ביקורת: הכוורן

לא מתוק כמו דבש, אבל בהחלט עוקץ כמו דבורה.
שם רשמי
הכוורן
שם לועזי
The Beekeeper

שום דבר בנוגע ל"כוורן" לא מעורר ציפייה לסרט טוב במיוחד. דיוויד אייר לא עשה סרט בקונצנזוס מאז "זעם", ג'ייסון סטיית'אם הוא תמיד הימור בסרטים שלו, הכל נראה כמו חיקוי של סרטי האקשן היחידים שמותר לעשות בימינו – איש מסוכן שעיצבנו אותו והוא בא לנקום ונו, לסרט קוראים "הכוורן". כל זה מרמז יותר למשהו אידיוטי  ודבילי מאשר למשהו ראוי למאכל. מה שלא לקחתי בחשבון, זה ש"הכוורן" לא סתם אידיוטי. הוא ממש ממש ממש אידיוטי. ולכן הוא, במפתיע, די נהדר.

העלילה היא כזאת: אדם (זה השם שלו) חי את חייו בשלווה ככוורן ששוכר את האסם בשטחה של אישה טובת לב. אלא שהאישה נופלת קורבן לתרמית אינטרנטית, מאבדת לא רק את כל כספה אלא גם את הכסף של ארגון שהיא אחראית עליו, ומתאבדת. מכאן, אדם יוצא למסע לעשות צדק, כאשר במקביל ביתה של האישה שהיא במקרה סוכנת בולשת מנסה להבין בעצמה מה הולך פה, והנבלים שמאחורי התרמית מקבלים זמן מסך רב שמחולק בין ג'רמי איירונס אומר "אה, ג'ייסון סטיית'אם בא עלינו? נדפקנו, עזוב, לא משנה" (מאוד נהניתי מהכנות הזאת, ומחוסר הניסיון להעמיד פנים שיש לנבלים שלנו סיכוי) ובין פיתה ממשחקי הרעב שמשחק אותה דוש הייטק דושי במיוחד. יש עוד כמה תפניות ותגליות אבל מפה אפשר לנחש את מהלך העניינים הכללי – מישהו עיצבן את גיבור הסרט שלנו, שבמקרה גם שייך לאיזה יחידת עילית שהמצאנו, ועכשיו הוא הולך להרביץ את דרכו לצדק. 

זה מאוד מטומטם, אבל זה עובד, והנה למה זה עובד: 

הסיבה הראשונה היא שסטיית'אם הוא אדם מאוד אדיב בסרט הזה, ועם קוד מוסרי שמעניין לעקוב אחריו. הוא לא בדיוק באטמן – הוא הורג אם צריך – אבל הוא גם לא בדיוק גיבור פעולה סטנדרטי שהורג את מי שבדרכו. הוא יודע להרוג, והוא יודע לפצוע, והוא יודע לנטרל והוא בוחר עבור כל יריב שמולו איך לפעול גם אם זה מסבך לו את החיים. ברקע הדיונים על השאלה כיצד ניתן להרוג טרוריסטים מבלי לפגוע באזרחים מסביב, נראה שהתשובה בעולם של "הכוורן" זה פשוט לשים את ג'ייסון סטיית'אם בעזה והוא בדיוק של כירורג יהרוג רק את מי שממש רע, ישבור את היד למי שרק קצת רע, יעשה נו נו נו למי שטיפל'ה לא בסדר, ויביא כיף למעלה עדיף לאחלה אנשים. כמו גרסה מאוד מאוד אלימה של סנטה קלאוס, במובן מסוים. 

אבל כמו שאמרתי זה לא רק קוד המוסר, זה גם האדיבות. סטיית'אם לא מתחבא וכשהוא בא לשרוף בניין הוא לא נכנס בדלת האחורית אלא פשוט חונה לידו, מגיע עם שני ג'ריקנים של סולר ואז אומר כששואלים אותו "אחי מה?", "אה, כן, אני הולך לשרוף את הבניין הזה". הנחישות והכנות מזכירות את ארנולד שוורצנגר בימים טובים – הוא לא צריך לשקר או להסתתר כי אם הוא רוצה שמשהו יקרה, אז המשהו הזה הולך לקרות. ואמנם קשה לדבר על ההופעה של סטיית'אם פה במונחים של "טובה" (גם בסטנדרט של השחקן עצמו) אבל היא אפקטיבית לחלוטין. סטיית'אם משכנע שגם בגיל 55 הוא יצליח לנטרל צוות שלם של לוחמי עילית לא רק כי הוא יודע להילחם באופן משכנע, אלא בעיקר כי כוח הרצון שלו לא נכנע בפני אף אחד אחר. 

הסיבה השנייה היא התמה החוזרת המגוחכת לחלוטין של דבורים. אין סיבה לתמה הזאת. הסרט היה עובד בלעדיה. ובכל זאת, כמעט ולא עוברת סצנה בלי שמישהו מזכיר דבורים בסרט הזה, כמשל מסורבל שלא עובד על איך החברה שלנו היא אולי כמו דבורים? או זקוקה להן מאוד? או משהו???

זה לא טוב, בכלל, והסרט נהנה מאוד עם הטמטום הזה. בסצנת מפתח מישהו מצטט את "האם להיות או לא להיות" באיומים לדמות הגיבור שלנו כי "להיות" נשמע באנגלית כמו "דבורה", וזו סצנה שמרהיב שכל העוסקים בסרט הסכימו שהיא מספיק קוהרנטית ולא יציר היגיון של אדם שעבר שבץ כדי לצלם אותה. הם צדקו. לרגעים, כל העסק נשמע כמעט כמו התערבות של תסריטאי על מה התמה הכי מטומטמת שהוא יכול לשים בסרט נקמה כלשהו. אני בטוח שאפשר לרדת נמוך יותר, אבל אין ספק שזה נהדר בכמה שזה מטומטם. 

הסיבה השלישית היא האקשן, שהוא לא מאוד מרשים אבל בהחלט עושה את העבודה. אין כאן את האפיות של "פיוריוסה", הכוריאוגרפיה המוקפדת של סרטי ג'ון וויק או האלימות מעוררת החיוך של "איש הקוף", אבל יש משהו נחמד בלראות את סטיית'אם מכניס ומוציא את עצמו מסיטואציות תוך ניסיון לשמור על אותו קוד מוסרי שהוא מנסח לעצמו בראש. 

זאת תהיה טעות לחשוב ש"הכוורן" הוא סרט טוב. אפשר בקלות לוותר עליו אם אתם לא חובבי סרטי אקשן גבריים, וגם מי שאוהב כאלה צריך לעבור עוד איזה סינון או שניים של אקשן-גברי-בניחוח-מיושן שכזה. אבל נחמד לראות אחרי כמה עשורים של סרטי אקשן סביב נקמה סרט שבעצם מדבר על צדק, ואחרי שלל סרטים שמביאים נבלים גנריים עם פשעים גנריים, סרט שמצביע על חולי מאוד ספציפי אבל בהחלט קיים ואומר בקול רם שמדובר בחלאות שאפשר לירות בהן משל היו נאצים, זומבים או קומוניסטים במלחמה הקרה. תוסיפו לזה את הנחישות של ג'ייסון סטיית'אם, את הייאוש הכן של ג'רמי איירונס מכך שהבוס שלו היה מספיק אידיוט כדי להסתבך ושאין באמת איך לפתור את הנושא ואז עוד משחקי מילים מטופשים עם דבורים, ואני לפחות יצאתי מכל החוויה שמח וטוב לבב.