ביקורת: מילים נרדפות

הפתעה: הסרט שזכה בפסטיבל אירופאי אמנותי פלצני הוא סרט אירופאי אמנותי פלצני.
שם רשמי
מילים נרדפות
שם לועזי
Synonymes

אחרי טיזר בצורה של זכייה בדב הזהב, ואז מלא הייפ סביב השאלה "איך הקהל בארץ יתמודד עם סרט שמבקר את המדינה?" ואז מפץ של דעות מקוטבות על הסרט החדש של נדב לפיד, "מילים נרדפות" סוף סוף עלה לאקרנים בקול דממה דקה. אמנם בצרפת מדובר בסרט שמרעיד את אמות הסיפים והופך לשיחת היום, אבל כאן בארץ, אפילו עם סבב ראיונות מקיף של הבמאי, נראה שהסרט התקבל במשיכת כתפיים: שונא את ישראל, אוהב את ישראל – למי אכפת? בסך הכל עוד סרט אמנותי פלצני.  האדישות שבה הסרט התקבל, אני מניח, הייתה ודאי עוד סעיף ברשימה המנטלית של גיבור הסרט כנגד המדינה שלנו.

אז גיבור הסרט הוא יואב, מר בחור בן עשרים ומשהו שבורח מישראל ומגיע לצרפת, שם הוא מקווה לברוח מהישראליות שלו. הוא מגיע לדירה נטושה, נשדד כאשר הוא מתקלח, כמעט קופא למוות, ניצל על ידי זוג בוהמיינים שמספקים לו אוכל ובגדים ואז מבלה את שאר הסרט בפרצוף לא מרוצה. את העלילה הוא מבלה בניסיונות עקרים להשתחרר ולברוח מהישראליות שלו (למשל, על ידי סירוב עיקש לדבר עברית) אבל כמה שלא תנסה, ואפילו בשפה זרה – קשה לברוח ממי שאתה.

וכך הסרט מתנהל לו עם מספר דמויות מצומצם ועלילה מצומצמת עוד יותר, ונע בין סצנה נחמדה, לסצנה משעממת, לסצנה מגוחכת (ויתכן שהיא אמורה להיות מגוחכת), לסצנה עם גוונים הומו-אירוטיים, לסצנה סבירה וכו' וכו'. התחושה היא שאפשר היה להוציא, להכניס ולסדר מחדש את רוב הסרט ושום דבר מהותי לא היה משתנה. יואב, כגיבור, לא ממש מתפתח או מתפרק לאיטו – הוא בחור דפוק שמנסה לברוח מעצמו ולא מצליח. פעם הוא עושה את זה בשגרירות הישראלית בצרפת, פעם במועדון, ופעם כשהאצבע שלו בתוך הישבן שלו. לא שזה משעמם – חלק מהסצנות בסרט יפות מאוד (בייחוד אלה שמערבות מוזיקה. נדב לפיד צריך להתחיל לביים קליפים מאתמול), אבל זה בהחלט מנכר ומתיש. כמו בלא מעט סרטים אמנותיים, הדמויות מתנהלות במעין אדישות קפואה כזאת של רגשות עצורים (עד שמגיע, כמובן, הפיצוץ הגדול) והאדישות הזאת מדבקת. אם הן חוות את המאורעות האלה כרצף אקראי ולא מאוד מעניין, למה שאני ארגיש אחרת?  

זה לא עוזר שהסרט לובש על עצמו שלל סגנונות קולנועיים ואז משיל אותם ללא תכלית. אילו הסרט היה דובק באחד מהם הוא כנראה היה יכול להשתמש בו לאמירה חזקה יותר, אבל כאשר הוא מחליף וזורק סגנונות כמו גרביים, התחושה היא שהסרט משתמש בסגנונות קולנועיים בצורה יענו-אוונגרדית שיואו-איזה-עמוק בעיקר בשביל להראות שהוא מחליף הרבה סגנונות קולנועיים, ופחות בשביל להעביר משהו שנוגע לסיפור של הסרט.

ואולי הייתי כועס יותר או קורא לטכניקה הזאת פלצנות בלי כיסוי, אבל בסופו של דבר האדישות שהסרט מעורר מגינה עליו מההאשמות הקבועות על קולנוע אמנותי, ובטח כזה שנעשה בארץ: שכל הסרט נועד בשביל לרפד את האגו של הבמאי, שהוא מוכר את ישראל בשביל שהאירופאים יעניקו לו פרסים, שהוא מבזבז כספי ציבור על קהל פצפון, שהסרט מחסן את עצמו מפני ביקורת כי אם אתם יוצאים נגדו אז סימן שלא הבנתם אותו, תצפו בו שוב – ואולי כל זה נכון, אבל למי אכפת? נראה שהישראלים, בהכללה גסה, עברו מהשלב בו סרטים כאלה מעלים להם את הסעיף לקבלה אדישה; שיש קהל בארץ שחובב את הקולנוע הזה, ואמנם רובו מורכב מאותם אנשים שגם עושים את הקולנוע הזה בנוסף לששה זקנים בהקרנה, אבל שייהנו. הסרט שהפך לשיחת היום בצרפת לא נהיה אפילו שיחת הדקה מאז שהוא יצא כאן. כל הכבוד לנדב לפיד שהביא כבוד לישראל בצורת דב הזהב, אבל שאשכרה נשב ונראה את הסרט שלו? תודה, לא.

אז האם "מילים נרדפות" הוא סרט טוב? לא טוב? מעניין? לא מעניין? פלצני? עם ביקורת עניינית? מצחיק? מטומטם? התשובה היא "כן". הפיזור שלו והמעבר התכוף בין סגנונות גורמים לכך שהוא כל הדברים האלה ביחד ועוד קצת עד שזה משאיר בעיקר אדישות לכל העניין. אילו הסרט היה מוכן להתחייב לסגנון אחד ולהיות הקומדיה או מחקר הדמות או אוונגרד מוחלט או משהו, אולי זאת היתה יצירה מפעימה ומסעירה. במקום זאת הסרט הוא, בסך הכל, בסדר.