|
• פרק 1: ימי העתיד |
פרק 6 | "המחיר"
משעשע אותי שהפרקים המוצלחים ביותר של "האחרונים מבינינו" הם אלה בהם לא רואים נגועים. משעשע, אבל לא מפתיע; הסדרה פורחת כשהיא נותנת לדמויות שלה לנשום ולא לרוץ מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת בהתנשפות. וחרף תחושת התסכול שהבעתי בפרקים הקודמים מהעונה, תסכול שעודנו ניכר שכן יש רק עוד פרק אחד לפנינו ואני כועס על ההחלטה הלא סבירה לקצר את העונה לשבעה פרקים בלבד – אי אפשר להכחיש ש"המחיר" הוא פרק לפנתיאון. עוד פרק לפנתיאון. מדהים איך סדרת טלוויזיה שמתסכלת אותי לאחרונה ממשיכה להנפיק פרקי מופת שכאלה. אם כי לא ציפיתי למשהו אחר כאשר אור הזרקורים מופנה כמעט כולו לפדרו פסקל.
עלילתית לא קורה בפרק הרבה. "המחיר" מזנק בין ימי הולדת של אלי ואירועים נקודתיים בחיים של ג'ואל ואלי, כאשר ההפתעה הגדולה ביותר היא שזכינו לראות את אביהם של ג'ואל וטומי – ומסתבר שזה טוני דלטון. אמנם הייתי הרבה יותר שמח (אם כבר הסדרה טורחת להרחיב את התא המשפחתי של ג'ואל) לדעת בשעה טובה מי הייתה אשתו, כלומר אמהּ של שרה, אבל מי אני שאתלונן על טוני דלטון?
סצנת הפתיחה בטקסס של שנות השמונים ממחישה את התמה של מעגל הנקמה שהסדרה מפלרטטת עמה מאז ראשית העונה – ומוסיפה לה ממד של טראומה בין־דורית. מילר סניור חטף מכות נמרצות, מילר ג'וניור חטף מכות קצת פחות נמרצות ואלי – טוב, היא לא חטפה מכות מג'ואל אבל היא בהחלט סבלה מהמזג החם שלו – אותו מזג חם שהוביל לְמה שקרה בסולט לייק ובהמשך להחלטה הקרה והאכזרית שהיא לירות ביוג'ין; זו הנקודה בה אלי הבינה שהמילים "אני מבטיח" מהפה של ג'ואל מילר ריקות מכל תוכן.
עם זאת, לא ברור, לאור הנסיבות שלמדנו, מדוע לכל השדים אשתו של יוג'ין תיקח את ג'ואל כמטופל אחרי מה שעשה (לחלופין: מדוע בכלל שג'ואל בכלל יבקש ממנה להיות מטופל שלו?) אך הרגע מכמיר הלב שם ביער הוא, לטעמי, מופת של כתיבה; במְקום לתת לאלי לגלות בעצמה את מה שג'ואל עשה בסולט לייק, היא הבינה זאת באמצעות ניואנסים והתבוננות באדם עצמו. ג'ואל ירה לא רק ביוג'ין אלא גם בקשר בינו ובין אלי.
ובלי הרבה דרמה, אלי וג'ואל משלימים – ומה שאני אוהב בקשר בין השניים זה שהמשקעים לא נותרים לאורך זמן. או, לכל הפחות, הם היו בתחילתו של שוֹלם, מה שצובט לאור העובדה שג'ואל, למחרת בבוקר, ימות מוות אכזרי מול העיניים של אלי (וגם לא יפגוש את טומי "בשנה הבאה" כפי שטומי הבטיח לו), ומעגל הנקמה יימשך ועמו הטראומה הבין־דורית. נשאלת רק השאלה איך, מתי והאם בכלל יהיה לזה סוף? כמו כן, אם "המחיר" הוא הפרק האחרון בו נראה אי פעם את פדרו פסקל: וואלה, לא יכולנו לקבל פרק מוצלח יותר.
פינת השינויים מהמשחק:
– רק שתי סצנות בפרק היו במקור: הביקור יוצא הדופן במוזיאון (שחלקים ממנו נחתכו על אף התפאורות שנבנו) והשיחה בסוף, במרפסת. משמע לא הכרנו את אבא של ג'ואל וטומי, וכפי שכתבתי עוד בפרק הראשון של העונה – יוג'ין הוא דמות שהכרנו רק דרך סיפורים.
– עם זאת, האופן בו אלי גילתה מה ג'ואל עשה בסולט לייק שוּנה באופן מהותי: באחד הפלאשבקים במשחק, אלי לוקחת סוס ויוצאת לבדה לסולט לייק כדי לחקור מה בדיוק אירע שם. ג'ואל דולק בעקבותיה ונאלץ להתוודות בפניה (אם כי עם דיאלוג זהה לאחד שראינו בסצנת המרפסת, כולל "תשקר לי עוד פעם אחת ואני מנתקת איתך קשר"). מודה, גרסת הסדרה הרבה יותר מוצלחת. הסיכון שאלי לקחה, לדהור כל הדרך עד סולק לייק ולעבור שוב את אותו מסע מסוכן רק בשביל תשובות, מעולם לא היה הגיוני.
– במתגלגלת של העונה שעברה סיפרתי לכם מיהו אותו "אִיש" [Ish] שאוזכר בציור אגבי שראינו בפרק החמישי באותה עונה, וכתבתי שמדובר בהומאז' לאישרווד ("איש") ויליאמס, גיבור הספר "Earth Abides" מ-1949 של ג'ורג' ר. סטיוארט. ובכן, שימו לב איזה ספר גייל (קתרין אוהרה) קוראת בפרק הזה. כמו כן, לפני כחצי שנה עלתה מיני־סדרה על פיו, אבל הביקורות לא מי־יודע־מה.
– שלושה קרדיטים של כתיבה בפרק הזה (ואותם קרדיטים גם בפרק הבא): ליוצר המשחק ניל דרוקמן, ליוצר הסדרה קרייג מאזין – ולהיילי גרוס. היילי גרוס, חבר'ה, הרבה יותר חשובה משנדמה לכם: היא זו כתבה לצדו של דרוקמן את המשחק השני וייתכן מאוד שהיא האחראית לטירוף המתרחש בו (בין אם אהבתם אותו ובין אם פחות התחברתם). ואני רואה בכך סגירת מעגל משום שגרוס נשכרה לכתוב את "האחרונים מבינינו: חלק 2" אחרי שסיימה לכתוב פרקים בעונה הראשונה של "ווסטוורלד" וחיפשה עבודה חדשה. הסוכן שלה הציע לגרוס, לראשונה בקריירה שלה, לעבוד על משחק וידאו – וכעת היא שבה לאותה רשת שידור בזכות אותו משחק.
פרק 5 | "חושו את אהבתה"
לא כל־כך נהניתי. אני לא יודע אם זה באמת קשור לכך ששיחקתי במָקור, פעמיים, אבל תסכימו איתי שלאורך העונה שעברה והנוכחית, ההשוואה למשחק לא מנעה ממני להלל את הסדרה כשזה הגיע לה – בין אם היא נאמנה למקור ובין אם לא, כי כל בחירה שהסדרה עשתה עד כה לוותה במחשבה עמוקה והבנה כי צריך לתת לשינויים אוויר לנשימה, כמו בפרק של שעה על זוגיות פוסט־אפוקליפטית או בקְרב הלא־קצר־אך־נהדר על ג'קסונוויל שהסיט את תשומת הלב מהמוות הקרב ובא של ג'ואל.
אלה תוספות מבורכות ואני לא יכול לדמיין את הסדרה בלעדיהן, לכן לא ברור לי מדוע מקבלי ההחלטות החליטו שעל אף שהם הרחיבו את עולם הסדרה, הם העניקו לעונה הזו רק שבעה פרקים אומללים. מהרגע בו אלי ודינה יצאו לסיאטל, נדמה שהסדרה עברה לסימון וי על אירועים חשובים בלי לתת להם לשקוע בתודעה. במקור, החלוקה לימים אִפשרה להבדיל בין האירועים השונים שאלי חווה, המקומות בהם היא נמצאת וגם האנשים שאיתם היא מבלה (אם כי לא יודע אם "מבלה" זה המונח המתאים פה). החלוקה הזו אף באה לידי ביטוי במזג האוויר שהחמיר מיום ליום, כמו מצבהּ הנפשי של אלי.
לעומת זאת בסדרה, ודאי אחרי שהעונה תסתיים, האם מישהו מאיתנו יזכור מה קרה ביום הראשון ומה ביום השני? אלי ודינה עוברות מנקודה א' לנקודה ב', שורדות השד־יודע־איך ומקווֹת שהמזל יאיר להן פנים – מה שאכן קורה. "האחרונים מבינינו" הפכה מסדרה על הישרדות לסדרה על חוויות ברכבת שדים, מה שהיה יכול להימנע אם רק היו נותנים לעונה הזו עוד פרק אחד.
כל זה לא אומר שאין לי הערכה כלפי שאר האלמנטים בסדרה, בראשם האסתטיקה (הרבה מכך הודות לבמאי האורח סטיבן ויליאמס, מי שביים 26 פרקים של "אבודים", שהם בערך 21% מכלל הסדרה). רבים משבחים, בצדק, את מרתף בית החולים הרווי בנבגים פוסט־אפוקליפטיים, אבל הסצנה ביער החשוך כשדינה ואלי מתצפתות על השרפיטים (תלונות על התרגום של Seraphites לחברות התרגום) היא מופת של משחקי תאורה – כמו גם סצנת המסדרון בסיום בה אלי עושה לנורה קיבוע־שבר־רק־הפוך. אגב, שם בשניות האחרונות זו אלי שאנחנו אמורים לראות לאורך כל העונה: כועסת, מעורערת נפשית ואדישה לכאב.
ניכר שהסדרה בחרה באותו כיוון בו פעלה בעונה שעברה; ג'ואל סבל מפוסט־טראומה מרבית העונה ובקושי ראינו אותו הורג אנשים (בניגוד למשחק שם הוא ג'ון רמבו עם חולצת פלנל), עד שמשהו בו נשבר והוא הרג את הגחליליות והרופאים ברגע מכונן ומדהים באכזריותו. כעת אנו רואים איך אלי, מאז תחילת העונה, לא הרגה איש מלבד חייל של ה-WLF בפרק שעבר, וכעת בבית החולים היא מייקל מאיירס בלי מסכה.
אמנם המסקנה המתבקשת היא שבתי חולים מוציאים מאנשים צדדים אלימים חבויים (אפשר להבין, לא?) אך בעוד שבזמנו, ההדחקה של נטיותיו האלימות של ג'ואל שירתה את הנרטיב (ג'ואל היה אדם כבוי ומדוכא ואיימו לגזול ממנו את האושר היחיד בחייו), מה שאלי חווה לא מסתדר עם המסע אליו יצאה: אין לה מבט של רצח בעיניים והיא לא מביעה צמא לנקמה לאורך מרבית שהותה בסיאטל. ואז, בשניות, הכל יוצא כשהיא קרובה לנורה, ואנחנו אמורים פשוט לקבל את זה? באופן מפתיע, דינה בתחילת הפרק היא זו שהביעה את הסנטימנטים שאלי אמורה הייתה לשדר: שאין מזור אחר לנפש מלבד נקמה, ואין דבר כזה לחזור אחורה. ודינה, להזכירכם, בקושי הכירה את ג'ואל.
בלי מניע משכנע למסע של אלי ובלי מרווח נשימה בין איזור אל"ף רדוף זומבים / חברי כת / חיילים לאיזור בי"ת רדוף זומבים / חברי כת / חיילים, העונה הזו של "האחרונים מבינינו", יפה ככל שתהיה ועם שיאים אמוציונליים יוצאים מגדר הרגיל – תיזכר כעונה מוחמצת, אלא אם יקרה איזשהו נס בשני הפרקים שנותרו – כשזה הקרוב, לפי הפרומו, הוא בכלל פרק פלאשבק.
פינת השינויים מהמשחק:
– בפינת השינויים של פרק 3 כתבתי: "על השינוי המרכזי ביותר לא אדבר כי אני לא חושב שהשינוי המדובר אכן נעשה, ולסדרה עוד יש פתח להפתיע בעניין (ובטח שלא אסתכן לתת ספוילר)", והנה עכשיו אפשר לדבר עליו: כן, גם טומי בסיאטל. במקור, טומי יוצא ראשון לבדו למסע הנקמה, אם כי בעיקר מתוך רצון שאלי תישאר מאחור ולא תסכן את עצמה (ואתם יכולים להבין שזה לא קרה). ג'סי אכן מצטרף לבדו בהמשך ומציל את אלי ברגע האחרון ממוות, אם כי במָקום אחר ובתנאים אחרים שלדעתי כבר לא נזכה לראות, וחבל.
– עוד שינוי שמותר לדבר עליו הוא שדינה, בגלל ההיריון, הייתה אמורה להישאר ביום השני בתיאטרון בזמן שאלי יוצאת החוצה לבדה (עד שג'סי מגיע יש מאין).
– הנבגים (Spores) הם קונספט עוד מהמשחק הראשון: אזורים מסוימים שבהם הגיבורים מוכרחים ללכת עם מסכת גז כי הקורדיספס באוויר. היוצרים, בצדק, טענו שרעיון הנבגים זה לא היה עובד בסדרה, פשוט כי הם היו מתפשטים ולא נשארים בחדר אחד. לכן זה היה נבון מצדם לבסוף כן לייבא את הקונספט לסדרה – אך ורק לאותו מרתף נעול בסיאטל שאליו הביאו פציינטים מראשית האפוקליפסה.
– נכון הכלב שכמעט מצא את אלי? אז סתם שתדעו שבמשחק הייתה אפשרות להרוג כלבים עם סכין, וב"אפשרות" אני מתכוון שלפעמים, ובכן, לא הייתה ברירה.
פרק 4 | "יום 1"
על־מנת שלא אצא מחרבן־מסיבות אתחיל מהדברים החיוביים שיש לי לכתוב על הפרק, ובראשם: ג'פרי רייט. רייט שב לנעלי אותה הדמות שגילם במשחק, מנהיג הזאבים אייזק; אולם גם המשבחים הגדולים ביותר של המשחק הודו ועודם מודים שהיה מקום לפתח מעט את דמות המנהיג המרתיע והנורא שכולם מדברים עליו – משום שבמקור זכינו לראות את הנבל הבאמת־נהדר הזה (אם זכרוני אינו מתעתע) בערך לשתיים או שלוש סצנות. אני די בטוח שזמן המסך שלו בגרסת HBO כבר עכשיו גדול יותר מאשר בגרסת הפלייסטיישן. למעשה, וייתכן ומדובר בספקולציה שלי בלבד, אייזק כלל לא אמור היה להיות נבל זכיר ומשמעותי, אבל מה לעשות שכאשר מלהקים שחקן בקליבר של ג'פרי רייט, הקהל יוצא נפעם ודורש הדרן.
והנה, זכינו להדרן: כבר בפלאשבק הפתיחה למדנּו על האיש רבות. אמנם הוא לא דיבר הרבה אבל הבגידה באנשיו שלו עצמו בפדר"ה, ארגון מיליטנטי ששולל זכויות מהאזרחים הממילא־סובלים מהאפוקליפסה, מלמדת רבות על אופיו. נכון שהוא אכזרי (אם כי אני מוכרח לשאול: האם לזרוק רימון על ג'וש פק זו אכזריות או גבורה?) אלא שהיו לכך סיבות – דאגה לרווחת הכלל ולזכויות האזרחים שפדר"ה שללה. אייזק הוא כנראה מאלה שפירשו את האמנה החברתית של ז'אן-ז'אק רוסו באופן קיצוני מאחרים.
והקיצוניות הזו חושפת את פניה המגעילות 11 שנים קדימה, בהווה של הסדרה. הזאבים בראשותו הם כעת השולטים, והם במלחמה מול החבר'ה שהכרנו בשבוע שעבר – הצלקות. סליחה, מחילה, השרפיטים שזה איך שהם קוראים לעצמם. עכשיו, אני יכול להאזין 11 שעות לג'פרי רייט מספר על מחבתות נחושת של Mauviel, ובכל זאת אי אפשר היה שלא לצעוק "ג'יזס קרייסט בן־אדם" כשהוא עינה את הסרפיט המוכה והעירום עם מחבת יקרה ורותחת (אייזק לא התבדח אגב, סט כזה יכול לעלות לכם 1,500 דולר. העינוי האמיתי הוא בעו"ש). זה אדם שמוכן לאבד צלם אנוש כדי להשיג מידע.
ואמנם גדול מאוד הוא הפיתוי להתייחס לשיחה ("שיחה") בינו ובין הסרפיט המוּכה לגבי מי אשם במלחמה בין הצדדים, ואיך זה שצד אחד גדול מהשני אבל הצד השני זה שהתחיל אבל הצד הראשון הגיב בהקצנה וזה למעשה מעגל שלא נגמר, ולייחס אותו שוב למציאוּת המוּכּרת שלנו – אך הפעם אוותר על התענוג, זה קל מדי (אם כי טכנית ממילא התייחסתי לכך הרגע). עם זאת, כן אתייחס לְמה שכתבתי שבוע שעבר לגבי מה נלְמד כאשר נכיר את החזית לשחרור וושינגטון ושלמעשה העולם הוא לא שחור־לבן. "יום 1" לא מבזבז זמן ומראה לנו עד כמה זה נכון: גם הזאבים (בפלאשבק בתחילת הפרק) וגם השרפיטים (לפחות הקבוצה הקטנה שבוע שעבר) הוצגו כפלוגות שוחרות שלום – גם אם מחיר השלום הוא לפוצץ לגזרים את ג'וש פק.
אלא שכפי שדינה היטיבה לתאר במשפט "מה לכל השדים לא בסדר עם סיאטל?", מסתבר כי מדובר במלחמה בין שני פלגים פנאטיים שמוכנים ומוכוונים להרוג ילדים ולתלות גופות שסועות למען יראו ויראו – או לפחות חלקים גדולים מתוך אותם פלגים הם כאלה; הרי השרפיטים משבוע שעבר היו שפויים וגם הקבוצה של אבּי (השייכת לזאבים) מורכבת מאנשים עם פחות צמא לדם, וגם אבּי עצמה לא נתפסת כמי שתירה באנשים חפים מפשע. משמע, זו כרגע סדרה על הרבה מאוד אנשים שרוצים לנקום בהרבה אנשים אחרים – ועל המיעוט השפוי באמצע.
וכאן נכנסת הטרוניה שלי. "האחרונים מבינינו", מי שאולי עדיין בהכחשה, שינתה כיוון החל ממותו של ג'ואל; מעכשיו זו סדרה על נקמה וזה לא יהיה ספוילר לכתוב שסדרה על נקמה היא תישאר לכל אורכה, בהתחשב במי שאיבדנו ובהתחשב במי אותו אחד היה עבור מישהי אחרת. ולמרות מעגל הדמים הזה, אלי מתנהגת כרגיל באופן מכעיס; זה בא לידי ביטוי אחרי הלילה המסעיר במטרו של סיאטל (אגב, זו חוויית מטרו טיפוסית בארה"ב גם בלי קשר לאפוקליפסה).
אבהיר. שתי הבנות ניצלו בזכות מזל ולא שכל. הן נמלטו בעור שיניהן מיחידה מיליטנטית עצבנית במיוחד ועדר של מה שנראה כמו עשרות נגועים, אולי מאות; אלי כמעט מתה; דינה כמעט מתה; התינוק בבטן של דינה כמעט מת; העתיד המשפחתי האוטופי שהן דמיינו לעצמן כמעט מת; ובשום שלב אף אחת לא עצרה לחשוב שאולי, רק אולי, הסיכויים הקלושים להצליח במשימה הבלתי אפשרית הזו לא שווים את הסיכון.
אלי יצאה למסע בציפייה למצוא את הקבוצה הקטנה שאבּי משתייכת אליה, לנקום, להדפיס כרטיס ולחזור הביתה. אלא שבמחי פרק אחד אלי למדה כמה דברים: הזאבים הם למעשה מיליציה ענקית; האויבים הגדולים ביותר שלהם הם חברי מסדר פנאטי שמתעלל בגופות; וחרף מה שהאמינה, אלי עצמה לא לבד אלא יש לה בת זוג שאוהבת אותה ותינוק בדרך. כל אחת מהסיבות הללו לבדה הייתה מצדיקה לעשות אחורה פנה.
אבל הן ממשיכות כרגיל, מה שהייתי בסדר איתו לולא אלי הייתה מתנהגת כאילו היא בדרך לכנס אייקון. אלי איבדה את האדם החשוב ביותר עבורה ומתנהגת כאילו זה עוד יום בחייה, ואני מודע לכך שכל אחד מתמודד עם אובדן בדרך שלו אבל הנסיבות פה לא בדיוק שגרתיות. אם אלי הייתה לפחות נראית עצבנית, נוהגת בניגוד לכל היגיון בריא ובאופן כללי מתנהגת לא כמו אחת שכיף להיות במחיצתהּ (… כמו שהיה במשחק) אפשר היה להבין מדוע, למרות הכל, היא יוצאת למשימת התאבדות.
אולם לצערי, הסדרה נכשלה במשימה הבסיסית ביותר והיא לתת מניע להמשך מסע הנקמה של אלי (שהוא, כאמור, הכיוון החדש והקבוע של הסדרה), מניע שניתן יהיה להבין גם אם עבורנו הצופים הוא לא יתקבל על הדעת; לפחות שנדע שהגיבורה שלפנינו לא חושבת בהיגיון וזה טבעי לאור מה שעברה. אלי, בגרסת הסדרה, מתנהגת כמו שאלי בת ה-14 התנהגה בעונה 1, ואלי בת ה-14 לא הייתה יוצאת להרוג אנשי ארגון צבאי באמצע מלחמה אורבנית כשיש לה כל־כך הרבה מה להפסיד, כמה חודשים אחרי שעברה טרגדיה (כשבמקור היא יצאה למסע יום למחרת בדעה פחות צלולה).
זה לא אומר חלילה שהפרק לא טוב. הוא כתוב נהדר ודינה היא פיצוי הולם לג'ואל שאיבדנו. גם האקשן מסמר שיער, ולמעשה כל הסיקוונס במטרו מותח עוד יותר מהפלישה לג'קסונוויל בפרק 2. למעלה מכך, שמענו את אלי מנגנת בגיטרה ושרה את Take On Me (אגב סליחה בלה רמזי, עשית את זה סבבה והכל, אבל אשלי ג'ונסון עשתה את זה יותר טוב) ושקרנים מי שלא התרגשו אפילו קצת. אלא שבהיעדר תשתית המצדיקה את מה שאלי רוצה לעשות, הפרק מותיר טעם מר, ואני חושש שהוא לא יחלוף בפרקים הבאים.
פינת השינויים מהמשחק:
– גם השבוע היו כמה שינויים שאני לא יכול לפרט עליהם כי אולי פשוט שינו את סדר הדברים, לכן אתייחס רק לְמה שלדעתי בטוח להתייחס אליו: הנשיכה של אלי והגילוי. בפרק 2 כתבתי שדינה ואלי היו אמורות לחוות רגע רומנטי שקירב ביניהן בחוות הסמים של יוג'ין. הרגע הרומנטי הוא שהן שכבו, והנה זה סוף סוף קרה אבל בתיאטרון נטוש ולא בחוות סמים. אם כי לא ברור איך למישהי מהן יש ליבידו אחרי הלילה שעברו ואיך הן לא מריחות כמו בית השחי שלי בקיץ.
– כמו כן, במקור כאשר דינה גילתה שאלי מחוסנת, היא לא איימה לדפוק לאלי כדור בראש למשך חצי לילה.
– כל הסצנות עם אייזק, מטבע הדברים, מקוריות.
– רגע מה קרה לשימר הסוסה? הן פשוט שכחו אותה?
פרק 3 | "הדרך"
הביקורת השבוע לא תהיה ארוכה. ולמה שתהיה ארוכה? לא קרה בפרק כמעט כלום. ושלא ישתמע חלילה שאני מאוכזב כי אחרי הטירוף שהוא הפרק השני, "בגיא צלמוות", רק טבעי שהפרק השלישי ייתן לנו רגע לנשום ולעכל את מה שקרה: ג'ואל איננו, ושלושה חודשים אחרי ניסיון פלישת המהלכים הלבנים, החומה עודנה משתקמת והפצעים של ג'קסונוויל מגלידים, אבל לעולם לא יחלימו.
ואם אתם בשלב ההכחשה לגבי המוות של ג'ואל, בפתיח החדש אין ספק: השם של פדרו פסקל נעלם ונשכח כליל, ושוט הסיום שרמז על ג'ואל ואלי הוחלף באלי בלְבד. ואם היה ספק שהתגלמות השלווה והנינוחות שהיא אלי (הידעתם? שם המשפחה שלה הוא וויק. סתם לא, זה ויליאמס) תשב לה בשקט בעיירה ותצפה במשחקי כדור בסיס של ילדים – אתם לא תאמינו, אבל היא לא! אלי מוכנה להרוג את אבּי והנספחים של אבּי במגוון של דרכים – ודינה פה על־מנת לעזור, וסמכו על שחקנית שגילמה את דורה החוקרת שתדע להביא למסע מפה, תיק גב ומגפיים (Boots).
ולמי שתוהים האם הסדרה מעכשיו היא סיפור הנקמה של אלי, "האחרונים מבינינו" מבהירה שהעולם הזה גדול בהרבה מאלי ודינה- רגע שנייה יש התרעה, טיל חות'ים בדרך.
אוקי חזרתי. איפה הייתי? אה כן, העולם הזה גדול יותר מאלי ודינה ומאנשים שכותבים ביקורות מתגלגלות על סדרות טלוויזיה. שבוע שעבר התייחסתי לכך שמקורות ההשראה של ניל דרוקמן לעלילת העונה הנוכחית נעוצות בסכסוך הישראלי פלסטיני, וזה ניכר היטב (הגם אם קראתי לתוך זה יותר מדי) בסצנה במועצת העיר ובה מועלות טענות בעד ונגד מסע נקמה – והטענות לגיטימיות לכאן ולכאן. "לא רק שאיבדנו מספיק, מבצע שכזה יכול לסכן את מיטב אנשינו!" "אם לא נגיב זו תהיה הזמנה עבורם ועבור אחרים לעשות את זה שוב!" – מצלצל מוכר?
ובזמן שאלי מנסה לשכנע את העיירה, ללא הועיל, להוציא לפועל פעולת נקם – אנחנו לומדים גם להכיר עד כמה באמת העולם הזה גדול כאשר קבוצת נודדים מסתורית נטבחת באכזריות על־ידי (ככל הנראה) אותה קבוצה שאבּי משתייכת אליה. וייתכן שלא תחלקו את התחושה הזו איתי אבל לראות את גופתהּ של ילדה קטנה, שאך זה עתה חייכה והתרגשה לקבל את הפטיש הראשון שלה (ללא ספק רגע מרגש בחיי כל ילד), עשה לי קווץ' שכאב יותר מהמוות של ג'ואל; משום שג'ואל – ואני אומר זאת באהבה – לא היה טלית שכולה תכלת אלא טלית שכולה אדום של דם, וההפתעה היחידה במותו היא שרק עכשיו קמה אויבת עצבנית דיהּ כדי לפרוק עליו עול. הילדה הקטנה לא עשתה כלום מלבד להתקיים.
זו למעשה דרכהּ הממזרית של "האחרונים מבינינו" לגרום לנו לשנוא לא רק את אבּי אלא את כל החבר'ה אליהם היא משתייכת; אלא שהעולם "האחרונים מבינינו" (גם בלי לשחק במשחק) הוא לא שחור־לבן, וכאשר נכיר לעומק את החזית לשחרור וושינגטון או הזאבים או איך שלא תבחרו לקרוא להם, מי יודע מה נלְמד. יהיה מעניין לגלות עד כמה סיפור נקמתן של שתי בנות עשרה שעושות דרכן רכובות על סוס הוא רק בורג קטן בתוך סיפור הרבה יותר גדול ומורכב.
פינת השינויים מהמשחק:
– לא הייתה קפיצת זמן של שלושה חודשים אלא יממה (השוט הבא אחרי מותו של ג'ואל הוא לקבר שלו, שבמשחק נמצא בתחומי ג'קסונוויל). מצד שני לא הייתה מתקפת זומבים ענקית על ג'קסונוויל, ואלי יצאה למסע הנקמה מתוך דחף וללא מחשבה. דינה אגב הצטרפה כי היא מחבבת את אלי, ואם דינה של המשחק הייתה אומרת "אהבתי אותו גם, את יודעת" אלי כנראה הייתה מגיבה ב"וואלה האמת שלא, לא ידעתי".
– ובלי מתקפת זומבים ענקית גם לא הייתה שום אסיפת מועצה (שאותה מאוד אהבתי). כאמור, כל מה שקרה במשחק מרגע המוות של ג'ואל ועד שאלי ודינה עלו על סוס גזל, בערך, עשר דקות.
– כל התפקיד של סת' במקור הסתכם בריב ההוא עם אלי במסיבה וסנדוויץ' הפיצוי ביום למחרת.
– הסדרה הקדימה מאוווווד את ההיכרות עם הקבוצה המסתורית שנטבחה. מצד שני, מי ישמע איזו היכרות זו ומה אנחנו כבר יודעים עליהם? יש להם צלקות והם אוהבים פטישים.
– על השינוי המרכזי ביותר לא אדבר כי אני לא חושב שהשינוי המדובר אכן נעשה, ולסדרה עוד יש פתח להפתיע בעניין (ובטח שלא אסתכן לתת ספוילר).
– הפרק נקרא "הדרך" ודי ברור מדוע: יש בו דרך. אבל לדעתי זו גם קריצה לרומן זוכה הפוליצר "הדרך" של קורמאק מקארתי (אותו אחד שעובּד לסרט עם ויגו מורטנסן), שהיה אחד הספרים שהיוו השראה למשחק הראשון (ואלו מכם שמכירים את העלילה של "הדרך" כנראה לא מופתעים במיוחד).
פרק 2 | "בגיא צלמוות"
כמו כריש מול חופי חדרה, הספויילר הגדול של "האחרונים מבינינו" היווה סכנה לכל מי שהעז לשחות בקרבתו, ואם אתם בין הבודדים שכף רגלם לא דרכה במים אז שאפו: אתם אחד מתריסר.
בכל אופן ג'ואל מת. בברוטליות, יש לציין, ואלי כנראה לא תשחק יותר גולף אף פעם. זה אירוע מכונן שרבים משווים אותו למוות של דמות ראשית אחרת של HBO בסדרה עם זומבים בקרח. אלא שבניגוד ל"משחקי הכס", "האחרונים מבינינו" עד כה הייתה מופע של שתי דמויות בלבד, כאשר העונה הראשונה היא סדרת מסע ולא התוודענו לאף דמות שאינה ג'ואל או אלי מעבר לשניים-שלושה פרקים. את הדמויות החדשות בסביבה – דינה וג'סי (… ואבּי) אנחנו מכירים שתי שניות במצטבר. משמע "האחרונים מבינינו" נפטרה הרגע ממחצית מארסנל הדמויות הקבועות שלה. זה לא שינוי של מה בכך.
ג'ואל אמנם מת, אבל זה לא אומר שהוא לא פה. ההתפגרות המוקדמת שלו תהדהד בקרב תושבי ג'קסונוויל (אמנם תוקנתי שבוע שעבר שלעיירה קוראים ג'קסון אבל אני אחד שעומד מאחורי הטעויות שלי… ומאמץ אותן); זה הקש ששבר את הגב שהוא חייה הטראומטיים של אלי (רק אזכיר שבעונה שעברה היא אמרה לג'ואל "כל מי שהיה חלק מהחיים שלי מת או הסתלק, כולם חוץ ממך". אאוץ') וגם טומי לא ישקוט כעת כשאחיו, בשר מבשרו, מת. המוות של ג'ואל התניע משהו, והמשהו הזה ילווה אותנו מעתה ואילך.
וזאת אגב לפני שציינתי את הטריילר לעונה הזו שאם תצפו בו תגלו סצנות עם ג'ואל שטרם ראינו, כך ש-HBO עדיין צריכים לשלם לפדרו פסקל על הופעות אורח בפלשבקים.
והמדהים הוא שגם בלי המוות של ג'ואל, "בגיא צלמוות" הוא הפרק הכי טוב (עד כה) של הסדרה: מתקפת הנגועים על ג'קסונוויל היא מופת של אימה וטלוויזיה. אפשר להלין על כך שלטומי יש יותר מזל משכל אבל די נו אי אפשר לאבד כל־כך הרבה דמויות בפרק אחד. אבל יותר משזה מדהים, זה טראומטי. ואל תגידו לי שלא חשבתם על השבעה באוקטובר במהלך הפרק. עוד לפני שהופיע נגוע אחד, ראינו איך טומי מדריך את תושבי העיירה להסתגר בבתים למקרה שהם יבואו בזמן שהשאר מתארגנים עם נשקים בגדר. היה בזה משהו סוריאליסטי – שלא לדבר על המתקפה עצמה שתוארה בזמן אמת לפרטי פרטים, מנקודת המבט של האזרחים שנלחמים והמשפחות המתחבאות.
יצא לי לתהות האם הייתה בכך יד מכוונת כי בכל זאת, ניל דרוקמן הוא לא רק ישראלי אלא גם גדל בהתנחלות (או בבית אריה או בעופרים לפני האיחוד). זו לא מחשבה מופרכת בהתחשב בכך שניל דרוקמן עצמו סיפר בראיון לוושינגטון פוסט ביולי 2020 (סמוך ליציאת המשחק השני עליו העונה מבוססת), שאת התמה של נקמה במשחק The Last of Us Part II הוא שאל מהלינץ' ברמאללה באוקטובר 2000. הילדוּת, השורשים וההיסטוריה של דרוקמן השפיעו על The Last of Us במספר אופנים (דרוקמן עצמו אפילו נפגע מאלת גולף כשהיה בן 16, רק שתבינו לאילו רזולוציות זה מגיע) כך שלא מוגזם לחשוב שבדרך־לא־דרך, דרוקמן הכניס לעונה השנייה את אירוע הפלישה שכלל לא היה במשחק.
מכוון או לא, "בגיא צלמוות" הוא פרק יוצא מן הכלל, גם בגלל הקרב וגם בגלל הסוף שלו – וכל זאת רק בפרק השני (!) של העונה. אנחנו לא צריכים להמתין שנתיים או שלוש על־מנת לגלות כיצד יהדהדו אירועי הפרק, ואיך הוא ישפיע על אלי, על טומי, על דינה ועל אבּי, דמות שאני משער שרובכם רוצים לעשות לה דברים עם אלת גולף. אולם (וייתכן ואני תמים, אבל אני חושב שהייתי מרגיש ככה גם אם לא הייתי יודע לאן הסיפור של אבּי יתקדם) קשה לי לומר שאני יוצא מהפרק הזה עם שנאה תהומית כלפיה, ויש סיכוי לא רע שזה נעשה על־מנת להגן על קייטלין דיוור.
כי כאשר המשחק השני שוחרר ב-2020 ואנחנו השחקנים (אלו מאיתנו שלא ספויילרו מראש באינטרנט) גילינו בזמן אמת מה קרה לג'ואל – לא ידענו מדוע זה קרה. פגשנו את אבי והחבורה ובלי להכיר את המניעים שלהם, החבר'ה הרגו את ג'ואל בעינויים ללא שהוא בכלל יודע מה הסיבה. אפילו נאום לא היה. ואמנם מי שהתמידו במשחק למדו את הסיבה שעות רבות פנימה ואף למדו לחבב את אבּי – אבל זה לא עזר כי הקִלשונים של חמומי המוח נשלפו, והשחקנית של אבּי, לורה ביילי, קיבלה איומים על חייה ועל חיי בנה, ובאופן כללי האינטרנט לא היה מקום נעים באותם ימים (לא שהיום זה מקום של קומביה מסביב למדורה). לכן לחשוף מראש את המניע של אבּי גרסת קייטלין דיוור אולי יעזור לשכך את השנאה כלפי בת דמותה וכלפי דיוור.
ועדיין, גם בפעם המי-יודע-כמה שאני חווה זאת, הולי שיט ג'ואל מת. איזו סדרה נהדרת.
פינת השינויים מהמשחק:
– כפי שציינתי בגוף הביקורת, הפלישה לג'קסונוויל לא קרתה במשחק. זו גם הסיבה שבמקור זו לא דינה שהייתה לצדו של ג'ואל כשקרה מה שקרה אלא זה היה טומי שחטף כדור ברגל.
– וכיוון שדינה במשחק לא הייתה עם ג'ואל, היא (ולא ג'סי) זו שיצאה עם לפטרול עם אלי היכן שהן מצאו את המשתלה המקסימה. לא אהבתי את השינוי הזה משום שאלי ודינה אמורות היו לחוות שם אירוע רומנטי שקירב ביניהן מאוד, כנראה הרגע המאושר בחייה של אלי – בניגוד מוחלט לאירוע הטראומטי בחייה שמגיע מיד לאחר מכן.
– אלמנתו של יוג'ין (קתרין אוהרה) יודעת בכלל מה יוג'ין גידל?
– כן זו אשלי ג'ונסון (אלי המקורית, שגם גילמה את אימא שלה בפלשבק בעונה 1) ששרה בסוף, עם אותו שיר מטיזר החשיפה הנהדר למשחק השני שאתם מוזמנים לצפות בו כאן.
פרק 1 | "ימי העתיד"
חלפו שנתיים וחודש מאז שהסתיימה העונה שעברה של "האחרונים מבינינו", זו שעיבדה במלואה את המשחק הראשון עטור השבחים – ומבחינתי זה כאילו לא עברו אלא מספר חודשים. אולי זה כי צפיתי בעונה הראשונה שוב, אולי זה כי שיחקתי במשחק הראשון שוב, אולי זה כי שיחקתי במשחק השני שוב ואולי זה כי "האחרונים מבינינו" גרה בראש שלי בלי לשלם שכירות. אבל אם, בניגוד אליי, אתם אנשים שפויים שצפו בעונה הראשונה כששודרה, חיבבו אותה (כי איך אפשר שלא?) אבל שכחו מה שקרה בה – ובכן, בגדול, ג'ואל הרג המון אנשים ושם קץ לאנושות בכך שגזל מהם את התקווה לתרופה, רק כדי להציל את הטינייג'רית המאומצת שלו שמשתמשת במילה "פאק" כסימן פיסוק. או שאתם יכולים לצפות בריקאפ הרשמי של HBO.
העונה החדשה מתחילה חמש שנים אחרי אותו אירוע ונשאלת פה השאלה: איך בלה רמזי מסוגלת לגלם גם בת 14 וגם בת 19 בפרק זמן כה קצר? מרשים ביותר, מוכרח להודות. בלי ציניות.
מבחינת התרחשויות קשה לומר שקרה בפרק משהו מסעיר. ג'ואל ואלי לא מדברים בגלל סיבה עלומה, ואת מרבית הפרק הם מבלים בנפרד. הפרק גם מודע לכך ומשתעשע בנו; ג'ואל נכנס לבית ומחפש מישהי? אה זו לא אלי, זו הפסיכולוגית המעט שיכורה שלו, גייל (בהופעה נהדרת #1 של קתרין אוהרה)! אלי באורווה מכינה את הסוס שלה ואדם מסתורי נכנס לדבר איתה? אה לא זו רק דינה, הקראש של אלי (לחדי העין, ראינו את דינה לשלוש שניות בעונה הראשונה). וכך עוד כמה פעמים עד שלבסוף הם נפגשים ו… זהו, אין שום דבר דרמטי, כפי שגייל היטיבה לתאר באמצעות חיקוי מזלזל ("יש לך את הבעיה הכי משעממת בעולם, ג'ואל"). ג'ואל ואלי אכן בריב אם כי טכנית זו אלי שבריב עם ג'ואל. אלא שהם לא בנתק מוחלט ואין בפרק דרמטיזציה מיותרת, רק כמה פרצופים זועפים, שתיקות רועמות והתפרצות קלישאתית ("אני יכולה להסתדר לבד!").
יודעים מה עוד אין פה? סיבה. הרי על פניו אלי לא אמורה לדעת מה ג'ואל עשה בסיאטל. אלא שחלפו חמש שנים, ולפי הפרצוף הכועס של ג'ואל בסוף פגישת האלכוהוליסטית הלא-אנונימית עם גייל והמשפט "אני. הצלתי. אותה" – אפשר להבין, בין השורות, על מה הריב באמת, וזה לא על קלפי יו-גי-הו.
אולם גולת הכותרת של הפרק היא בכלל איזבלה מרסד (דורה מ"דורה והעיר האבודה". אני יודע שהיא שחקנית רצינית אבל זה התפקיד שאני מעדיף להתמקד בו כי זה מצחיק) בהופעה נהדרת #2 בתור דינה. על השינויים מהמשחק אתמקד בנפרד בהמשך אבל אציין פה שדינה, במקור, יהודייה. זה חלק מהותי מהדמות שלה. אני לא יודע אם יהדותהּ של דינה נשללה פה אבל לדעתי לא, כי עדיין קוראים לה דינה, ולא סתם אלא דינה שוורצמן! סתם, אין לה שם משפחה. אבל דינה שם יהודי דיו, לא? נחכה ונראה. על כל פנים איזבלה מרסד עושה משהו מדהים, ולא רק שהיא מפיחה חן ואופי בדמות שבמקור הייתה מרתקת כמו ציפורן חודרנית – היא גם הפכה לדמות האהובה החדשה עליי! שאפו, באמת.
ואם דינה היא עכשיו הדמות האהובה עלי, השחקנית האהובה עלי היא בכלל רבקה פרגוסון שהסכימה להשתתף בסדרה בהופעה נהדרת #3 בתור זומבית. סליחה, הסוג שלה נקרא "סטוקרית" – סוג חדש וקצת יותר אינטליגנטי של נגועים. ללא ספק הופעת חייה ושחקנית שחובה להוקיר.
לצערי את ההופעה הנהדרת #4, זו של קייטלין דיוור, ראינו רק בשני הקצוות של הפרק אבל הרושם הראשוני שלי ממנה חיובי; זו דמות שכבר כעת מעוררת לא מעט אמוציות וידובר עליה רבות, ואני שמח שהתפקיד שלה הלך לשחקנית כמו דיוור.
הבעיה היחידה שלי היא שבניגוד לעונה הראשונה, שהכילה תשעה פרקים וכיסתה את המשחק הראשון במלואו, ניכר שהפעם הסדרה לוקחת את הזמן לאט. אולי יותר מדי לאט. זו עונה של שבעה פרקים בלבד, ואמנם הסדרה זקוקה לשתי עונות כדי לעבד את המשחק השני (השלישית כבר קיבלה אור ירוק) – אך קשה לראות כיצד הקצב הנוכחי יאפשר לעונה הזו להותיר חותם משמעותי כמו קודמתה. אבל היי, לכל הפחות ההתחלה נהדרת!
פינת השינויים מהמשחק:
– טוב, גייל הפסיכולוגית לא קיימת במשחק. בעלה ז"ל יוג'ין, לעומת זאת, היה קיים אבל הוא מת משבץ בגיל 73. תחושת בטן קטנה שזה לא מה שקרה לו בסדרה.
– שינוי מהותי הוא שאנחנו מראש יודעים מדוע אבּי והחבורה מגיעים לג'קסונוויל רבתי, ושהסיבה היא לא טובה במיוחד – לפחות לא אם קוראים לך ג'ואל מילר. אני לא יודע מה אני חושב על השינוי הזה כי ההפתעה היא חלק מהעניין, אבל נראה לאן זה יתפתח בהמשך.
– ובאותו עניין, הרמיזה לקורדיספס שמתפתח בצינורות ג'קסונוויל גם הוא שינוי מהמשחק, אבל הוא כן היה בתוכניות המקוריות בטרם הרעיון נגנז כי המפתחים לא הצליחו, בהיבט טכני, לשלבו במשחק. אני סקרן לראות לאן ייקחו את זה.
– הזכרתי כבר במתגלגלת של העונה הראשונה שגם העניין הזה שטומי הוא אבא הוא חדש. זה טכנית אומר שלג'ואל יש שני בני משפחה ביולוגיים חיים, שזה יותר ממה שרוב האנשים בעולם הפוסט־אפוקליפטי הזה יכולים להרשות לעצמם; לא יודע מה הוא מתבכיין כל־כך הרבה.
– אולי אני קורא לתוך זה יותר מדי אך האם הסדרה קורצת לאקלים הפוליטי האמריקאי הנוכחי עם סיפור הפליטים של ג'קסונוויל (שלא היה במקור) והמשפט "גם אתה היית פליט, ג'ואל"?
– לא שינוי, סתם הבחנה: נגן הגיטרה במסיבה הוא גוסטבו סנטאוללה, המלחין של המשחק והסדרה, בהופעה נהדרת #5. סתם, ראינו אותו לשנייה וחצי. הוא היה סבבה.
נכון שהיא נראית צעירה כאן
אבל במציאות היא בת 21 (נניח בת 20 בזמן הצילומים), כך שבמקור הליהוק של שחקנית בת 18 שמצליחה להיראות בת 14 יצא נכון. זה כמעט בלתי אפשרי ללהק מחדש בצורה אמינה בהפרש של חמש שנים. ולא חסרים אנשים שנראים בגיל 19 כמעט כמו בגיל 14 (ד"ש משירה האס). אז אלי של הסדרה היא פשוט אחת מהאנשים האלו.
להבנתי לא מדובר על השחקנית המוכרת
אלא על שחקנית-פעלולנית עם שם דומה
https://www.imdb.com/name/nm10167857/?ref_=mv_close
טוב זה מביך...
(ל"ת)
האם הסדרה קורצת לאקלים הפוליטי האמריקאי הנוכחי
כנראה שכן. ראה גם דרדוויל, מיקי 17 ועוד ועוד
אחלה ביקורת. מתחילה לשחק ב2 שוב (בפעם ה19 אם אינני טועה)
אבל הי רגע! מתי ראו את דינה בעונה הראשונה?
בביקור של ג'ואל ואלי בג'קסונוויל
היא הילדה הביישנית שהסתכלה על אלי בחדר האוכל.
למה אתה כל הזמן קורא לזה ג'קסונוויל?
קוראים למקום ג'קסון, לא?
אני באמת שואל. פשוט לא זכור לי שאי פעם קראו לזה ג'קסונוויל אז זה קצת תמוהה לי, אולי פספסתי משהו
קוראים למקום ג׳קסון. ג׳קסונוויל זה בפלורידה, ממש רחוק משם. לקחת לי קצת זמן של בלבול בביקורת עד שהבנתי את הטעות 🙂
התגובה הייתה אמורה להיות תגובה למה שמתן כתב למעלה
(ל"ת)
ליוצרי לייב אקשן אין את הגמישות של אנימציה/משחקי מחשב
ואם רוצים להראות שחקנית בלי אפקטים צריכים או לזרום עם הביולוגיה (פלוס שינויים קטנים) או ללהק מחדש בצורה שתיראה מוזרה.
בכל מקרה, כמי שלא שיחק במשחקים קשה לומר שהרגשתי בבעיה כלשהי (אלי נראית צעירה, אבל עוברת כבת 19, וזה פחות או יותר מה שמשנה לי) – אז נראה לי שהסדרה מצליחה לעמוד בפני עצמה מהבחינה הזו.
שרשור מעניין ברדיט של תיאוריות לגבי המשך העלילה מאנשים שלא שיחקו במשחק:
https://www.reddit.com/r/ThelastofusHBOseries/s/nK0iaqqn1r
מעניין לראות מה המחשבות של אנשים לגבי שלל הכיוונים העלילתיים שאליהם העונה הזו אולי תלך.
דאמיט זאת היתה הפעם הלא נכונה לקרוא במובייל ולדלג על הפסקה הראשונה. איזה ספוילר עשיתי לעצמי 😔
באמת?
אם כן אז אני ממש עצוב עכשיו. איזה באסה
אני ממש עשיתי כל מה שיכולתי כדי למנוע מדבר שכזה לקרות
היית ממש בסדר
לא נראה לי שהייתה עוד דרך להוסיף אזהרות ספוילר מעבר למה שכבר עשית.
The Last of Us הוא העיבוד הראשון בחיים שלי שבו אני, בתור מעריץ שרוף מיום א' בערך של המשחקים, נאלץ לחוות ולהשוות. לא קראתי הארי פוטר ולא משחקי הכס ולא שרה טבעות. אבל The Last of Us היה אובססיה בשבילי. המשחק הראשון יצא כשהייתי בתיכון והוא פשוט הפנט אותי. בחיים שלי לא ראיתי משחק שלוקח את עצמו כל כך ברצינות (מבחינה עלילתית). אלי הייתה האהבה הווירטואלית הראשונה שלי. בעצם אני אף פעם עד היום לא בגדתי בה. גם כשהיא יצאה מהארון ב DLC והבנתי שזה כבר לא יקרה, נשארתי נאמן. ג'ואל פשוט היה Badass עם חור בלב מושלם. אני חותם שאין גרסה יותר טובה של הtrope הזה. הסוף של הראשון ריתק במשך שנים. ואז כשהכריזו על השני לא האמנתי. אמרתי שהסוף של הראשון היה מושלם למה להרוס? ואז הייתה סאגת ההדלפות והייתי בדיכאון. ואז יצא המשחק והוא כבש אותי. לא יודע אולי אני חתיכת ניהילסט, אבל אני חושב שמה שעשו שם מצריך ביצים ענקיות, ואני חושב שזה השתלם. המשחק השני מרתק אותי לא פחות מהראשון. אני באמת לא יודע מי מהם אני אוהב יותר.
קיצור אני לא יודע אם יש פואנטה לחפירה הזאת. אני כן יודע שאני גדלתי עם המשחקים האלה וכשהפכו את זה לסדרה ב HBO אני ממש התלהבתי אבל הייתי סקפטי. ואז כשיצאה העונה הראשונה והיא קיבלה ביקורות מטורפות אני לא האמנתי שזה באמת יעמוד בציפיות. וראיתי את העונה וזה לא ענה.
אני מאוד נהניתי מהסדרה הזאת אבל יש לה בעיה גדולה מאוד. זה לא ג'ואל וזאת לא אלי. לא יעזור.
אני יודע מי זה ג'ואל ואלי. אני מכיר אותם עשור. פדרו ובלה עושים עבודה מצוינת, אבל זה לא ג'ואל ואלי. כל מה שראיתי בסדרה בערך שהיה עיבוד של המשחק צרם לי. כל מה שהיה חדש הרגשתי שהיה מצוין. הבנתי דיי מהר שהבעיה היא בי.
מה שמדהים אותי בפרק הזה, זה שפתאום יש חלקים שאני חושב שמתעלים על המשחק. TV דינה מצוינת. יש מצב לא רע שהיא יותר טובה מדינה. סצנת הריקוד אולי גם יותר טובה. לא יודע. חשבתי שהיה פרק מצוין.
TV אלי וTV ג'ואל גם היו מעולים. אבל הם לא ג'ואל ואלי. TV ג'ואל יותר קרוב לג'ואל מאשר TV אלי לאלי.
אלי מבחינתי היא דמות כל כך אייקונית וטובה שאני לא חושב שאפשר באמת לעבד אותה. הפגיעות, וההופעה שמביאה אשלי ג'ונסון היא לפנתיאון. תכלס גם ג'ואל אבל לפחות פדרו קרוב יותר.
אני חושב שאנשים שבשבילם Franchise מסוים הוא קודש הקודשים, תמיד ייהנו פחות. זאת סידרה מצוינת, אבל אז אני רואה את ה cutscenes להשוואה ביוטיוב ואני מבין שאף פעם לא הייתה תחרות.
הסיבה שאני כנראה לא הייתי מוצלח מדי בלעשות ביקורות מתגלגלות
היא שאחרי פרק 2 לא היה לי יותר מדי מה לכתוב חוץ מ-"הולי שיט" ואולי גם "מה, אתם אומרים לי שיש עוד חמישה פרקים אחרי זה?"
כמו כן: הולי שיט.
למה מפתיע? הצלחתי גם.
(ל"ת)
ספויילר!!!!!
וואי השם ישמור איזה פדיחה ששכחתי לסמן
אני ממש מתנצל
אני רואה שחלק ממש לא ממליצים לראות את העונה השניה
האם אתם ממליצים לדלג עליה? לא מכיר את המשחקים ואהבתי את העונה הראשונה.
איך אפשר להמליץ לא לראות עונה ששודרו ממנה רק שני פרקים?
(ל"ת)
פשוט למה...
למה להוסיף/ לשנות דברים?
המשחק היה כל כך טוב, העלילה הייתה מרגשת, סוחפת… למה לשנות דברים, לשכתב אותם? הכל כבר היה מוגש לכם נהדר as is…
פשוט מאכזב.
אגב ג'קסון/ג'קסונוויל
רק בפרק הזה הבנתי שזו בעצם עיירה אמיתית לחלוטין באזור ג'קסון הול בוויומינג [1]. הקטע העוד יותר מוזר: הייתי שם, לפני 25 שנה בערך, בטיול שאחרי הצבא, והיא זכורה לי בעיקר בזכות העובדה ששם ראיתי לראשונה בחיי סרט בבית קולנוע לא ישראלי וקיבלתי מושג לגבי איך בית קולנוע תקין (כלומר, לא מהסוג שפעל בישראל באותה תקופה) אמור להתנהל מבחינת תנאי צפיה. זו היתה הארה שאני לא בטוח שהבודהא בכבודו ובעצמו חווה.
ג'קסון הול הוא אזור של פרדוקסים: האוכלוסיה ברובה המוחץ רפובליקנית, שמרנית, מתנגדת להפלות ועשירה מאוד, אבל בניגוד למתחמי-עשירים אחרים בארה"ב, היא פותחת את השערים שלה לרווחה למבקרים, שמשאירים שם הרבה כסף (הרבה-הרבה-הרבה כסף) מטיולים בילוסטון וראפטינג – והכסף הזה מאפשר לשלטון המקומי להוריד את המיסים לאזור האפס. בנוסף, בניגוד לרוב האוכלוסיה השמרנית בארה"ב, רוב האוכלוסיה שם קנאית מאוד לשימור הטבע והסביבה, באזור המיידי שלהם לפחות – כאמור, זה מביא הרבה כסף, וחוץ מזה, פיתוח של האזור על חשבון הטבע אומר עוד מקומות מגורים, מה שאומר אוכלוסיה יותר מגוונת עם פחות כסף, ומה צריכים שם את הדרעק הזה.
בקיצור, אני לא בטוח לגבי התזמון של ההפקה, אבל זו בחירת מיקום מושלמת לעלילה של הסדרה על קהילה שחיה בשלווה ואפילו ברווחה בזמן שכל אמריקה מסביבה הולכת לעזאזל.
[1] הסדרה לא *מצולמת* בג'קסון האמיתית, כמובן – אבל העיירה בסדרה היא אותו מקום.
Through the valley of the shadow of death
באנגלית אין בשם הפרק צלמוות.
תאמר את זה למתרגם של המלך ג'יימס
מה הבעיה בתרגום הזה?
Valley of the Shadow of Death זה התרגום של הביטוי התנ"כי "גיא צלמוות". צלמוות, הצל של המוות, כביכול. אומנם אני הייתי מתרגמת גיא יותר כ"נקיק" מאשר "עמק", אבל כמו שאדון המוות כתב, זאת כבר בעיה של המלך ג'יימס עם מתרגם שלו.
החזית **העממית** לשחרור וושינגטון, התכוונת. לא לבלבל עם החזית הדמוקרטית לשחרור וושינגטון. יש 50 גוונים של התנגדות ולא כדאי לך להתבלבל ביניהם
הם לא פחות גרועים מהחזית הליברלית חשחרור וושינגטון !
תוהה לגבי השם של הפרק- יש בסיאטל בניין מפורסם בדאונטאון. הוא של אמזון וקוראים לו Day1. אז אולי זה לא רק היום הראשון שלהם בסיאטל.
תיאוריה נחמדה, לא ידעתי על הבניין
אבל נראה לי היא הייתה מחזיקה יותר אם היינו רואים את הבניין הזה בפרק.
פרק 4, באופן נדיר לעונה הנוכחית ולסדרה בכלל, היה לא טוב
הרבה מאוד סצנות חזקות, אבל חסר משהו שיחזיק אותן ביחד. הדילוג בין סצנות ההתקרבות של אלי ודינה, הסצנות של אייזק, וכל סיקוונס הנגועים נתן לפרק תחושה מאוד לא-מאוזנת – דווקא בסדרה שיודעת בדרך כלל לאזן בין המרכיבים הדרמתיים למרכיבי האקשן/הפחדות שלה (או אפילו לנטוש את המרכיבים האלה לגמרי, כמו בפרק הקודם והמוצלח מאוד).
גם כל סיקוונס הרכבת הרגיש לי יותר מדי משחק וידיאו, וזו לא מחמאה
(ל"ת)
כן אני נראלי ארד פה מהרכבת הזו
היה נחמד אבל כצפוי בלה ראמזי לא יכולה להחזיק את הסדרה הזו כדמות ראשית והיא בכלל ליהוק נוראי לאלי של אחרי האירוע הגדול בפרק 2.
לא משנה כמה ינסו להגן על הליהוק, וכמה העובדה שהאינטרנט מלא בבריונות מגעילה כלפי המראה של בלה גורם לרוב האנשים הנורמלים להיות בצד שלה, זה פשוט לא ליהוק טוב, זה לא מתאים והיא כושלת בלעשות את הדבר הכי חשוב לארק הנוכחי (והסופי) של הסדרה, התגובה שלה לגילוי של דינה גרם לי לכבות את הטלוויזיה ולפרוש מהסדרה הזו.
זה יותר עניין של כתיבה מיכולות משחק
אלא אם השינויים שעשו באופי של הסיפור נובעים ממגבלות כלשהן של בלה כשחקנית, דבר שנראה לי לא סביר.
ברור שזה לא מוסיף
אבל גם בלי השינויים שהם כמעט כולם הורסים את הסיפור והאימפקט הרגשי שלו.
בלה לא מעבירה את מה שהדמות של אלי צריכה להעביר בשלב הזה, ויש לה 0 נוכחות מאיימת ו0 מהטירוף והלחץ שהיה לדמות שלה במשחק, זה פשוט לא עובר וגם עם הכתיבה המקורית זה לא היה עובר, כי היא לא מתאימה לתפקיד.
אני לא אאשים אותה היא הייתה טובה בעונה הראשונה, לא כל תפקיד מתאים לכל שחקן, אני מאשים את מי שליהק אותה כנראה בלי מחשבה על העונות העתידיות.
סרפיטים? אפשר שרפים
גם אותי זה מרגיז
גם בסדרה וגם פה בכתבה, סרפיטים הם, בפשטות, שרפים
תלונתך נרשמה ותועבר
(ל"ת)
החזית העממית לשחרור וושינגטון
אני לא מקבלת סצנות אקספוזיציה שמתיימרות לתאר סכסוך מורכב ואידיאולוגי בעת שאדם אחד מענה את השני. בעת כתיבת שורות אלה, במקור, השכנים ארגנו קריוקי עם הילדים ושיר השיא היה שיר האונס של המחזמר מאמי, כך שעמדתי התחזקה מאוד. זאת פשוט דרך גרועה להציג מידע. או שאתה מנרמל את האלימות בסצנה או שאתה חד צדדי כלפי הקורבן ברגע הזה, ובדרך כלל יותר מנרמל.
אני כן אכנס לעניין ההשוואות למציאות:
שני פלגים פנאטיים באותה עיר שנלחמים מול שלטון צבאי אכזרי זה לא הסכסוך הישראלי פלסטיני בעיניי, סליחה. זה הסכסוך הפנים פלסטיני, זה חמאס ופת"ח נלחמים על עזה (או על כל עיר אחרת), אם כבר, ויחד מול השלטון הישראלי. סליחה כמובן לחזית העממית לשחרור פלסטין, היו לך כמה פיגועים זכירים ואידיאולוגיה עשירה וסוציאליסטית. גם אם אני מאמצת לצורך המשחק את מלוא נקודת המבט הפלסטינית, ישראל היא פדר"ה, לא הזאבים ולא השרפים. אלה הם חמאס ופת"ח, שני פלגים מורדים, אחד חילוני, אחד דתי, שתכלס למרת ההבדלים האידיאולוגיים למה אתם לא מתאחדים כבר ופועלים יחד למען סיאטל… אה, כי בפעם הקודמת זרקתם אחד את השני מהגגות באופן שיטתי ויוש לכם חיבה עזה לכליאה ועינויים זה של זה ושל אחרים. אולי האמון נפגע.
אולי היינו הזאבים והשרפים בימי היישוב היהודי והיישוב הערבי תחת האימפריה הבריטית, אבל זאת השוואה קלושה בהרבה. מזה 77 שנים, לחמאס ופתח יש אויב משותף חזק שהוא אנחנו ואז סכסוכים פנימיים, ולנו ולפלסטינים אין שום אויב משותף. לא, האקלים בינתיים הוא לא אויב משותף, גם לא "הקיצוניות בשני הצדדים". לכן אנחנו פדר"ה. לא אכפת לי מי צודק אידיאולוגית, נטו מבחינת התפקידים על הלוח וסדרי הכוחות.
סליחה רגע אני עדיין בקריוקי עם שיר האונס
(ל"ת)
מותר לספר בדיחות על מאמי?
אם כן על איזו גירסה? זאת?, זאת? או הגירסה של שניהם ומלך האריות שנמצאת בראש שלי? (שיהיה ברור, אני יודע שזה רעיון מטופש אבל 3 הגירסאות עירבלו לי את המוח באותה מידה עד שהוא נתקע)
כן, כן, זה מה שהיה
קריוקי במרפסת פתוחה.
ותדמיין שיש המון קולות של ילדים ברקע.
כך גיליתי שהחלק של "20 שנות כיבוש יותר לא נמתין" הוא בעצם הפזמון החוזר של השיר ומושר לפחות שלוש פעמים.
באיזה גיל היית כשמעת את השורה הבאה בפזמון?
(ל"ת)
סליחה אני גרוע בהקשבה במצב התרגשות
באיזה גיל היו הילדים שהקשיבו לקריוקי הזה ולשורה הבאה בשיר.
נשמעו יסודי, כיתה ד' ומטה מטה, אבל קשה לאבחן. לא כיתות ה-ו, הרבה יותר צעירים. אולי בגלל זה המבוגרים בסיטואציה חשבו שהם לא מבינים כלום ואז הכול בסדר? או שכולם שם היו שיכורים ברמה זו או אחרת.
לדעתי,
קשה לי להאמין שאלי יכולה להסיק מקומץ האנשים שהיא ראתה בפרק את גודל המיליציה שהיא מתמודדת מולה. כך שהייתי מסיר את השיקול הזה מעל הפרק. מעבר לכך, מה שמניע את אלי הוא תסביך עמוק מאד של אשמה על כך שהיא שרדה ולו ג'ואל מת. אני חושב שזה משותף לה ולדינה, שלא סתם, בחרה להישאר עם אלי לאחר שהראשונה הציעה לה לחזור לג'קסון וללדת שם את התינוק באופן בטוח. היו לאלי שלושה חודשים לעבד ולהעמיק את התסביך. מפתיע שדינה ואלי עדיין לא דנו בנקודה שגם דינה הייתה שם שאבי והאנשים שלה תקפו את ג'ואל. אני מניח שהם שומרים את זה לפרק הבא בלייקהיל בו הדמויות יצטרכו לתקשר בצורה מורכבת יותר עם האנשים של אבי. בינתיים, דינה היא הדמות היותר סימפתית מבין השתיים. היא גם מוציאה מאלי רגשות שג'ואל לא הצליח להוציא ממנה אפילו בחמש שנים.
פרק 5 - שיפור עצום מהפרק הקודם, עשוי טוב, תופס את הצופים בגרון ובבטן, כמו שהסדרה יודעת לעשות
אם כי ככל שהעונה מתקדמת, פרק 2 מתברר בתור הבעיה הגדולה שלה – שיא שהגיע מוקדם מדי, וקשה להתעלות עליו.
וחוץ מזה, הבעיה הגדולה של הפרק החמישי: להביא משום מקום את ג'סי כדי להציל את המצב בדיוק ברגע הנכון זו קצת רמאות.
הבעיה העיקרית של העונה
היא שיותר מכל דבר, הדינמיקה בין ג'ואל לאלי עשתה את העונה הראשונה, והעונה הזו לא מצאה לה שום תחליף הולם.
אני בהלם מההערה האחרונה שלך בפרק 5 על הכלבים
(ל"ת)
החלק על ארון פול ו- Ish לא נכון
הגיבור הוא מישהו אחר לגמרי
כל האהרונים אותו דבר
(תודה, תוקן).