ביקורת: איש האולר

אחד מהסרטים המרגשים ביותר של השנה העוסקים בגוויות מפליצות, אם לא ה -.
שם רשמי
איש האולר
שם לועזי
Swiss Army Man

היי, זה דורון. שני דברים לפני שמתחילים. אחד: שימו לב שוב לכך שהשם הזה שכתוב בקטן למעלה הוא לא השם שלי, אלא של יהונתן צוריה (המכונה "קרקר כפול"), עם הביקורת הראשונה שלו באתר.
הדבר השני: "איש האולר" לא הוקרן בארץ בהקרנות מסחריות, וגם לא יוקרן – אבל אנחנו מציגים אותו, באופן בלעדי, בסינמטק הרצליה, בשיתוף פסטיבל אייקון. אתם מוזמנים להקרנה ביום חמישי הקרוב. כרטיסים כאן.


התלונה הנפוצה ביותר על הקולנוע כיום היא שהמקוריות אבדה. סרטי הקיץ ממחזרים את אותם ‏מוצרים שוב ושוב עם שורה אינסופית של המשכים וריבוטים, סרטי האוסקרים כולם ביוגרפיות ‏מבוססות על סיפורים אמיתיים על אנשים אמיצים, וכל סרטי האינדי הם על מערכות יחסים ומהות ‏החיים במאה ה-21. הכל נעשה, הכל קרה ואין שום חדש תחת השמש. מדי פעם יוצא סרט שיש בו ‏כמה אלמנטים מקוריים, וכולנו שמחים לכמה רגעים, אבל עדיין מחכים לסרט המקורי הבא. ובכן, אני ‏שמח לבשר לכם שיש חדש תחת השמש: התחת של דניאל רדקליף, מפליץ ללא הפסקה, בעוד פול ‏דיינו רוכב עליו כאופנוע ים.‏

השורה הזאת אינה ספוילר, אגב. המאורע הזה מתרחש חמש דקות לתוך הסרט, ומשם הסרט נהיה ‏אפילו יותר מוזר. הסרט מתחיל כשפול דיינו נטוש על אי בודד. אחרי שניסה ליצור קשר עם העולם ‏ונכשל, הוא כבר ויתר על הכל ומתכנן להתאבד. אז הוא מוצא את הגופה של דניאל רדקליף, נשטף ‏לרגע באופטימיות ומגיע לבדוק מה שלומה. שלומה היא ‏‏"פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ", מה שלא נשמע מעודד. אבל אז הוא מגלה ‏את כח ההנעה באמצעות פלוצים של הגופה. משלב זה והלאה, דיינו מנסה למצוא את דרכו חזרה ‏הביתה בעודו גורר את גופתו של דניאל רדקליף, שמגלה עוד ועוד שימושים מעשיים… ואז הגופה ‏מתחילה לדבר. ‏

אם התיאור הזה נשמע לכם כאילו הסרט הזה הוא אוסף של הומור פיפי-קקי עם טוויסט ביזארי ‏ומורבידי, אתם לא לגמרי טועים. יש בסרט המון בדיחות מגעילות על הפרשות אנושיות ואזורים ‏גופניים לא נאותים. אבל במפתיע, מתברר שכל אלה משרתים מטרה, מעבר ל"איך נוכל להגעיל את ‏הצופים שלנו הפעם?". "איש האולר" הוא לא סתם קומדיית פלוצים ביזארית. הוא סרט פילוסופי שדן ‏בחברה ובבדידות (לשם הבהרה, כן, אנחנו עדיין מדברים על אותו סרט), קומדיית ברומנס לכל דבר ‏ועניין, ובנוסף לכל זה הוא גם גרסה מציאותית יותר של מחזמר. הסרט גורם לכל זה לעבוד כי יש לו ‏סיפור אחד פשוט – הוא עוקב אחרי דמות בדרכה חזרה אל האנושות, והמסע הפנימי והחיצוני שלוקח ‏אותה לשם. המסע הזה מרגש וסוחף כי לסרט אכפת מהדמויות שלו, והוא לא מתייחס אליהן כאל ‏אמצעים לייצור מצבי אבסורד מגוחכים לקליפים ביו טיוב. זה סרט, כפי שתיארו אותו הבמאים שלו, ‏שבו אתה צוחק בפלוץ הראשון ובוכה בפלוץ האחרון. ‏

זוג הבמאים של הסרט, המכונים "דניאלים", היו ידועים עד היום בזכות קליפים ביזאריים במיוחד, ‏ועכשיו מציבים עצמם כבמאי קולנוע ששווה לעקוב אחריהם. זה דבר אחד ליצור סרט עם רעיון מגוחך ‏ולגייס אליו כוכבים; יש הרבה סרטים שנשענים על אפקט ה"איזה סרט מטורף ומוזר!!! חחח צחוקים", ‏כמו "גאווה ודעה קדומה וזומבים" או "חתולים על סירת פדלים", אבל הסרטים תמיד מזיעים ממאמץ ‏להיות הכי מאגניבים ומוזרים, ולשם כך מעוותים את הסיפור והדמויות: הם פועלים מבחוץ פנימה, ואם ‏הם רוצים להכניס סצינה מוזרה ומטורפת שהם חשבו עליה, הם ימצאו איפה להכניס אותה. הדניאלים ‏פועלים אחרת, ומגיעים אל הסרט וסצינות ה"מה לעזאזל?" שלו מבפנים החוצה: הם עלו על רעיון ‏אוניברסלי של סיפור מעניין ומרגש, ובדקו איך בעזרתו אפשר למצוא הזדמנויות להתעלל עוד קצת ‏בדניאל רדקליף. ‏

ובאמת כפרה על דניאל רדקליף. קשה לומר שהוא משחק בסרט הזה "טוב" כי הוא משחק גופה, ועושה ‏את זה בסך הכל בצורה סבירה. אבל הגופה הזאת עוברת כל כך הרבה, ורדקליף מסור כל כך ‏לתפקיד, שלא משנה מה אתם חושבים על רדקליף – גם אם חשבתם שהוא היה אחד השחקנים הכי ‏מעצבנים שהובילו אי פעם סדרת סרטים גדולה – קשה שלא לחבב אותו במהלך הצפייה. הוא גורם ‏לדברים שליאונרדו דיקפריו עבר ב"האיש שנולד מחדש" להיראות כמו יום פיקניק חביב. ובכל זאת, ‏הכוכב האמיתי של הסרט הוא פול דיינו. זה לא באמת מפתיע, כי כבר שנים שדיינו קורע את התחת ‏מסרט נהדר אחד לאחר בתפקידי משנה ותפקידים ראשיים וזורח בכל אחד ואחד מהם. זה קורה גם ‏כאן, כשהוא מגלם מעין דמות מייקל סרה שכזאת שנלקחת למצבי קיצון בצורה יותר טובה אפילו ‏ממייקל סרה המקורי. הוא מגלם אדם שנרמס תחת לחצים חברתיים ונדרש ללמוד וללמד את עצמו ‏מחדש את הסודות של החברה, ולהתמודד מול עצמו ומול הגופה המדברת שלידו. דיינו מחזיק את ‏הסרט לכל אורכו ויודע מתי בדיוק לגרום לנו להזדהות, לרחם ולצחוק עליו. הוא הלב הפועם של הסרט ‏שמניע אותו קדימה. ‏

יהיה מאוד לא מפתיע לומר שהסרט הזה לא מיועד לכולם. הוא מצריך סובלנות גבוהה במיוחד ‏לבדיחות אוננות ופלוצים. ההמלצה לבוא עם ראש פתוח לא הייתה נכונה יותר אי פעם, אבל מי ‏שמחליט שזה בשבילו יגלה סרט נפלא, מצחיק מאוד ומרגש. וגם אם לא תסכימו אם כל התארים ‏האלה, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מהסרט הזה – הוא סותם את הגולל על הטענה שכבר אין ‏מקוריות בקולנוע, לפחות למשך השנה הקרובה.‏