אין כמו אלבמה

במקור: Sweet home
Alabama
במאי: אנגי טננט
תסריט: דגלאס ג. אבוק, סי.
ג'יי קוקס

שחקנים: ריס ווית'רספון, ג'וש
לוקאס, פטריק דמפסי, קנדיס ברגן

מי שלא היה מעולם בארה"ב עלול להחזיק כל חייו בתחושה השגויה שארה"ב היא מדינה אחת – כמו ישראל, רק יותר גדולה. אבל מסע חטוף ברחבי היבשת יבהיר שהיאנקיז מהצפון, הרדנקס מהדרום וגולשי הגלים מקליפורניה מהווים מדינה אחת רק פעם בארבע שנים, וגם זה רק בהנחה שהם מחליטים להצביע. במלים אחרות, העיר ניו-יורק היא טריטוריה זרה עבור מלאני קרמייקל (ריס ווית'רספון) מאלבמה שבדרום, בדיוק כמו שהיא עשויה להיות להילה מקרית-ביאליק. עבור חבריה של מלאני, שהצליחה בסופו של דבר להתמקם ולהתקדם בעיר הגדולה, אלבמה היא חור בדיוק כמו קרית ביאליק (ואולי יותר).

אבל למלאני זה כבר לא משנה. כשהסרט נפתח, שבע שנים לאחר שעזבה את אלבמה, היא נמצאת בנקודת זינוק מצוינת לכבוש את העיר בסערה. היא מלאת ביטחון עצמי, יש לה תצוגת אופנה ראשונה כמעצבת עצמאית, והחבר השווה שלה, אנדרו (פטריק דמפסי, 'צעקה 3') עומד להציע לה נישואין בכל רגע. וכן, היא גם בלונדינית שנראית כמו ריס ווית'רספון. מי שהפתיחה הזו מזכירה לו את 'לא רק בלונדינית', הסרט הקודם בכיכוב פצצת האנרגיה הצהובה, יכול להירגע: הפעם מקבלת ריס (סליחה, מלאני) הצעת נישואין כדת וכדין, ואפילו אמו של הארוס אינה מצליחה לשנות את דעתו בנדון. רק בעיה אחת מעיבה על שמחתה של מלאני – היא עדיין נשואה.

התשובות לשאלות המתבקשות – איך זה קרה, למה וכו' – מתגלות באיטיות מבורכת לאורך הסרט כולו, אבל התוצאה המיידית היא שמלאני חייבת לנסוע מיד לאלבמה, לסדר את העניינים. ואין הזדמנות טובה מזו כדי לעמת את מלאני מודל ניו-יורק עם החיים בפיג'ן קריק, אלבמה, שלא השתנו הרבה בשבע (או שבעים) השנים האחרונות. בעיירה הקטנה, שאין בה אפילו כספומט (כי מנהל הבנק לא רוצה לאבד את הקשר האישי עם הלקוחות) נתקלת מלאני בידידי ילדותה, באביה שעדיין משחזר את מלחמת האזרחים, וכמובן בבעלה ג'ייק (ג'וש לוקאס, 'אמריקן פסייכו') שלא מוכן לוותר עליה בקלות. הוא אמנם לא פוליטיקאי מצוחצח ומוצלח כמו אנדרו הניו-יורקי, אבל הוא מכיר את מלאני מגיל אפס (והוא גם, אם יורשה לי לומר, חתיך באופן יוצא דופן).

במקביל, בניו יורק, מנסה קת'רין הנינגס, אמו של החתן המיועד – שהיא במקרה גם ראש העיר – לברר כמה שיותר פרטים על הכלה. לקרדיט שמקבלים יוצרי הסרט על מינוי אישה לראשות עיריית ניו-יורק בתקופה רגישה זו, ניתן להוסיף גם את הברקת ליהוקה של קנדיס ברגן ('מרפי בראון') לתפקיד. דמות ראש-העיר שהיא יוצרת מצליחה להיות האם הפוליטיקאית, הנדחפת לחיי בנה ומשתלטת עליהם, בלי להיגרר לקיצוניות בלתי אמינה שאפשר לראות לא מעט בתפקידים מסוג זה.

אבל עם כל הכבוד לברגן, הכוכבת האמיתית של הסרט, והסיבה העיקרית לצפות בו, היא ריס ווית'רספון. הבלונדינית החייכנית שנמצאת בימים אלה בשלב מתקדם של כיבוש הוליווד, עוברת יופי את טרנספורמציית השיבה הביתה, ומקלפת מעליה בהדרגתיות את ה"ניו-יורק ינקי ביץ"' כדי להעלות מנבכי הנוסטלגיה את הנערה הדרומית שהייתה. ווית'רספון מצליחה יופי באתגר, כולל החלפת מבטאים משעשעת, ומחזיקה את הסרט איכשהו על כתפיה גם שהעלילה הופכת לקלושה ובלתי אמינה בעליל אי-שם באמצע. למזלה ולמזלנו, לקראת הסוף חוזר הסרט לבסיס הבטוח של העימות בין אלבמה לניו-יורק, המבטיח אינספור אי-הבנות משעשעות.

הצופים האמריקנים נהרו לסרט לא רק בגלל מפגש התרבויות אלא גם בגלל הנוסטלגיה, שהסרט רווי בה החל מהשוט הראשון. למי שמכיר קשה שלא לשיר עם המקהלה 'סוויט הום אלבמה' ולהיטי קאנטרי אחרים. אבל כפי שנאמר כאן כבר כמה פעמים, נוסטלגיה של אחרים היא לא תמיד דבר מדליק במיוחד, ומנת-היתר של הבישול הביתי (שלא לומר הקיטשי במקצת) בסרט הזה עלולה להיות קצת יותר מדי למי שלא מתרגש ממשפחה, בית, מוזיקת קאנטרי והיריד המקומי.

למרות כל ההסתייגויות האלה, 'אין כמו אלבמה' הוא סרט קליל, מצחיק ומהנה, שמציג את מה שהכי קל להבין – מפגש בין סושי למעי חזיר על האש, בין 'עיצוב אופנה' לייצור בגדים, ובין בלונדינית מודל ניו-יורק לאותה בלונדינית, שבע שנים אחורה. מומלץ בעיקר לחובבי אמריקה, נוסטלגיה וריס ווית'רספון (או כפי שאומר המוכר בפרסמות למאסטרקארד, לי).