ביקורת: הישרדות

מה גורם ל"הישרדות" להיות סדרת הריאליטי שאפילו אנשים שסולדים מהז'אנר יכולים ליהנות ממנה?

אם מרבית תכניות הריאליטי בהן אנחנו צופים היו תוכן עלילתי בדיוני היינו ממהרים לכנות אותן אנתולוגיות (ולהרגיש מאד חכמים). אחרי הכל, מדי עונה אנחנו הולכים לצפות בדיוק באותו קו עלילה, אלא שהקאסט משתנה: חבורת אנשים נכנסת לווילה/מטבח/אולפן/אי בודד, הם מודחים לפי סדר הפופולריות שלהם עד לאירוע גמר חגיגי, ובאמצע יהיו אהבות, שקרים ומשימות אקסטרים. וזהו, בעצם. כך שבהרבה מקרים, האתגר המרכזי של ריאליטי טוב הוא פשוט להצליח לספר כל פעם מחדש את אותו הסיפור, באופן שירגיש מוכר ונעים אבל גם כיפי ומרענן. וזאת הסיבה שגם אני, כמו מיליוני מכורים אומללים אחרים, שקעתי עמוק במצולותיה של "הישרדות: ארה"ב", בעיקר בתקופות בהן רציתי תוכן "בטוח", שהחוקים שלו ברורים מחד, ומאידך הוא עדיין תמיד ימצא דרכים להפתיע. הפורמט ברור כמו פרק של "חוק וסדר" אבל התוכן תמיד כאוטי ולא מתנצל.

בעבר, כשאנשים רצו להצדיק צפייה בתכנית שלא נחשבת ל"איכותית", הם היו ממהרים להסתייג בסוף ההמלצה ולומר "ואני בדרך כלל לא רואה טלוויזיה מסוג כזה!". לרוע מזלם של חובבי ריאליטי אפולוגטיים, התירוצים האלה לא עוזרים – אף אחד לא רואה שתים עשרה עונות של "בייק אוף בריטניה" בטעות. לכן, קו ההגנה האינטלקטואלי של רבים מחובבי "הישרדות: ארה"ב" הוא הטענה שהסדרה היא הרבה מעבר לטראש השגרתי שמספק הז'אנר – לא סתם סיר לחץ שבו המפיקים נהנים לדחוס אנשים פרובוקטיביים בשביל ריבים שיביאו רייטינג מיידי, אלא משחק אסטרטגיה שמצריך תחכום, תככנות, כישורי משחק סבירים וים של מזל.

"הישרדות: ארה"ב" היא אחד משעשועוני הריאליטי הוותיקים ביותר שקיימים על המרקע. מאז שנת 2000 המנחה ג'ף פרובסט נוסע פעמיים בשנה עם חבורת אמריקאים נלהבים אל הסיוט הגדול ביותר הרפתקה של פעם בחיים על אי בודד, במסגרתה הם מתחלקים לשבטים וחיים בתנאי מחנה קשוחים. לרוב, 6-7 הפרקים הראשונים בכל עונה מוקדשים לשלב השבטים, בו כל שבט מנסה לנצח בכמה שיותר משימות חסינות כדי לגרום לשבט השני להדיח אחד מחבריו, ואילו במחצית השנייה של העונה השורדים מתאחדים לכדי שבט שבו כל אינדיבידואל נלחם למען עצמו. רק שזה כמובן חארטה, כי כבר מהפרק הראשון נגלה שורדים שמשחקים משחק אסטרטגי ערמומי, אגרסיבי, סכסכני ו/או אתלטי, וינסו להזיז את כלי המשחק באופן שהם רוצים בתקווה שלא ייתפסו.

אלא שהחיים בתנאים השבטיים, הרחק מהציוויליזציה עם מעט אוכל ומים, הופכים כל דבר לקשה יותר: אנשים צריכים לבצע משימות מתישות, בין אם במרוצי מכשולים, אתגרי שיווי משקל ואתלטיקה סדיסטית, ובין אם בפאזלים מורכבים לעייפה. ואם זה לא מספיק, השורדת הממוצעת גם רוב הזמן לא יכולה לסמוך על אף אחד, כי אין לדעת מי מבני בריתה משקר לה בפרצוף. מה שמוביל כמובן ללופ האהוב והמוכר שבו השורדת מתחילה לתהות מי מחבריה בברית כפולה, והאם גם היא צריה להיות בברית כזאת ולשקר לכולם באותו הזמן, אבל אז בהצלחה עם לא-להיות-פרנואידית, ואולי כדאי שכבר תלך לחפש פסלון חסינות, אבל אסור לה להיעלם להרבה זמן כי אז ידעו שהיא הלכה לחפש פסלון ובוודאות ידיחו אותה, וכל זה בהנחה שלא תפרוץ בשום שלב שריפה או סופה או שיפרוץ למחנה שלהם פיל. כבר ציינתי שזה עינוי? כי זה עינוי. עסקינן בריאליטי אקסטרים סטייל "אפקט הפחד" פוגש את חיי הקומונה הבלתי נסבלים של "האח הגדול" (או במקרה של "הישרדות VIP" הישראלית – "האח הגדול" פוגש את "האח הגדול". אבל פויה, זה לא לפה).

וכן, אין ספק שעבור צופים רבים ההיבטים היותר "נמוכים" הם אלה שמרתקים אותם למסך, אבל עבור קהל אינטלקטואלי (או לפחות קהל שחושב שהוא כזה), ההנאה נובעת מאיזושהי צפייה פעילה באסטרטגיות שיש לשחקנים להציע: בחישוב ההסתברויות של הבריתות השונות שחברי השבט רוקמים, ניתוח התגובות הפוטנציאליות של שורדים שמהתלים בהם או פשוט בוויכוח התמידי של מי היה הנבל המוצלח ביותר – ג'וני פיירפליי או פארווטי, בוסטון רוב או ראסל. ההנאה הזאת מוגברת מכך שבתור צופה אני חסר השפעה לחלוטין – כל האירועים כבר התרחשו וצולמו, אין הצבעות מהבית וגם אי אפשר לנסוע לאי בודד בפיליפינים בתקווה לגלות פתאום במים 18 אנשים אומללים בבגדי ים שנאבקים בתנין. הצופים מקבלים חרך הצצה ומנחשים באטרף: מי ינצח? האם מי שכולם אומרים שהם ידיחו הוא אכן מי שיודח, או שהעורכים שוב משחקים לי בציפיות?

רבים מהצופים אף מנסים לשחק בנדמה לי ולדמיין איך הם היו שורדים באי (וחלק מהצופים אף הפכו באמת למשתתפים בעצמם לאורך העונות), אבל אני מודה שעבורי יש דווקא הנאה מרובה בעובדה שאני לא על האי הארור הזה והם כן. מילא לפני 20 שנה כשהיינו בחיתולי הגלובליזציה והרשתות החברתיות – אבל גם עכשיו מהלכים בינינו אנשים שבאמת משתוקקים לצאת להרפתקה המפחידה והמטורללת הזאת, כשכל תגובה שלהם מתועדת על ידי מצלמות! זוהי לא תכנית אולפן אליה מגיעים ליום צילום וחוזרים הביתה, וזה גם לא ריאליטי וילה בו רוב היום אתם בחופשת בטן-גב. ב"הישרדות" אנחנו צופים באנשים אומללים נזרקים מרצונם החופשי לתנאי הטבע האכזריים והמייסרים ביותר, שם הם מבלים את הזמן בלרעוב, לחלות ולהתעלל פסיכולוגית זה בזה, בידיעה שכל העולם הולך לצפות בהם ולבקר אותם. אם זה הקטע שלכם, אני לא שופט, אבל אני לא יכול להתחיל לתאר עד כמה אני נהנה לא להיות שם איתם, והבחירה להיות בטטת כורסה מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.

עם זאת, לצד ההנאה הסדיסטית והעונג האסטרטגי, "הישרדות" היא גם סיפור, וחלק מהיופי של הסדרה נמצא בניסיונות שלה למצוא דרכים חדשות לספר את הסיפור שלה. חלקם אמנם פחות טובים מאחרים ("הישרדות 24: עולם אחד", אני מסתכל עלייך), וגם לא תמיד הייתי ממהר להלל את הטוויסטים שלה, שהפכו בעונות האחרונות למסובכים עד אימה (בעונות האחרונות כבר יש פסלון חסינות משולש שמבטל את ההצבעה של כל השלושה שמצאו אותו עד שהם אומרים במקביל משפטים מטומטמים שונים, ואם הם לא אומרים אותם באותו הזמן – אסור להם להצביע במועצת הבשם-אלוהים-למישהו-יש-אדוויל?). לא, האופן המרכזי בו "הישרדות" כן מצליחה להתחדש מתבטא בתותח הכי כבד שלה: הליהוק.

בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, "הישרדות" לא רק מנסה לגרום לריבים וסכסוכים בתוך השבטים, אלא מעודדת את השורדים באמת להכיר זה את זה. לפעמים זה מביא לבריתות מרגשות ולא צפויות, ולפעמים לתופעות חברתיות שומטות-לסת (באחת העונות שני נוצרים מאמינים שובצו לאותו השבט. מן הון להון, הם הקימו כת קטנה שאילצה את שאר חברי השבט להעמיד גם הם פני מאמינים, פן יודחו!). עם זאת יש לציין שקיימים פערים גדולים בליהוק בין העשור הראשון של שנות ה-2000 לבין השורדים של השנים האחרונות. עונות 1-24 אופיינו במעט שורדים עם ניסיון עשיר במחנאות ואתלטיקה, והמון דוגמנים ודוגמניות. חלקם אמנם הוכיחו כישורים פיזיים ושכליים מרשימים, אך כמכלול – היה מדובר בחבורה של אנשים יפים ואטומים שלא ממש רוצים להיות שם. עם השנים, ובעידודם של שורדי-עבר שחשבו שהתכנית מאבדת מגובהה, הליהוק הדביק את רוח התקופה. שורדים אסתטיים הפכו פחות חשובים להפקה ממעריצים כבדים ואסטרטגים של ממש, ובעונות האחרונות אנו רואים מאמץ יפה של ההפקה להביא דמויות מרחבי הארץ ומכל הקשת המגדרית שגם ישחקו בצורה אינטיליגנטית ומפתיעה, וגם יעניינו ויאתגרו את הדעות הקדומות של הצופה (געגועיי העזים לאווי שהלכה מאיתנו מוקדם בעונה הקודמת).

כמו כן, שווה להזכיר שאחד התענוגות הגדולים ש"הישרדות" מזמנת לצופיה הוא השחקנים החוזרים. החל בעונות האולסטארס למיניהם (עונה 20 מומלצת במיוחד בהיבט הזה), ובהמשך בכל מיני ניסיונות, אלגנטיים יותר ופחות – דמויות שמאד אהבנו, ומאד שנאנו, שבות לשבטים חדשים, שמזהים אותם ומנסים בכל דרך אפשרית למגר אותם, או לחלופין לנצל את ניסיונם עד תום. האם זה תורם לעונות? לפעמים. האם זה מגביר את ההתמכרות והדחף לצפות כדי לגלות האם החבר'ה שכמעט הצליחו פעם קודמת, יצליחו בכל זאת להגיע עד הסוף הפעם?! התשובה המצערת היא חד משמעית כן.

אם כבר הזכרנו את עונות העבר, יש להתייחס בכובד ראש לסוגיית הקצב. צפייה בעונות הראשונות של "הישרדות" בימינו היא חוויה לא קלה. מחד, בעונות הראשונות הפוקוס יותר התמקד באי ובתרבות המקומית, וזה היה מרתק ומלא ברגעים טלוויזיוניים בלתי אפשריים המערבים בעלי חיים, אסונות טבע ומראות עוצרי נשימה (בעונות האלה לפעמים זה גם לא היה אי, ע"ע עונה 3 באפריקה ועונה 15 האגדית שהתרחשה בסין). אבל – וזה וואחד אבל – בהצלחה לכם עם לצפות במהירות רגילה ובלי להאיץ אפילו טיפה. אנחנו נתקעים בסצנות ארוכות מאוד, וכשמחליטים להדיח מישהו – המון פעמים זה אכן מי שסוכם עליו, והצופים עלולים למצוא את עצמם במשך עשר דקות צורחים על המסך "נו כבר ברור שזה ג'ונתן ושהם שונאים אותו פשוט תגמרו עם זהההההה".

למרבה השמחה, העריכה של "הישרדות: ארה"ב" בעשור האחרון השתכללה והגיעה לשיאה – לא רק שהתכנית קצבית והדוקה יותר, היא כבר מודעת לציפיות של הצופים, ובהתאם היא מתעללת בדיוק באותן ציפיות, מתלוצצת עם דברי השורדים, מגיבה להם ולעתים אף נותנת להם להכתיב את הטון: מעריצים ושורדים שראו עונות רבות כבר אומרים למצלמה איזה מונטאז' עומד להגיע בעקבות השורה הבאה שלהם, או מה השורדים האחרים בוודאי יגידו עליהם בעדותם המצולמת. ובין אם הם צודקים או טועים לחלוטין – זה מהנה באותה מידה.

עוד צריך להזכיר שבמשך כל תקופת הרצתה של "הישרדות" במשך 22 שנים היא הצליחה לשמור על המנחה שלה, ובחלק ניכר מהזמן – הוא נכס. ג'ף פרובסט אוהב את המשחק הזה כפי שמעטים אוהבים. הוא מין שעטנז מבלבל אך חמוד בין הצ'ייסר מ"המרדף", עידו רוזנבלום ויגאל שילון. האיש פשוט מאוהב במשחק ומתפעל מכל טוויסט חדש בהתרגשות שקשה להתנגד לה. פרובסט התחיל כמנחה, הפך למפיק ובהמשך גם לשואו-ראנר, ומאז הוא אפילו נלהב יותר. לפעמים ההתלהבות הופכת למציקה כשהוא לא מפסיק לקריין משימות בזמן שהשורדים מתחננים שיסתום כבר ויניח להם להיתלות על הקורה הארורה בשקט. ועדיין, פרובסט הוא מנחה טוב בעיקר כי הוא מכיר בערכו של המשחק ולכן גם שומר עליו: הוא לא יחשוף בריתות או ינסה לסכסך, הוא מכבד כל מהלך ואם יש ברית סודית או בגידה שצפויות לקרות במועצת השבט – האיש ייתן לשבטים לעשות את שלהם.

נדמה כי כעת מישהו אמור לקום ולהגיד "אבל זיו, זה עדיין נשמע כמו כל ריאליטי קיים אי פעם, חוץ מהקטע עם האי". אם אני צריך בכל זאת לנסות ולהסביר למה דווקא "הישרדות" היא ה-ריאליטי, אז כוחה של "הישרדות" טמון באפשרויות הבלתי-מוגבלות שקיימות למשחק הזה. כבר 22 שנה ששורדים מוצאים דרכים חדשות למתוח את חוט השדרה המוסרי שלהם בזמן שיוצרי המשחק מחפשים דרכים יצירתיות להפתיע ולהמם אותם. על אף שכמעט בכל פרק נזכה לראות חיי שבט, משימת חסינות ומועצת שבט – אנחנו נמצאים בעולם של "בעל זבוב". אין לדעת מי עתידים להשתגע מרעב וצמא, מי ייכנעו לפרנויה ומי יגלו קור-רוח מהסוג שמחפשות מגייסות לשב"כ. מצד אחד יש לנו פורמט מושלם וקבוע וברור לנו מהם הדברים שעתידים לקרות. ומצד שני יש לנו חבורת בני אדם שהולכת ומאבדת את שפיותה וכוחה הפיזי, והם יכולים להתאחד כנגד האיום או לפנות זה נגד זה. ומה שנפלא, זה שלפעמים הם יצליחו להתאחד בצורה מופלאה – ובסוף עדיין לבגוד זה בזה. וכמו בטרגדיות היווניות, גם צופי "הישרדות" יודעים שהם נכנסים אל סיפור שסופו שברון לב – והם נכנסים אליו עם רעב עצום, כל פעם מחדש.