תור

תור הוא גדול, בומבסטי וטיפש כמו נעל, וחלק מהזמן הוא מצליח לגרום לזה לעבוד לטובתו

תור הוא טפשי.

מותר לו להיות טפשי. תור הוא סרט גיבורי על מבוסס על קומיקס, ולהיות קצת טפשי היא זכותם הטבעית וההיסטורית של סרטים כאלה. גם חייזר שיודע לעוף, שאף אחד לא מזהה אותו אם הוא מרכיב משקפיים, או בן-עשרה שעקץ אותו עכביש רדיואקטיבי ואז הוא התחיל לירות קורים מהידיים, הם די טפשיים. ובכל זאת, אפילו בתור סרט גיבורי על, אפילו בתור סרט על אל, אפילו בתור תור, תור הוא ממש טפשי. חלק מהזמן הוא מצליח לגרום לזה לעבוד לטובתו.

תור, אתם מבינים, הוא לא באמת אל. הסרט לא דורש מאיתנו להאמין באל נורדי שמחזיק בתיק הרעם שיורד לכדור הארץ – זה יהיה הרי, נו, טפשי מדי. במקום זה, לפי גירסת הסרט, הדמויות שאנחנו מכירים בתור אלים נורדיים הם… אנשים, או חייזרים, או יישויות מסוג כלשהו, שחיות ב… מקום, ייקום מקביל או משהו, שנקרא אסגארד, ורק במקרה נראים ומתנהגים בדיוק כמו חבורת אלים נורדיים מהאגדות. הרבה מהסרט מתרחש באסגארד וסביבותיה, והחלק הזה ארוך, מעיק ומגוחך. הוא נראה כמו סדרת טלויזיה תקופתית מושקעת למדי, אחת מאלה שהיה להן תקציב מספיק גדול כדי לעשות נופים ממוחשבים, אבל לא מספיק כדי לגרום לעולם להיראות כמו מקום אמיתי שאנשים גרים בו. הכל מצולם באחת משתי דרכים: קלוז-אפ, או צילום רחף מעל נוף ממוחשב. לתור יש ארבעה חברים שלבושים כמו קבוצת לארפינג בדרך לאייקון, ומורכבת מלוחם, נינג'ה, אישה וגמד. גמד גבוה אמנם, אבל אי אפשר לטעות בו: זה גמד. הוא נראה ומתנהג כמו גימלי מ"שר הטבעות" שמוקרן בפורמט לא נכון, שמתח אותו לגובה. בקיצור, זאת דרמה תקופתית עם טקסטים של קומיקס. לא מראה יפה.

זה בטח נשמע למישהו כמו רעיון מבריק, לתת לקנת בראנה לביים את "תור", וכך לתת לסרט הילה של איכותיות שייקספירית. בראנה הוא בחור שייקספירי: רוב הסרטים שלו הם עיבודים למחזות של שייקספיר, והוא נחשב, לפחות פעם, לאחד שעושה סרטים טובים מהסוג שבו אנשים קוראים אחד לשני thee ומדברים על חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו וכאלה. אבל מתברר שיש סיבה טובה לכך שלא שמעתם על שום דבר שבראנה עשה בעשור האחרון: הוא במאי גרוע. אפילו בהסרטת מחזות של שייקספיר הוא כבר לא להיט, והטקסטים של תור, איך לומר, הם לא שייקספיר. זה לא מפריע לבראנה לביים אותם כאילו הם כן. אנשים לבושים מגוחך עומדים זה מול זה ומדקלמים אנגלית יעני-ארכאית כאילו הם באמצע אודישן ל"שר הטבעות". חזק, כדי שהקהל ישמע. מכיוון שכולם רק נושאים נאומים, כולם משחקים גרוע, ולא משנה אם הם כריס המסוורת, שלוהק כי הוא נראה טוב, או אנתוני הופקינס, שעליו השמועות אומרות שהוא דווקא עשה כמה דברים טובים בזמנו. והמצלמה נוטה תמיד על הצד. תמיד. כי, אני לא יודע, זה אמור לתת להכל הרגשה אפית, או משהו. מאז "הקרב על כדור הארץ" אני לא זוכר סרט שכל כך הרבה ממנו צולם על העוקם, והשוואה ל"הקרב על כדור הארץ" היא לא דבר ששום במאי אמור לרצות.

אחיו האהוב של תור, לוקי מייעץ לתור עצות שמשום מה תמיד רק מכניסות את תור לצרות. אפשר כמעט להאמין שלוקי הוא לא האח האוהב שהוא מעמיד פנים שהוא. ברצינות, הסרט מתנהג כאילו הגילוי שלוקי הוא (מי היה מאמין) רע, אמור להיות הפתעה. לוקי. אל התחמנים. טום הידלסטון, שמגלם אותו, הוא אכזבה גדולה – הוא אמנם נראה כמו חלאה, אבל לא מעניין, לא מפחיד, ובקיצור, לא שום דבר שהופך נבל קומיקס לדמות מוצלחת.

למרבה המזל, בסופו של דבר מגיע הרגע שבו תור עוזב את אסגאאאאאארד ומוצא את עצמו שלא מבחירתו בניו מקסיקו, והסרט הופך לקומדיה. ובזה אני לא מתכוון שהוא כל כך גרוע שהוא מצחיק שלא בכוונה. מהרגע שבו תור נוחת בכדור הארץ, הסרט הופך בכוונה צלולה לקומדיה הקלילה "עלילות תור במאה העשרים ואחת", כשהאל (או היישות ההיפר-מימדית שנראית כמו אל, ווטאבר) מנסה למצוא את דרכו ואת הפטיש שלו בעיירה מדברית מודרנית, וצריך ללמוד איך מתנהגים עם מכוניות או איך מזמינים קפה בכדור הארץ בלי שאנשים יקראו למשטרה. כאן סוף סוף יש לכריס המסוורת מה לעשות חוץ מלעמוד ולנאום, והוא נראה דווקא די סימפטי. שם הוא גם פוגש את המדענית נטלי פורטמן, ואת עוזרת המחקר שלה, קאט דנינגס, שאחראית להרבה מהרגעים הכי מצחיקים בסרט. מתברר שהסרט הוא עיסקת חבילה: גם דרמה היסטורית פומפוזית ומטופשת וגם פארודיה עליה בכרטיס אחד. היה עדיף אילו היו מוותרים על החצי הראשון.

אבל בתור סרט גיבורי על קיצי, אף אחד משניהם לא היה אמור להיות העיקר, לא? מה עם אקשן, פעלולים וכאלה? אז כן, יש, אבל לא מוצלחים במיוחד. אם אתם הולכים לסרט בגישה, האופיינית לסרטי הקיץ, שטוענת שאפילו אם הסרט גרוע – לפחות האפקטים יהיו טובים, קחו בחשבון שהאפקטים גרועים. אסגארד נראית כאילו היא עשויה מפלסטיק, סערות וברקים למיניהם נראים ממוחשבים קשות, ואל תתחילו לדבר אפילו על הסצינה שבה, אם הבנתי נכון, תור עף בעזרת הנפת הפטיש שלו בסיבובים כמו הליקופטר. אפילו אנשים שיורים קורים מהידיים ומסתווים בעזרת משקפיים יסכימו שזה נראה אידיוטי לגמרי.

עוד בעיה של הסרט, שאופיינית לסרטים ראשונים בסדרות על גיבורי קומיקס, היא שהוא לא יותר מפרולוג. רוב הסרט מוקדש להצגת הדמויות והרקע ל"תור 2" (ול"אוונג'רס"), ולא נשאר זמן לעלילה האמיתית. הקרב הסופי של הסרט לא נערך מול רשע שרוצה להשתלט על העולם ושאליו הגיבור פילס את דרכו לאורך כל הסרט, אלא מול איזה רובוט ייצוגי שמגיע לסביבה רק בשביל שיהיה לתור במה להילחם. הרומן שלו עם נטלי פורטמן, שאמור להיות מה שמשנה את תור מהקצה אל הקצה וקושר אותו אל בני האנוש, נמשך בערך שלוש דקות והוא אמין כמו סטוץ. "ראיתי איך היא מסתכלת עליך", אומר מישהו לתור בשלב כלשהו. כן, היא מסתכלת עליו כמו שכל בחורה הטרוסקסואלית בריאה מסתכלת על ענק בלונדיני עם פרצוף של אל ושרירים מפוסלים שמסתובב בלי חולצה. על זה לא בונים מערכת יחסים ארוכת טווח.

כידוע, הסרט מוקרן בתלת-מימד בלבד, אבל יש בתחום הזה גם חדשות טובות. טכנולוגית ההמרה של סרטים שצולמו באופן "שטוח" לתלת-מימד השתפרה בהרבה מאז "התנגשות הטיטאנים" הנורא. למרות שהוא לא צולם כך במקור, התלת-מימד בסרט לא נראה רע, ולא מפריע. כמובן, "לא מפריע" לא מצדיק שמונה שקלים אקסטרה והתעסקות עם משקפיים מעצבנות. עדיין הייתי מעדיף לראות אותו בדו-מימד בהיר וברור.

"תור" הוא לא סרט גיבורי העל הכי גרוע אי פעם. יש בו רגעים משעשעים, והוא פותח את עונת הקיץ, שבה נהוג לומר שכל עוד המזגן עובד והפופקורן טעים, אין מה להתלונן. בשביל להעביר זמן, "תור" בסדר. אבל הוא לא סרט טוב, גם לא בסטנדרטים של סרטי קומיקס. והוא עכשיו החוליה החלשה במשפחת הגיבורים של מארוול. הסרט הבא של תור הוא "האוונג'רס", שבו הוא משתף פעולה עם איירון מן, הענק, קפטן אמריקה ועוד דמויות שפתאום נראות בהשוואה ריאליסטיות, רציניות ועגולות. באמת שאני לא יודע איך אפשר יהיה לשלב את תור במשפחה הזאת בלי שהגיחוך שלו ידביק את הסרט כולו.