ביקורת: מטרות

החיים הגישו לפיטר בוגדנוביץ' שלל לימונים בסרט הראשון שלו, והוא עשה מהם יצירת מופת של לימונדה.

פיטר בוגדנוביץ' מת בשבוע הראשון של שנת 2022. האיש היה במאי ושחקן ותסריטאי. אבל יותר מזה – הוא היה אוהב של קולנוע. מישהו שהתחיל כמבקר ומראיין של קולנוענים גדולים ונשאר כזה עד יום מותו. מבחינת רוב חובבי הקולנוע, תור הזהב שלו קשור באופן די הדוק לתקופת הוליווד החדשה של שנות השבעים – "הצגת הקולנוע האחרונה" (1971), "מה נשמע דוק" (1972) ו-"ירח של נייר" (1973) הן כנראה היצירות המפורסמות שלו. אבל כשאני חושב על בוגדנוביץ' אני חושב דווקא על הסרט הראשון שלו. סרט שנעשה בכאלו תנאים מחורבנים שכמעט מתבקש שהוא יהיה יצירת ביכורים מביכה, מסוג הדברים שבמאי אהוב מסתיר בפילמוגרפיה שלו, אבל במקום זאת מדובר ביצירת מופת. לא "מרשימה כיצירת ביכורים", לא "טובה ביחס לסוגה", לא "רואים מה יהיה ממנו בעתיד." פשוט "יצירת מופת" נקודה.

הסרט עוסק בשתי עלילות שנעות על קווים מקבילים עד לרגע האחד בו הן נפגשות. שני אנשים מאוד שונים שמעורבים בשני סוגים של אלימות: אחד מהם הוא אדם פשוט, סתם עוד אחד, שיום אחד מפסיק להיות 'סתם אחד' ויוצא למסע הרג. השני הוא שחקן קולנוע מזדקן שעשה את שמו בסרטי אימה, איש שעייף מהתעשייה ומריר מכמה מעט הוא השיג בחייו, איש שרק רוצה לפרוש בשקט ולשכוח מכל המפלצות (המטאפוריות) שהוא מותיר אחריו. בלוס אנג'לס, בירת הקולנוע של אמריקה, שני האנשים המאוד שונים האלו הולכים להיפגש. 

בעלילה הראשונה אנחנו פוגשים את בובי ת'ומפסון (טים אוקלי). בובי הוא שיא הממוצע האמריקאי – בחור לבן נאה באופן גנרי כזה (בלי להתבלט), עובד כסוכן ביטוח (מצליח, אבל לא יותר מדי), בוגר מלחמת ויאטנם (אבל לא נראה כמו רמבו). סתם עוד אחד, מהסוג שהייתם חולפים על פניו ברחוב בלי מבט שני. עד שיום אחד משהו נשבר, משהו לא מוסבר ולא נראה. ובובי שלנו תופס רובה צלפים ומתחיל במסע רציחות שנראה קר רוח לחלוטין. אין לו סיבה מוצהרת, אין לו אידיאלים או דרישות, אבל יש לו את ההכשרה ואת הסבלנות ועד שהיום יסתיים יהיו לו הרבה קורבנות.

אוקלי הוא לא שחקן מוכר. לפני הסרט הזה הוא היה בכמה פרקים של סדרות טלוויזיה שנשכחו מהזיכרון ההיסטורי ואחריו הוא היה ב… כמה פרקים של סדרות טלוויזיה שנשכחו קצת פחות מהזיכרון ההיסטורי (מתנצל בפני כל המעריצים של "הוואיי חמש אפס" המקורית). אני לא הולך לטעון שההופעה שלו פה מרמזת על איזה עתיד דגול כשחקן מגוון, אבל הוא מצוין פה באותה צורה שארנולד שוורצנגר היה ב"שליחות קטלנית". הוא טוב כחומר גלם ביד היוצר – צריך מידה של כישרון כדי לא להפגין שום רגש בכלל. להיות מעין טאבולה ראסה בשעה שאתה מדמה את המוות של אדם אחר אדם.

בוגדנוביץ' מביים את סצנות ההרג שלו ביעילות מקפיאת דם. ת'ומפסון מטפס על מגדל מים ופורס את הרובים והתחמושת שלו במטרה להרוג מישהו, אבל לפני זה הוא מתיישב לאכול סנדוויץ'. הוא רואה מכונית שנראית לו 'מתאימה' ומתחיל לכוון אליה אבל מתעצבן כשהיא מוסתרת על ידי משאית גדולה, הוא מאפס את הכוונת ומתחיל לכוון שוב, עוצר לקחת לגימה מבקבוק, חוזר אל הרובה… בקרוב משהו יתפוס את תשומת ליבו ולא יעזוב. בקרוב מישהו ימות.

העלילה השנייה מציגה שחקן קצת יותר מוכר. בוריס קרלוף (האיש שגילם את הגרסה הקולנועית הכי מפורסמת של המפלצת של פרנקנשטיין והיה ביותר סרטי אימה משאתם יכולים להשלים בעשרה מרתונים), באחד התפקידים האחרונים בחייו. קרלוף מופיע בתפקיד שכנראה לא דרש ממנו יותר מדי דמיון: הוא מגלם  את ביירון אורלוק, כוכב סרטי אימה מזדקן ועייף שרוצה לפרוש מהעסק, למרות התנגדות החברה שיצרה את סרטו האחרון. אורלוק עייף לא רק כי הוא איש זקן, הוא עייף מהעידן הקולנועי החדש שלדעתו מוחק את כל מה שהוא היה. הוא חושב שכל המפלצות של הוליווד המודרנית, כל הרוצחים ה'ריאליסטיים' האלו, גורמים למפלצות הקלאסיות שלו להראות מגוחכות.

הסרט היה הפקה של המאסטרו של הזבלונים, רוג'ר קורמן. הסיבה היחידה שהוא היה קיים היא כי קרלוף היה חייב לקורמן יומיים של צילומים וקורמן נתן לפיטר בוגדנוביץ', שלא היה לו שום ניסיון טכני ביצירת סרטים, לביים בתנאי שהוא יעשה את הסרט בזיל הזול, ישתמש בדקות רבות מסרטו משנת 1963 "האימה" וינצל איכשהו את היומיים של קרלוף. 

בוגדנוביץ' עשה מהלימונים האלה לימונדה, ארטיק לימון ואז גם השאיר קצת בצד בשביל לעשות לימון כבוש: במקום להשתמש בחומרים מהסרט בתוך הסרט ולקוות שאף אחד לא ישים לב, בוגדנוביץ' מקרין את "האימה" כסרט בתוך הסרט (מה שבפועל מספק הופעת אורח של ג'ק ניקולסון בסרט), ובנוגע ליומיים של קרלוף, הוא כל כך התרשם מהתסריט ומההפקה שהוא הסכים להישאר לעוד ימי צילומים. עוד שלושה, אם נהיה ספציפיים – עדיין לא הרבה זמן בהתחשב בכמה זמן הוא בסרט. 

ובכל זאת, גם עם חמישה ימי צילומים, מדובר באחת מההופעות הטובות בקריירה ארוכה במיוחד. אם אוקלי הוא חומר בידי היוצר, קרלוף הוא קרן אור זורחת. הוא תופס את תשומת הלב בכל סצנה שהוא מופיע בה, אפילו אם כל מה שהוא עושה עד לסצנה האחרונה זה לשבת ולדבר. 

בסצנה היפנוטית במיוחד, אנחנו פשוט רואים אותו בשוט של דקה יושב ומספר סיפור. אבל הדרך שבה הוא מספר אותו, שולט בכל הטעמה, בכל צליל ובכל מילה… קל להבין איך זה שהאיש תדלק דורות של סיוטים, אפילו בסרטים שנעשו בתקציב של חצי נעל והציגו עיצוב מפלצת שהיה צעד אחד מעל לתחפושת שאתם יכולים לקנות בחנות לפני פורים. יש לו כריזמה אמיתית. אבל יותר מזה – יש לו כישרון. יש משהו בהופעה הזו שהוא מצחיק, המקצוען הוותיק צריך להתמודד עם מעריצים צעירים שמתלהבים מהחומר הרבה יותר ממנו (בליהוק עצמי שהוא חסכוני וגם הולם, בוגדנוביץ' מגלם את הבמאי הצעיר שמתחנן בפני אורלוק להופיע בסרטו) ועצוב בו זמנית. איש זקן בסוף חייו שמסתכל על כל מה שעשה ותוהה האם זה היה מיותר.

בסופו של דבר שני האנשים האלה, שתי הדמויות הללו, יפגשו. בסיום שהוא בו בזמן קטן כמו הנבל שלו, אפס לא נודע, וגדול כמו הגיבור שלו, אייקון של המסך מזה עשרות שנים. מישהו אמר לי פעם שכל דור משוכנע שהוא המציא את המודעות העצמית, וכנראה יש בזה משהו."מטרות" הוא בהחלט סרט שעוסק בקולנוע, סרט על התעשייה, על האנשים שעובדים בה ועל שינוי האופנה בז'אנרים שונים. אבל הוא לא רק זה. הוא גם מותחן – מותחן מהודק וחזק ומסויט. סיפור על הפחד הזה, פחד כל כך אמריקאי (שבכלל לא פחת מאז שהסרט יצא) שאיזה מטורף פשוט יתפוס נשק ויתחיל להרוג אנשים. איש כזה ממוצע לגמרי. איש כזה שאתה יכול לעבור ברחוב. החבר שלך, הבעל שלך, הבחור שאתה מכיר מהעבודה.

מפחיד יותר מכל סרט, לא?