ביקורת: הג'נטלמנים

גאי ריצ'י עובר מנוסטלגיה של דיסני לנוסטלגיה של עצמו

סוף השבוע הזה הביא איתו שני סרטים שבהחלט נאמנים לשמם – "נשים קטנות" הוא עיבוד נוסף לספר הקלאסי של לואיזה מיי אלקוט, בבימויה של גרטה גרוויג ועם קאסט ראשי נשי. לעומתו, ב"ג'נטלמנים" של גאי ריצ'י תמצאו רק אישה אחת עיקרית, וגם היא לא עושה יותר מדי. אחרי עשור שבמהלכו ביים סיפורים של אחרים ("שרלוק הולמס", "אלאדין"), ריצ'י חוזר אל סיפורי הגנגסטרים הבריטיים שעזרו לו לפרוץ לתודעה בתחילת דרכו, סיפורים שעדיין נשארו "מועדון בנים" לכל דבר ועניין.

כמו בסרטים הקודמים שעשה בז'אנר, גם "הג'נטלמנים" מציג אוסף של דמויות צבעוניות שדרכיהם מצטלבות: מיקי (מת'יו מקונוהי) הוא ברון סמים שרוצה למכור את עסק המריחואנה שלו ולצאת לפנסיה. על אותו עסק שמים את עיניהם גם איש עסקים יהודי (ג'רמי סטרונג) וגם חבר כנופייה אסייתי (הנרי גולדינג). חוץ מהם משתלבים בסיפור גם כנופיית מתאבקים / ולוגרים, אוליגרך רוסי, עורך צהובון שמחפש לדפוק את מיקי וחזיר.

בדומה ל"נשים קטנות", הסרט מקפץ הלוך וחזור בין זמנים, כשסיפור המסגרת מתרחש בשיחה בין ריי (צ'ארלי הנאם), יד ימינו של מיקי והחוקר הפרטי פלצ'ר (יו גרנט), שפרץ לביתו של ריי על מנת לסחוט את מעבידו עבור 20 מיליון פאונד. רק שבמקום להציע למכור לו את התמונות או השיחות המפלילות שצבר כפי שהן, פלצ'ר הרכיב מכל המידע שאגר תסריט קולנועי, שאותו הוא מקריין גם לריי וגם לקהל. זה טריק מטא חביב, שריצ'י נזהר לא ליפול אליו יותר מדי כדי שיהפוך למאוס ולפעמים משתמש בו כדי להעביר מסר דומה לזה של "האירי": להיות גנגסטר זה לא תמיד אומר חיסולים ומרדפים, וזה פחות מגניב ממה שאנשים נוטים לחשוב.

מעולם לא חשבתי על מקונוהי כשחקן מדהים, אבל הוא בהחלט כריזמטי ועם קול של קריין בפרסומת למכוניות. אחרי שבשנים האחרונות נתקלתי בו בסרטים נוראיים כמו "מים שקטים" ו"המגדל האפל", מזל שריצ'י הגיע ונתן לו חומר יותר טוב לעבוד איתו. הנאם חזר לעבוד עם ריצ'י אחרי הפלופ הקופתי "קינג ארתור", וגם הוא נותן פה הופעה שמפצה על כך (ונראה כאילו התחפש לג'ודה מ"בוג'ק הורסמן"). יו גרנט עושה תפקיד כה סליזי וסטריאוטיפי, שאם יו גרנט של "נוטינג היל" היה רואה אותו הוא כנראה היה רוצה להתקלח. זה משעשע בהתחלה אבל נהיה קצת מאוס ככל שהסרט מתקדם. הסטריאוטיפים גם לא פוסחים על הדמויות של סטרונג וגולדינג, שהיחס כלפיהם מריח קצת מגזענות ואנטישמיות. בלי קשר לפוגעני או לא, זה פשוט עצלני. וזה מעצבן כי לא חסר בסרט הומור מוצלח.

אבל מי שגונב את ההצגה הוא ללא ספק קולין פארל, שצריך לדבר עליו בפסקה נפרדת. דמותו של פארל פשוט מכונה "המאמן", והוא מסתבך בכל הסיפור בעל כורחו. הסצינות שלו הן הטובות ביותר בסרט, כשהוא מוציא את המיטב מהתפקיד הקטן (מדי) שלו. באחת הסצינות אחת הדמויות מצביעה לפארל ושואלת "מי הזר המסתורי הזה שבוהה בי?" ומבט התגובה של פארל לבדו גרם לי לצחוק בקול. אם ריצ'י מתכנן להמשיך את הסרט באופן כלשהו, אני מאוד מקווה שזה ספין-אוף על "המאמן" (אבל אין לי תקוות, בהתחשב בכך שעברו עשר שנים וריצ'י עדיין לא עשה את ההמשך שהבטיח בסוף של "רוקנרולה").

הגיל של ריצ'י השתנה קצת מאז תחילת המאה, ואיתו גם התרגיל: האדרנלין והאקשן שאפיינו את סרטיו כשהיה בשנות השלושים שלו הוחלפו בהרבה חליפות ודיבורים. פחות "סקס סמים ורוקנרול(ה)", יותר "חליפות, סמים וכוס וויסקי". פה ושם מבליח לו איזה מרדף או קרב יריות, אבל הדמויות של ריצ'י עסוקות בעיקר בהחלפת מילים, ולמרבה המזל, רוב הזמן אלו בהחלט מילים מושחזות.

כשהם לא עסוקים בסיפור משלים שלפעמים הם בעצמם לא מבינים ("נראה לי שיש פה מסר, אולי אתה תוכל להגיד לי") או להשוויץ בקשיחות שלהם באמצעות פרטי טריוויה אקראייים  ("בצרפת יש חוק שאוסר לקרוא לחזיר 'נפוליאון', אבל רק תנסה לעצור אותי!"), נראה שהג'נטלמנים האלה נמצאים בתחרות של מי יכול להעליב את האחר בדרך הצבעונית והבריטית ביותר. על האיפוק של הסרט באלימות הוא מפצה עם משפטים שלפעמים ייקח לכם רגע להבין בדיוק מה היה העלבון.

אם מסתכלים מקרוב, יש קצת טלאים בחליפה שהיא "הג'נטלמנים". לוקח לו זמן להתניע, הוא מקרטע לקראת הסוף ואין בו דמויות ייחודיות כמו מיקי הצועני של בראד פיט. לצופים שאינם מכירים את ריצ'י כנראה כדאי להתחיל עם הסרטים המוקדמים שלו. לאלו שכן צפו בהם מצפה חזרה מבדרת של הבמאי אל המקורות שלו, רק בגרסה פחות אנרגטית וקליפית. גם אם החליפה הזאת לא משתווה לאלו מלפני עשרים שנה, זאת עדיין אחת שאפשר להשכיר בשביל שעתיים של כיף ולהחזיר בסוף.