"יופי מסוכן" (מה רע ב"חומר"? מי הקהל שלא היה בא לסרט בשם "החומר" וכן יבוא לסרט בשם "יופי מסוכן"?) מבסס את מעמדו של ז'אנר אימת הגוף כז'אנר שמסתחבק… טוב, אם לא עם קולנוע מיינסטרימי, אז לפחות עם קולנוע פסטיבלי זוכה פרסים. אחרי שנים בהן הוא נחשב כז'אנר קיצוני שלא ראוי להסתכל לעברו, מעמדם של סרטיהם של קרוננברג וקרפנטר (ואחרים) משנות השמונים עלה, וכעת הגיע זמנם של יוצרים פחות טובים לקטוף את הפירות. "יופי מסוכן" מראה שזכייתו של "טיטאן" בפרס הגדול בקאן לא היתה מקרה חד-פעמי, ואף מגדיל ומקצין את העניין. כי בעוד ש"טיטאן" השתמש לרגעים באימת גוף, ב"יופי מסוכן" הגוף הוא הסיפור.
אני אומר "הגוף" ולא "אימת גוף" כי לוקח לסרט לא מעט זמן עד שהוא מגיע לחלקים שמעלים חיוך אצל מי שנהנים לראות את האיברים בגוף האדם מסודרים מחדש כמו בצעצוע של מר תפוח אדמה. החלק הראשון מתון יחסית ("יחסית", כן? הוא כולל דיקור מותני, תקריב על תפירה של גב פתוח, ואיברים מאוד מאוד מצומקים), ומתמקד בעיקר בדימוי גוף ובגופיהן של השחקניות הראשיות.
הסיפור: אליזבת (דמי מור) היא מנחה של תוכנית כושר שהיא, רחמנא לצלן, כבר לא מאוד צעירה. בעברה היא הייתה כוכבת גדולה – מספיק כדי לזכות בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד – והסרט רומז בכבדות שעיקר תהילתה לא נבע מכשרון אלא מיופי. שהוא, חשוב לציין, לא מסוכן. יופי של יופי. שום סכנה. אין שום סיבה לחשוב שהיופי הזה מסוכן למישהו. אני מציין את זה רק למקרה שאיזה מפיץ קורא כאן. הלאה.
למרות שאנחנו מדברים על דמי מור, שגם בגיל 60 היא אדם יפה מאוד, האולפן שמפיק את תוכנית הכושר מחליט שהגיע הזמן למישהי צעירה יותר, יפה יותר, רזה יותר, "מושלמת" יותר. האולפן מיוצג על ידי דניס קווייד, בהופעה קיצונית ופארודית שכאילו לועגת לחרמנות הגברית ומצמצמת את כל דמותו ואישיותו לסך הגירוי המיני שלו. זה, וסצנת אכילת השרימפס המגעילה ביותר בהיסטורית הקולנוע, ואולי הסצנה המטרידה ביותר בסרט.
אליזבת המתוסכלת מגלה על תוכנית סודית שמבטיחה לה "גרסה מושלמת של עצמה" (מרגרט קוויילי, שגם היא יפה באופן בטיחותי), וחוסר הביטחון שלה כמובן קופץ על המציאה בלי לברר יותר מדי במה מדובר. לא שאפשר לברר – זאת תוכנית סודית ביותר שקשה להבין מה קורה בה, איך, למה, ומה מישהו מרוויח מכל זה. החומר (כן, על שמו הסרט קרוי במקור), שמגיע עם הוראות בעיצוב יפה אך מינימליסטי למדי, עובד ככה: אחרי ההזרקה הראשונית, למשתמש יהיו שני גופים של עצמו: הגרסה המקורית והגרסה החדשה. בכל רגע נתון רק אחת מהן פעילה ומתפקדת והשנייה נמצאת בתרדמת, וכל שבעה ימים שתי הגרסאות מתחלפות – הפעילה נרדמת והרדומה מתעוררת. בנוסף, הגרסה החדשה חייבת להזריק לעצמה נוזל מאזור עמוד השדרה של הגרסה הקודמת בשביל לשרוד. כל עוד שומרים על החוקים וזוכרים שלא מדובר בשני בני אדם שונים אלא בישות אחת ויחידה, הכל יהיה בסדר; וכל עוד זוכרים שזה לא סרט מדע בדיוני קשה אלא סרט אימת גוף אפשר להתעלם מכל הדברים הלא הגיוניים באופן הפעולה של החומר הזה.
אם אתם חושבים "וואי, זה מלא עלילה, אתה בטוח שלא עשית איזה ספוילר או משהו?" אז, במפתיע – לא. כי הסרט הזה הוא באורך שעתיים ורבע, משום מה, ואחרי הנקודה בה עצרתי יש עוד איזה שעה פלוס פלוס. זה לא שאין מקום לסרטי אימת גוף להעמיק בנושאים מסוימים, אבל גם אחד מהסרטים הכי חכמים בז'אנר ("הזבוב" של קרוננברג) היה באורך 96 דקות – וזה הספיק לו כדי להגיד הרבה על דימוי גוף, איידס, הריון, מדע, ומה לא. ב-140 דקות, "יופי מסוכן" אומר הרבה פחות בהרבה יותר מדי זמן. היה אפשר להוריד חצי שעה עד שעה ולהפוך את הסיפור לזריז ומהנה יותר.
חלק חשוב מהסרט הוא האמירה שלו נגד דימויי הגוף של החברה המערבית, אבל המטאפורה בה הוא משתמש מעלה שאלות שהסרט לא עונה עליהן – חלקית כי נראה שגם הסרט בעצמו נהנה קצת יותר מדי מהגוף של סו, הגרסה החדשה, וחלקית כי לקראת הסוף הסרט עושה כמה פניות שקצת פוגעות במטאפורה הזאת. אפשר אולי להתעלם מהמטאפורה ולראות את הסרט כסיפור על מישהי עם בעיות קיצוניות של דימוי עצמי, אבל ככזה, הוא פשוט חוזר על אותה נקודה בלי סוף.
אבל אפילו אם ימצאו באותות ובמופתים ניואנסים מדויקים שמחזקים את הכוח של המטאפורות שלו, או מסבירים לאיזה נושא הוא מטאפורה מושלמת, זה לא יפתור את הבעיות האחרות: העלילה פשוט מזדחלת לאורך יותר מדי זמן עם שתי דמויות לא מאוד מפותחות או מעניינות. זה לא פספוס של הסרט – הן חד-מימדיות בכוונה, ולא הוגן לדעתי להתלונן שהן לא נועדו להיות דבר אחר, אבל היה אפשר לפחות להפוך אותן ליותר כיפיות. אם אתם תוהים איך זה משתלב עם דיבורי הפרסים עבור דמי מור, טוב, הם בעיקר נובעים מכך שהיא לקחה את התפקיד הזה ושהיא סוחבת את הסרט ופחות מזה שהיא מבריקה בו.
ובכל זאת, לסרט יש קלף מנצח והוא הוויזואליה שלו. קוראלי פארז'ה מצליחה ליצור דימויים מרתקים לא רק בדברים הקיצוניים יותר מלאי הדם והאיברים, אלא גם באכילה, ניקוי ושאר פעולות יומיומיות. היא יודעת מתי להתקרב, מתי להתרחק, מתי לרוץ ומתי לנשום. הסרט נוצץ באופן שסרטים רבים מדי מפחדים לנצוץ בו – באופן פוֹפי, פלסטיקי שכזה, שגם מתכתב עם התסריט. מי שרואים סרטים בשביל האווירה יהנו מהווייב של "יופי מסוכן", שתמיד לוכד את המבט של הצופה גם כשלא קורים דברים מרגשים במיוחד על המסך. בשביל שאר הצופים – זה לא מספיק כדי להחזיק את כל הסרט.
אבל כשהסרט כן סוף סוף מתפרע, במערכה השלישית שלו – כל החוזקות שלו מועצמות וכל החולשות מתפזרות. או, טוב, לא מתפזרות – המטאפורה נהיית אפילו יותר קשקוש – אבל קשה לסרב לטירוף שקורה על המסך.
כל זה מוביל, לפחות עבורי, לחוויה מתסכלת. זה סרט שאני רוצה להיות בעדו לא רק בגלל נתוני הפתיחה אלא כי באמת היתה בו הבטחה למשהו מלוכלך ומטומטם וכיפי, כמו שהסוף רומז לו. אבל איכשהו הוא הפך למשהו יוקרתי, "חשוב" וארוך – ורק הפסיד מהמעבר הזה. חבל שהסרט לא יכול לקחת מהחומר הזה ולהוציא מהגב שלו גרסה רזה יותר וטובה יותר של עצמו.
ולביקורת יותר חיובית: אפשר ללכת לראות את הסרטון של נעמה רק על הסרט.
מחקו את הלינק אז...
הכניסו את המם של הבונה הצורח כאן. ולא זה לא בגלל מהמערכה השלישית
כן, לא נוהגים פשוט לזרוק פה קישורים.
צריך להגיד לפחות במילה למה אתה נכנס – סרטון, כתבה, גיף, משהו.
אף פעם לא ראיתי סרט שעובד כל כך קשה כדי להגעיל אותי ולחרמן אותי לסירוגין.
אפילו משהו שאפילו להיות מתוק וסקסי כמו נשיקה הופך בזכות הסאונד והתקריבים למשהו מהפך קרביים. הפסקול המסונתז נכנס טוב לראש ולא מרפה. והבידוד המוחלט של אליזבת מבני אדם אחרים (אין לה חברים או משפחה שהיא משתפת במה שעובר עליה) רק עושה את הסרט לקודר יותר ממה שהוא כבר.
היה משהו שלא הבנתי (חוץ מהתהייה איך זה שהסם הזה מחולק חינם ולמה יש טלפונים סלולריים בסרט אבל הלבוש והתפאורה מזכירים את האייטיז) – מה אליזבת מרוויחה מחילוף הגוף הזה? היא לא חולקת עם סו את התודעה או הזכרונות שלה (ואם כן, אז אולי רק בהתחלה. מהר מאוד סו מתחילה לפתח תודעה עצמאית ולפגוע ב"מטריקס" שלה ללא כל נקיפות מצפון). היא לא באמת נהנית מהגוף החדש הזה.
במערכה השלישית היו סביבי לא מעט אנשים שצחקו, אולי בגלל שהכל נהפך לכה מעוות וגרוטסקי. לי זה גרם למשהו דמוי פאניקה, רצון שהסיוט ייגמר כבר ורחמים מצמררים בעוצמתם.
והסוף, אוי הסוף… זה משהו שלא ייצא לי מהראש הרבה זמן (ואם ייצא, לא מהגב. בבקשה).
היו שתי מחוות לסרטים ידועים של סטיבן קינג (הניצוץ – המסדרון שטוף הדם, וקארי – בקטע שבו היצור משפריץ דם על כל הקהל).
אבל אף אחד לא יודע שזו היא. זאת לא המורשת שלה
(ל"ת)
מסכים עם הניתוח של הסרט שאומר שאכן הן חולקות תודעה
וגם עם הביקורת שלך על העצלנות התסריטאית. באופן כללי, התסריט של הסרט הזה הוא כמו משחק "חבר את הנקודות" שחציו מסומן בטוש בוהק עם הדגשות, איזכורים בולטים ופלאשבקים מיותרים, וחלקו השני נקודות מטושטשות, שהדרך שבה הצופה מחליט לחבר אותן בראשו כנראה יוצר את ההבדל בין אלו שחשבו שהסרט גאוני לאלו שחשבו שהוא בינוני.
ביקורת מדויקת
הסרט הראשון שיצאתי מההקרנה שלו לפני סופה
קצת אחרי סצינת הפולקע שלא הייתה נוראית בפני עצמה, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
לא מאשים את הסרט עצמו בזה, כנראה שאני ממש לא בנוי לז'אנר של אימת גוף בכזו עצימות.
זה כן גורם לי לתהות האם יש צורך בכזו גרפיות בשביל להעביר את המסרים ואת התחושות בסרט, שבסך הכל לדעתי היו עוברים גם עם הרבה פחות דם על המסך, אבל אני מניח שעבור הרבה אנשים זה חלק מרכזי באפיל לסרט. נהניתי מהסטייל של הסרט והשחקניות עושות אחלה עבודה, בעיקר התלהבתי ממרגרט קוואלי שראיתי קודם רק בdrive away dolls ובpoor things והתפקיד שלה כאן היה מאוד שונה, אבל בסופו של דבר הרגשתי שהמסר יחסית בנאלי והשתלשלות האירועים די צפויה (השלמתי את פרטי העלילה של הסוף אחר כך).
אגב
החברים שהלכתי איתם נשארו עד הסוף ודי התחרטו על זהת אמרו לי שהשכלתי לצאת בזמן הנכון
אני לא מסכים עם הביקורת ולא מסכים עם התגובות.
זה סרט שמהשנייה הראשונה עד הרגע שהוא נגמר תפס אותי למסך ולא רק בגלל הויזואל.
יש פה הרבה ״ מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל משהו שאנחנו רוצים״ . והסרט אמיץ בטירוף והולך למקומות שבדכ שמורים לסרט מדע בדיוני בחלל- ופה זה בהוליווד.
הדמויות לא חד גוניות – הדמויות הן מה שהן באותו פרק זמן. קריסה ופריחה . שני ניגודים שקורים במקביל.
אני באמת ציפיתי שבאתר הזה תהיה קצת יותר אינטילגנציה מעבר לפייסבוק אבל טעיתי
זה שמישהו לא מסכים איתך לא הופך אותו ליותר או פחות אינטליגנטי ממך
כמו שאמרת, הסרט תפס אותך. אחרים הוא לא תפס. אין בזה דבר או חצי דבר עם שכל, אלא עם רגש.
הסרט הזכיר לי פתאום רצועה מסוימת מתוך אלבום קלאסי של ג'נסיס, כשעוד הייתה להקת רוק מתקדם.
אני מדבר כמובן על The Colony of Slippermen מ-The Lamb Lies Down On Broadway.
השיר הזה מגיע לאחר The Lamia, שבו גיבור האלבום, ראל, מקיים יחסי מין עם מפלצת תלת-ראשית שמתהדרת בגוף נחש ובפני אישה שמתה מיד לאחר מכן, וראל המוטרף אוכל את בשרה. מעשה האכילה הופך אותו ליצור מעוות וגרוטסקי שמזכיר קצת את מה שאליזבת נהיית במערכה השלישית, והדרך היחידה לחזור לגופו הישן היא לעבור סירוס אלים. בהופעות חיות של האלבום פיטר גבריאל נהג לעטות על עצמו תחפושת שהיטיבה להמחיש את השינוי המחריד שדמותו של ראל עוברת.