רוקדים

במקור: Take the Lead
במאית: ליז פרידלנדר
תסריט: דיאן יוסטון
שחקנים: אנטוניו בנדראס, רוב בראון, יא-יא דה קוסטה, לורה בנטי, אלייז'ה קלי, קטיה וירשילס

סרט אחרי סרט, מנסים לגרום לי לדמוע, כמו צופה בערוץ ויוה. סרט אחרי סרט, טוחנים את אותה עלילה שחוקה, בה זה שכל הסיכויים נגדו, נרשם – כנגד כל הסיכויים – לתחרות חשובה מאד, ורק אדם אחד מאמין בו, כנגד כל הסיכויים. ל'רוקדים' לפחות יש תירוץ טוב: הוא מבוסס, או לפחות שואב השראה, מסיפורו של בנאדם אמיתי – פייר דוליין.

אנטוניו בנדרס מגלם את דוליין, מדריך מחוזר לריקודים סלוניים, בעל גינונים ללא רבב ואביר בנשמתו. כשהוא עד להשחתת רכבה של אישה, הוא מאתר אותה, מתוך כוונה לדווח לה על הנעשה. האישה, כך מתברר, מנהלת בית ספר ציבורי של שכונת מצוקה – מהסוג שבו התלמידים עוברים דרך גלאי מתכות בכניסה, ולמורים ברור שהמקסימום שייצא מהילדים הוא סוחרי סמים. המנהלת היתה רוצה לעזור להם, אבל זה קשה. במיוחד כשאיזה תמהוני על גבול הפריקיות, כמו דוליין, מבלבל לה את המוח בדיבורים נשגבים על מידות טובות, וברור שהוא לא יודע כלום על המציאות בשטח. דוליין, בעל הרגשות הנאצלים, שואל במה יוכל לעזור בבית הספר, ולפני שהוא יודע מה קורה, הוא מוצא את עצמו שומר על תלמידים שנענשו בריתוק, לאחר שעות הלימודים.

כדי לא לבזבז את הזמן לגמרי, וכדי להחדיר בילדים קצת דרך ארץ, דוליין מחליט ללמד אותם ריקודים סלוניים. הוא לא יכול לבחור משהו יותר רחוק מהם, ומההיפ-הופ שהם תמיד ששים לשמוע בקולי קולות. אבל איכשהו, מצליח הזיווג המשונה בין שני הצדדים – דוליין, על לבושו המוקפד ונימוסיו המדוקדקים, והתלמידים, שכדי לשרוד בעולמם הקשוח חייבים להעמיד פנים שכלום לא נוגע להם, במיוחד לא צעדים מפונפנים. ובאופק, כרגיל, יש תחרות ריקודים חשובה, שדוליין דוחק בילדים להירשים אליה.

יחסית לסרט שהשם שלו מזכיר ריקודים, ועוד כזה עם אנטוניו בנדרס משזף העיניים, 'רוקדים' לא מנענע את הישבן. לא את שלו, וגם לא את שלי. קטעי הריקוד המלהיבים באמת מועטים, ורוב הזמן הסרט מתרכז בבירבורים של דוליין, בחוסר האמון המתבקש של התלמידים ("למה אתה נחמד אלינו? לא יכול להיות שאין לך כוונות נסתרות"), ובשאר פטפוטי סרק בסגנון. בנדרס מבזבז את הגוף שלו כשהוא מלמד את הילדים הרבה עמידות מוצא של ריקודים, ומספק תובנות משומשות איך דברים צריכים להתבצע: "את אוהבת לרקוד? אם כך, נועדת לזה!", וגם: "זו הבחירה שלך לתת לו להוביל – זה מעיד על בטחון עצמי". לתכל'ס עצמו כמעט לא מגיעים, וחבל, כי כשזה שם – זה טוב. כזה הוא, למשל, טנגו בו בלונדינית קרירה משפריצה סקס בכל מבט ובכל צעד, וגם הריקוד שחותם את הסרט מהנה למדי.

אך הקטעים האלה, כאמור, ספורים. במקום סרט שמתרכז בריקודים ובדבר הנפלא שעשה דוליין – במציאות – בבית הספר, הפכה הוליווד את הסיפור למיש-מש השמאלצי הרגיל שזועק מהתחסדות. מנהלת בית הספר אמנם נשמעת אמינה וכואבת, במיוחד בסצינה בה היא מסבירה לדוליין מיהם התלמידים שתמונותיהם תלויות על קיר משרדה, אלא שהיא לא מקבלת זמן מסך, ולרוב הסרט עסוק מדי בצורך להוכיח שתושבי שכונות העוני, השחורים ברובם הגדול, אינם עדר מסוממים אפאתיים. הוא משתדל בכוח להדגים עד כמה התלמידים מתאמצים – הנה זה בא שוב – כנגד כל הסיכויים, להצליח בלימודיהם ולהתעלות אל מעל נתוני הפתיחה הקשים שהחיים סיפקו להם. הדוגמאות הספורות שמביא 'רוקדים' לחייהם של הילדים מחוץ לכותלי בית הספר, מציגות את התערובת הרגילה: משפחות הרוסות, ניסיונות להכין את שיעורי הבית בתנאים-לא-תנאים, וכמובן, התמודדות עם בעיות פרנסה המובילה לבחירה בין חיים מהוגנים בעוני, לבין חיי פשע מכניסים.

בקיצור, אותו סיפור מוכר. מראים לנו כמה השחורים הם אמנם אנשים פשוטים, אך מאד מוסריים, בדרכם; ואותו מסר משומש על אהבת האדם השונה, שהקוליות משפריצה ממנו, ולכן הוא שונה טוב. ללמדנו שדוליין אולי מחונך, אבל החבר'ה השחורים מלאים באהבת חיים ובאופטימיות קוסמית, עד כדי כך שאנחנו צריכים להתקנא בהם. עובדה: אפילו הג'ינג'י שבחבורה התברך באפרו מרשים במיוחד.

'רוקדים' הוא בעיקר סרט שחוק, שאין לו שום דבר חדש לומר, ולכן הוא ממחזר קלישאות ואורז אותן בתוך עטיפה מבריקה. את המעט שהוא מנסה להגיד הוא משמן היטב, באמצעות מרגרינה דלת קלוריות, בצורה נוחה לבליעה. אבל אוכל צריך לא רק לבלוע, אלא גם לעכל, ו'רוקדים' נשאר חצי מעוכל, באמצע המעיים.