ביקורת: תיאודור

הקולנוע הישראלי ממשיך לגלות ז'אנרים חדשים. והפעם: אופרה.

הרצל הוא אחת מהדמויות המיתולוגיות ביותר בארץ ישראל, וכל זה כשלרוב האנשים יש מושג מעורפל בלבד עליו: מרפסת, חזה מדינה, עשה קונגרס ציוני, אמר דברים. כל דבר מעבר לזה: במה הוא עסק, איפה גדל, איפה נולד, כמה ילדים היו לו, מה שלומם, מה הוביל אותו לחזות מדינה, איזה ספרים הוא כתב בעצם, האם הוא היה בארץ אי פעם ומה עמדתו המתועדת על נס ציונה  – כל אלה הם סוג של רבדים נוספים שצריך ממש להתעניין ספציפית בהרצל כדי להכיר. 

לכן, "תיאודור" מגיע לבתי הקולנוע עם יתרון אדיר. הרי קשה לגרור אנשים לתיאטראות (ובטח לאופרה) מצד אחד, ומצד שני הפקות תקופתיות – בטח שכוללות את אירופה – עולות הרבה כסף. על כן, "תיאודור" הוא בערך פיסת התרבות הראשונה שהצופה הישראלי יראה על חוזה מדינת היהודים. בהנחה שאותו הצופה יזרום עם כל הקטע ש"תיאודור" הוא לא בדיוק סרט אלא תיעוד של אופרה. בעברית. 

מוזר לחשוב על אופרה בעברית – לא כי יש בעיה מבנית בלשיר בטונים גבוהים וארוכים בשפת הקודש כמו שפשוט חינכו אותנו מגיל צעיר שאופרות לא אמורים להבין, וזה בונוס שלו זוכים האיטלקים או גג הגרמנים. והנה, "תיאודור" בא ושר טנור ובס וסקסופון (אני לא מבין באופרה) בעברית לאורך כל השעתיים שלו. תוסיפו לזה כאמור את הנושא המעניין, וקיבלתם משהו שאפילו שהוא לא בדיוק סרט – הוא עדיין הדבר הכי מסקרן שיוצא השבוע לבתי הקולנוע (עם מחילה מכוכב הקופים ואביגיל). עכשיו רק נשאלת השאלה, נו, איך הוא? 

ובכן, אני מודה שאני קצת מסתרבל עם התשובה שלי. הרי אני לא מכיר מספיק אופרה כדי לקבוע באמת האם האופרה הזאת טובה או לא כאופרה, נניח. אז אני יכול לומר שאין פה איזשהו אפקט וואו שממיר לא מאמינים למעריצים של הפורמט. מצד שני, יחסית למי שמבלה לא מעט זמן בלעג סתלבט-י על אופרה, לא סבלתי ואפילו הופתעתי לטובה. אז כן אפשר לדבר על איזה שהיא הורדת מגננות שנותנת גם למי שאלרגי לנושא את היכולת לשפוט את הסיפור של הרצל על פי עידו ריקלין (הכותב והבמאי של האופרה). ו-נו, איך הוא?

אה. טוב, קצת מאכזב. 

כלומר, אוקיי, זה תלוי מה אתה מצפה כשאתה נכנס ל"תיאודור" – כי אני אישית ציפיתי למשהו על המאבק המעניין גם עם הקהילה היהודית ובטח עם הקהילה הבינלאומית סביב הרעיון של ניסיון להקים מדינה יהודית. הפתיחה נראתה כמאששת את הרעיון הזה – הרצל עומד ומסקר את משפט דרייפוס ומבין שהמצב כמו שהוא לא יכול להימשך. 

אלא ש"תיאודור" בעצם לא כל כך מתעניין בזה. במקום זה, הוא מציג חלקים נרחבים מחייו האישיים לאורך רוב זמנו ואת עניין המדינה היהודית די דוחק לסוף. אפשר לשפוט את המהלך לחומרה כחיטוט צהוב בכביסה או לשפוט לזכות כצלילה למהלכים הנפשיים והרגשיים שליוו את הרצל אל החזון של המדינה היהודית – אבל כך או כך, אין כאן פולמוס עם הוגים ציוניים אחרים, או אנטי-ציוניים, או חלקים מהקונגרס או כל דבר כזה או אחר. במקום זה, אנחנו רואים את הרצל הצעיר מתמודד עם אנטישמיות של אגודת הסטודנטים ואת הרצל המבוגר נאבק עם זה שהוא בן זוג די מחורבן בסך הכל. בסדר, וגם עם אנטישמיות. 

זה שהסיפור לא היה בדיוק מה שדמיינתי לא אומר שהוא רע – שיר הפתיחה והשיר באופרה (כן, יש חלק מטא די משעשע) עדיין די תקועים לי בראש, ושני השחקנים שמגלמים את הרצל (עודד רייך ונועם היינץ) מוצלחים מאוד לא רק בנפרד אלא גם יחד, כדמות אחידה שאנחנו רואים בשתי נקודות זמן שונות בחייה. גם פאול (בגילומה של דניאלה סקורקה), הוא דמות מעניינת שנחקקת בזיכרון – גם אם לא הייתה מגלמת אותו אישה. 

האם כל זה מתכנס ל"סרט מומלץ, לכו לראות"? לא יודע. מצד אחד, כן, ולו רק כי אני רוצה עוד פרויקטים כמו "תיאודור" הן על במות ישראל ובטח שעל מסכי הקולנוע שלנו, שחסר להם כל כך שימור ותיעוד של התרבות הישראלית של אחיה הגדולים (או הקטנים) התיאטרון והאופרה. תוסיפו לזה לא מעט רגעי שיא, ואין סיבה להתרחק מזה. מצד שני, משהו בחוויה היה לי לא לחלוטין שלם. בסופו של דבר, בעוד שאני מבין את הבחירה לא לעסוק יותר מדי בכל העסק שפרסם את הרצל – זה גורם ליצירה להרגיש קטנה יותר. פרולוג למשהו גדול יותר שנותן הקשר מעניין למנה העיקרית, אבל הוא לא לחלוטין מנה מגובשת בעצמו.