כלכלת-בית, שלא הגיוני שעבר מבלי שאף אחד מחבריו לכיתה שם לב או הגיב. ברגעים אחרים, נדמה שהסרט מפחד ללכת עד הסוף ומעדיף לברוח למוסכמות פלסטיקיות, בעיקר בתחום הרומנטי, כדי לספק את הקהל הרחב. זה לא ש'סופרבאד' חוטא בכל אלה לעתים קרובות במיוחד, אלא שהפגמים האלה בולטים במיוחד על רקע הרמה הגבוהה עליה שומר הסרט רוב הזמן, והם מהווים מעין משקולת שהופכת את 'סופרבאד' לקומדיה ראויה – אבל לא מעבר לזה. זו אמנם סיבה מצוינת בפני עצמה לקום וללכת לקולנוע, אבל ברגעי השיא, 'סופרבאד' מראה פוטנציאל להפוך לסרט פולחן – והוא לא.

מה שכן, הוא מצחיק ומשוחק היטב, ויש לו פסקול רטרו משובב נפש שאני מרגיש מחויב להזכיר לפני תום הביקורת. אני משער שלא מעט אנשים יסלדו מהדמויות הראשיות, מה שלא מפליא בהתחשב בזה שהמאפיין הראשי שלהם הוא חוסר הפופולריות שלהם בקרב החברה הרחבה. סביר להניח גם שמצבורי הקללות ותיאורי הזימה שמעשירים את שיחות הנפש בסרט יפריעו לצופים מסוימים. ובכל זאת מומלץ להקדיש זמן ל'סופרבאד'. וכדאי להישאר לכתוביות הסיום, אם כבר מדברים. אבל לא אם יש יום לימודים למחרת, כן?