שם קוד: דג חרב

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 3 בספטמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Swordfish
במאי: דומיניק סנה
תסריט: סקיפ וודס
שחקנים: יו ג'קמן, האלי
ברי, ג'ון טרוולטה, דון
צ'ידל

נכנסתי הביתה, וכמה דקות אחר כך, עוד לפני שהספקתי לאסוף את עצמי, צלצל הטלפון:
"שאני אבוא לאסוף אתכם לסרט?" טל היה ענייני.
"איזה סרט?".

אה, נכון. 'סוורדפיש'. עוד שעתיים. בטח עוד סרט שמתרכז בג'ונטרה נהנה מעצמו. בהה.

מעולם לא רחשתי חיבה מיוחדת כלפי ג'ון טרבולטה. לא יודעת. יש משהו סינתטי בפרצוף הזה שלו, שעושה לי חשק להעיף לו סטירה, לשרוט אותו, למשוך לו בשיער המושתל – משהו שימחק לו את ההבעה המדושנת הזו ששוכנת שם דרך קבע, שיוריד לו את החיוך המרוצה – שיגרום לו לעוות כבר את הפרצוף ולהגיד "איי".

גם ב'שם קוד: דג חרב' ההבעה הזו נשארת. טרבולטה – גבריאל, לצורך העניין – תמיד בקונטרול. תמיד הכי חכם. תמיד יודע להסתכל על התמונה הכוללת. תמיד אישה. הוא נוהג לפוצץ דברים ולירות באנשים, אבל יש לו גם איזה תירוץ נאצל שאמור להבדיל בינו לבין כל טרוריסט אחר. אמה-מה, אין לו כסף. אפשר לחשוב.
לכן הוא מחליט לשכור האקר מהולל שיפרוץ לחשבון עלום של ממשלת ארה"ב, ויעביר לו את הכסף שבו. לא משהו רציני – עניין של כמה מיליארדי דולרים.

ההאקר הוא סטנלי ג'ובסון (יו ג'קמן), שהצליח לעבור את המבחן שהציב לו גבריאל (לצורך העניין) מיודענו: פיצוח הקוד במחשב של משרד ההגנה, כאשר בלונדה תורנית כלשהי שואבת את איבריו המוצנעים ועושה בהם כבשלה. אבל לא איש כסטנלי ייתן לדברים פעוטים להסיח את תשומת ליבו. יש לו משימה לגמור, והוא עומד בה בכבוד.

לטובת אלו שלא מתעניינים בחדירה של סטנלי למחשבים שונים, הוגיעו התסריטאים את מוחם והוסיפו את הפן העלילתי ההומני: מתברר לנו כי סטנלי שוחרר לאחרונה מבית הכלא, אסור לו להתקרב למחשבים, ואסור לו להתקרב לגרושתו או לביתו הקטנה.

אם תשאלו אותי, בתכל'ס זה לא הפסד גדול, כי גרושתו המסוממת מעבירה את ימיה כשחקנית פורנו (והנה חזרנו לנקודת המוצא), והבת הקטנה – בת 6 או 7, להערכתי – כבר למדה לדפוק הופעה מוקפדת, ומפגינה שליטה מוחלטת ברזי הפלאפון והאודם.

אבל סטנלי מונע על ידי איזשהו דחף אבהי קדום, ומוכן לעשות הכל על מנת להחזיר אליו את הילדה. שיהיה. איכשהו נראה לי שכבר היה עדיף לו לרכז את המאמץ בכיוון האמא. בכל זאת – מדובר בשחקנית פורנו, ובימינו זה לא בא ברגל, זה עושה ב… אה, לא משנה.

מהון לאון, הוא מקבל זנזונת אחרת: ג'ינג'ר (האלי ברי, כואב בעיניים איך שהיא משחקת), שהיא בעקרון החברה של ג'ונטרה (מתבטא בעיקר באיך שהיא מרוצה מעצמה), אבל אולי לא. ג'ינגר היא בחורה ידידותית מאוד, שצריכה להישלח דחוף ל"מהפך" של דצה: בעזרת הרבה ג'ל בשיער היא מצליחה להיראות כמו חזירון ים שהתעורר בזה הרגע, והשמלות שלה הן נושא לעבודה סמינריונית. מזמן לא ראיתי משהו מופרך כל כך. אבל אולי זה בגלל שגם השמלות – כמו כל דבר בסרט – מנסות להיות מתוחכמות וחכמות, ועל כן הן מציבות בעיה מתמטית קשה: האם המחשוף שלהן עמוק יותר מאורך הפרפראות והקישוטים בשרוול?

כל מה שקורה אחר כך לא מעניין במיוחד – אסופת טכנובאבל שמנסה (וקצת מצליחה) להשמע מתוחכמת. רק מה – קשה לעקוב אחריה.
במסגרת התחכום-עלק הזה, ניסו יוצרי הסרט לרכוש את ליבם של קהל דוברי ה-100110100110, וזאת באמצעות קריצות לאנשים מהחיים האמיתיים. בתחילת הסרט, למשל, מופיע האקר פיני בשם אקסל טורוואלדס. מי שמתמצא טיפה בתעשייה יודע לספר על אחד, לינוס טורוואלדס: הפיני שפיתח את מערכת הלינוקס.

ובכן, באין עניין בניסיונותיו של סטנלי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (אמרו אקשן! איפה האקשן?), התרכזתי בדמויות עצמן.

יו ג'קמן – אם כבר מזכירים אנשים עם הבעות מוזרות – עושה את העבודה שלו. אבא שלי בטח היה מעיר משהו על איך שהוא הורס את המקלדת עם הדפיקות החזקות האלה על המקשים, אבל סלחתי לו – הוא לחוץ בזמן. כמה חבל שיוצרי הסרט ניצלו את לחץ הזמן שלו, ובמקום לחשוף מה סטנלי עושה עם המחשב – הם הסתפקו בלהראות את ג'קמן בוהה במסך בהבעה מבולבלת ("אוי, איך אני אפתור את זה"), מוחא כף ("אוי, ככה אני אפתור את זה"), ושוב מראה למקלדת הזו מי הבוס. הא לך מקש אכזר!

ג'ונטרה, כרגיל, לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות: הבנאדם לא מוכן לקלוט שאף אחד כבר לא מתלהב יותר מהגומה הזו שלו בסנטר. אין מה לעשות – האיש עבר את ימי הזוהר שלו, והחיוך התמידי צופן הסוד שלו הוא סתם פתטי. לזכותו של ג'ונטרה יאמר שהוא הצליח לדקלם קצת טכנובאבל, ואפילו לעשות רושם שהוא מבין משהו.

גם האלי ברי (זה שם של פרי?), בדיוק כמו ג'ונטרה, לוקחת את עצמה ברצינות. בלי כל סיבה נראית לזין (אופס! פליטת מקלדת), הגברת חושבת שהיא באה לשחק. האלו האלי, צאי מהאשליה! את בסך הכל עוד בימבו קטנה עם חזה גדול!

ומה אני אגיד לכם – אותי זה מעצבן, כי יצא שכל הגברים בסרט אלופים במחשבים, וכל הנשים זונות פתטיות שתפקידן לפתות. החיים על פי 'סוורדפיש' גורסים כי אישה מתוחכמת היא זו שהצליחה להפריע לגיבור במה-שלא-עשה, תוך מניפולטיביות ראויה לציון, ו… איך לא – רמזים מיניים בוטים יותר או פחות.

רק שני דברים ניתן לזקוף לזכות הסרט: סצינת הפיצוץ על ההתחלה, והסצינה ממנה יוצרי 'ספיד' יכולים ללמוד איך אוטובוס יכול לטוס ב-50 מייל לשעה, בלי להתעייף.

'שם קוד: דג חרב' הוא אולי טוב יחסית לסרטי מחשבים אחרים, אבל מחשבים, אין מה לעשות, זה לא עסק פוטוגני כמו יו ג'קמן (אני יודעת שפעם טענתי ההפך. אבל תבינו – הפעם הוא נשאר לבוש), לא משהו תזזיתי וקופצני כמו החזה של האלי ברי, ולחלוטין לא עסק סקסי. מחשבים זה אנשים חיוורים שלוקחים את הזמן, ואין להם שום קשר – גם לא עקיף – לפוצים גאוותניים כמו ג'ון טרבולטה.

'שם קוד: דג חרב' התחיל עם פוטנציאל גדול, והסתיים כחרבון גדול עוד יותר.

תגיות: