ביקורת: באטמן (2022)

אני לא פועל מתוך הביקורת. אני הביקורת

יש בעיות שאתה צופה שיהיו בסרטי באטמן. לקחים שהסקנו מסרטים קודמים ושאנחנו יודעים שעלולים לצוץ במהלך סרטים חדשים: למשל כתיבה גרועה, משחק עצי או פטמות. אבל בחיי שלא האמנתי שהבעיה המרכזית של "באטמן" החדש, גרסת פטינסון, תהיה האורך.

כאשר אולפן מודיע בחגיגיות שהסרט היקר והנוצץ שלו צפוי להיות ארוך באופן חריג מהמקובל, מה שאני שומע בעצם זה "תקשיבו, יש לנו סיפור ממש אבל ממש חשוב להעביר והוא זקוק ליותר משעתיים". במקרה דנן נדרש ממני להשלים מראש עם העובדה כי אלך לישון ב-2 וחצי בלילה (ועוד באמצע שבוע) – אז לפחות קיוויתי, האמנתי אפילו, שתהיה לכך הצדקה; התקווה שלי התבדתה לאחר סצנת מרדף מכוניות ארוכה, מרהיבה והרסנית בין באטמן ובין אחד המאפיונרים הבכירים של גות'אם (במהלכה הם גרמו ליותר נזק מהצבא הרוסי), סצנה שהסתיימה בשיחה קצרה וסתמית שבסופה שוחרר בכיר המאפיה לדרכו. רגע, זהו? בשביל מה היינו צריכים את כל הברדק באמצע?

ואמנם זו רק הדוגמה הקיצונית, אבל "באטמן" רווי בסצנות אקשן מבוימות לעילא ומאולצות להחריד, כאלה שמעכבות את המצוד הבלשי שמנהל האביר האפל (רוברט פטינסון) כנגד רוצח סדרתי בשם "איש החידות" (פול דנו): בחור מסתורי במסכה שהורג מושחתים ומותיר אחריו חידות חמיצר פינת שלמה אבס. ואם חוויתם הרגע פלאשבקים ל-"שבעה חטאים" זה לא הדמיון שלכם. "באטמן" שאותו ביים מאט ריבס (שני שליש מטרילוגיית "כוכב הקופים") לוקח את עיקר ההשראה שלו – ואני אומר "השראה" כי אני חושש להשתמש במונח אחר – ממותחני הפשע הפסיכולוגיים של דיוויד פינצ'ר.

ותקשיבו, "שבעה חטאים רק עם באטמן" נשמע כמו רעיון נהדר על הנייר, אז למה שאתלונן? אה, בגלל הביצוע.

למשל, בוא נדבר על הבאטמן שלנו. רוברט פטינסון שחקן פנומנלי ויעידו על כך תפקידיו בשנים האחרונות, אלא שאפילו הוא לא מסוגל להפוך למגניבים משפטים כמו "אני לא פועל מתוך הצללים. אני הצללים". ברוס ויין בכיכובו מרגיש פחות כמו דמות מורכבת ומוטרדת ויותר כמו ילד סנטר מיליארדר שעושה טאנטרומים כי לא מתחשק לו לעבוד והוא רוצה במקום זה להסתובב בקוספליי של עטלף. למזלנו, כאשר באטמן בתוך החליפה הוא נוטה לשתוק, ורוב הזמן הוא עם חליפה, כך שלא תשמעו אותו מדבר הרבה כמו אדגר אלן פו על זנקס. וזה טוב, אחרת לא הייתי מסוגל להתרכז בחקירה הבלשית כאשר כל דקה באטמן היה מדבר על כמה שהוא אפל.

ואני מצדיע למאט ריבס על האומץ לנסות להדגיש את הצדדים היותר בלשיים של באטמן, שנעדרו עד כה מהעיבודים הקולנועיים שלו. הבעיה היא שמרדף החתול-עכבר בין באטמן ואיש החידות נשען על מזל יותר מאשר על שכל, הן מהצד של החתול והן מהצד של העכבר. באחת החידות באטמן ועמיתו היחיד במשטרת גות'אם, ג'יימס גורדון (ג'פרי רייט המקסים) מגלים דיסק און קי שהשאיר להם הרוצח – ומשום מה, מכל המחשבים בעולם, הם מחברים אותו למחשב האישי של בכיר המשטרה, פעולה שמובילה לתוצאה לא רצויה שעובדת לטובתו של איש החידות. רק למה בעצם שהוא יניח שזאת תהיה התוצאה הסבירה שתקרה? לאורך הסרט כולו מסתמך איש החידות שדברים יקרו בצורה מאוד ספציפית כדי שהתוכנית המסובכת-מדי שלו תעבוד, וזה נותן תחושה פחות של נבל על מתוחכם ויותר של מישהו שקיבל עותק של התסריט.

הדבר נכון, כאמור, גם לבלש שלנו. באטינסון אולי אינטליגנטי, פותר את החידות במהירות ואני בטוח שהוא תותח בוורדל, אך בסופו של יום החקירה אותה הוא מנהל מתקדמת לא בזכות התושייה שלו עצמו אלא כי איזה מישהו עשה משהו מטורף, ובאטמן היה במקרה בסביבה.

וכאשר האלמנט הבלשי בסרט שמתיימר להיות בלשי לא עשוי היטב, זו בעיה נוספת – בעיה שמתחזקת נוכח הסיפור שמחזיק, בלחץ, שעתיים, אבל נגרר בכוח עוד ועוד.

כי כאמור: "באטמן" זה סרט ארוךךךךךךךךךך. במהלך אותן 176 דקות אורך של סרט מתרחשים אירועים בומבסטיים הו וואו, כשכל אחד עוקף את השני, ומנסה להתחרות בשיאים של טרילוגיית "האביר האפל" – מה שנשמע אדיר בפוטנציה אבל בפועל מוריד מערכם כאשר כל אירוע בומבסטי מגמד את האחד שהיה לפניו – וככה כל הדרך עד המערכה השלישית והבומבסטית מכל (יופי, עכשיו המילה "בומבסטי" נשמעת לי מוזר).

למרות זאת, עם כל הכבוד להשפעה הפינצ'רית, המקורות הבלשיים ואווירת הנאו-נואר – בסופו של יום כיתתי רגליי לקולנוע כי אני אדם שטחי שאוהב גיבורי-על, ולפחות בגזרה הזו "באטמן" לא מאכזב.

אמנם זכינו לברוס ויין מעפן ומדכא, אבל כשהוא צריך ללכת מכות בעודו לבוש ברדס, פטינסון נהדר. הבאטמן שלו נמצא רק בשנה השנייה בתפקידו כשומר הצדק האימו של גות'אם, מה שאומר כי הוא מחוספס וחשוף לטעויות, ואף מביע מה שניתן לפרש כפחד. זה לא באטמן שניתן לסמוך ב-100% שיידע איך לצאת מבלגן – וזה בהחלט מרענן.

זואי קרביץ גם פה בתור אשת החתול, הדמות עם הכי הרבה זמן מסך אחרי באטינסון אך עם קו עלילה שאני יכול להגדיר כמעניין כמו פרסומות למשחת שיניים. קרביץ לא טובה במיוחד ולא גרועה, היא פשוט נוכחת. יש למעשה יותר ניצוצות בין ברוס ויין ובין אלפרד מאשר בינו ובינה. מצד שני, אלפרד הוא אנדי סירקיס אז ברור שתהיה איתו כימיה. שחקן נהדר.

אבל מי שגונב את ההצגה הוא פול דנו. כמו באטמן, גם איש החידות לא מושלם ורואים אותו רועד ולא בטוח בעצמו, ולמרות זאת הנוכחות שלו מאיימת יותר מכל פושע (או עטלף) אחר בסביבה. הוא משרה טירוף גם כשהוא שקט. טוב, בעיקר כשהוא שקט. מגיעה מילה טובה גם לקולין פארל, אולי אחד השחקנים האחרונים בפלטנה שדמיינתי בתור הפינגווין, שמפיח בדמות שלו עומק ומחדיר הומור לעננת המורבידיות שעוטפת את הסרט.

סצנות האקשן, כפי שהזכרתי קודם, מאולצות (באטמן לא מסוגל להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בלי להרביץ דרכו אליה) אבל אשקר אם אגיד שהן לא מדהימות; והדברים שמאט ריבס יודע לעשות עם מצלמה ותאורה הם לא פחות מאֹמנות, ומפליא אותי שבסרט בן 3 שעות הוא לא חוזר על אותם שטיקים פעמיים. היה ברור עוד מהטריילר שהסרט יפהפה אך רק כשצפיתי בו הבנתי עד כמה – ואם יש לכם אפשרות לחוות אותו על מסך כמה שיותר גדול, עשו זאת.

וכפי שהוא נראה טוב הוא גם נשמע טוב: פס הקול שהלחין מייקל ג'אקינו יוצא מן הכלל, ונעימת הנושא המרכזית נהדרת. כל-כך נהדרת, למעשה, עד שהוחלט להשמיע אותה 839 פעמים, וספציפית את אותם ארבעה אקורדים. תהיו מוכנים לזמזם "טאם-טאם-טאם טאאאאם" עד יומיים אחרי הצפייה.

"באטמן" הוא לא הסרט הנהדר שקיוויתי שיהיה: הוא ארוך מדי, נוטה לחשיבות עצמית מופרזת, ברוס ויין פולט מהפה שטויות והתסריט רווי חורים וסצנות מיותרות. מנגד, הסרט מרהיב באופן שגרם לעיניים שלי לחייך, הוא מכיל אקשן מקורי שכמעט לא רואים בבלוקבאסטרים – ואיש העטלף מודל רוברט פטינסון מפיח בדמות הוותיקה ניואנסים חדשים ומבורכים. חובבי באטמן ייהנו מהסרט, אם לא מכולו אז מחלקים רבים ממנו. אבל מי שאיש העטלף פחות מעניין אותו, ישמח לשמוע שלמרות המגרעות (הרבות) של הסרט, הוא לפחות לא משעמם, ויש בו מספיק רגעים קולנועיים מרהיבים שמצדיקים, לכל הפחות, צפייה אחת.