ביקורת: תור: העולם האפל

"תור" היה דבילי. "תור 2" עדיין דבילי, אבל הרבה פחות רציני והרבה יותר כיף

אפילו בסטנדרטים של סרטי גיבורי על, שבהם אנשים מתחפשים לעטלף וקופצים מבניינים ‏באופן שגרתי, "תור" הוא מטופש. או, ליתר דיוק, זה לא קיומו של תור שמטופש, אלא השילוב שלו ‏בעולם שמסביבו. תור חי משום מה בעולם די-אנד-די של חרבות, סנדלים, ענקים וקסמים מדרגה 3, ‏יש לו פטיש +5 ואם הוא מגלגל 20 הוא עושה נזק כפול, וכל זה כמובן בסדר גמור – מלבד העובדה ‏שתור חי באותו היקום עם כלי נשק אוטומטיים ומיליארדרים בחליפות שיריון היי-טק. "תור: העולם ‏האפל" הוא מסוג הסרטים שבהם ספינת חלל ענקית יורדת מהשמים, הפולשים המגיעים בה ‏תוקפים בעזרת אקדחי לייזר, ונתקלים בצבא הגנה החמוש בחרבות קצרות ומגנים. החלק המטופש הוא שאשכרה מתפתח שם קרב.‏

אז קשה לקחת ברצינות את תור. היתרון העצום של "תור: העולם האפל" – הידוע בקיצור כ"תור 2" ‏‏– על פני הסרט הראשון בסדרה הוא שהפעם הוא לא מצפה מכם לקחת אותו ברצינות. ‏חצי מ"תור" הראשון, בבימוי קנת בראנה, היה סרט גיבורי על שחשב בטעות שהוא דרמה ‏שייקספירית, אנשים אמרו "‏Aye, Verily‏" ודיקלמו מלודרמות משפחתיות סבוכות ברוב פאתוס. ‏החצי השני של הסרט הפגיש את תור עם העולם המודרני (ועם נטלי פורטמן) – וזה היה מצחיק. ‏הסרט החדש, בחוכמה רבה, מדלג כמעט מיד לקטע המצחיק. רמת החשיבות העצמית הונמכה ‏בכמה רמות, אף אחד לא חושב בטעות שהוא נמצא בהפקה מקומית של מקבת', ותור מגיע מראש עם רמה של מודעות לכך שיש ‏משהו קצת מטופש בגבר בלונדיני ענק שמנהל את היחסים האינטימיים ביותר עם פטיש מאז מיילי ‏סיירוס.‏

כמובן, יש גם איזה איום על שלום היקום, הרי חייב להיות, אבל הוא די ייצוגי. הסרט מתחיל אי שם ‏בראשית הבריאה, או לפני היות היקום, או משהו כזה, כששוכני ואלהאלה נלחמים באלפים אפלים ‏‏(כך במקור. אלפים אפלים. חיפשתי את דריזט דו'אורדן, אבל הוא לא היה. כריסטופר אקסלטון דווקא כן) שמנסים להשמיד את העולמות כולם באמצעות ‏האתר, נשק שהופך חומר לאנטי-חומר, חורים שחורים לחורים לבנים ואת בוזון היגס לפוטון ‏חשמלי, או איזה בליל חסר פשר אחר של באזוורדס פיזיקליות. בהמשך, אגב, מתברר שאותו נשק ‏שיכול להביא להשמדת היקום כולו הוא משהו שאפשר להתחמק ממנו אם מתכופפים, כי זה כזה ‏מין סרט.‏

כמה אלפי או כמה מיליארדי שנים אחר כך – הסרט לא החלטי בעניין, תזרמו – אנחנו חוזרים ‏להווה ולמדענית נטלי פורטמן, שנקלעת באופן אקראי לחלוטין, במין מנוע אי-הסתברות קוסמי, בנשק שנקבר במקום שבו איש לעולם לא ‏ימצא אותו (תזרמו אמרתי!), מה שמביא סוף סוף את תור לחזור לכדור הארץ ולקחת אותה אליו ‏לואלהאלה כדי לפגוש את ההורים. הדברים הטובים מהסרט הראשון חוזרים: ההומור, קאט ‏דנינגס, ולוקי. בעצם, לוקי (טום הידלסטון) לא באמת היה אחד מהשיאים של "תור" הראשון – הוא ‏היה נבל אנמי, בכיין ולא מעניין – אבל הוא עבר שידרוג אופי מאסיבי ב"הנוקמים", וכאן הוא הפך ‏לכוכב הבלתי מעורער של הסרט. פשוט כיף לראות את השקרן המניפולטיבי והנאלח הזה.‏

‏"תור 2" הוא סרט המשך של "תור". זו אולי נשמע כמו אחת ההצהרות הכי מיותרות ‏מאז הגילוי שהאוכל הוא מזונו העיקרי של האדם, אבל היא לא באמת כזאת מובנת מאליה. תור הוא הרי לא רק גיבור בעל סרט בפני עצמו, אלא גם חבר במשפחת ‏האוונג'רס, שהוכיחה את עצמה כשווה הרבה יותר יחד מאשר בנפרד. "הנוקמים" היה כל כך ענק וכל ‏כך מצליח שאפשר היה להבין את חברת מארוול אילו היו בוחרים להפוך את כל סרטי "איירון מן", ‏‏"תור", "קפטן אמריקה" ואחיהם לרצף של רפרנסים, קריצות והופעות אורח של הדמויות ‏האחרות, ובעצם לגרום לכך שכל הסרטים בסדרה יהיו סרטי המשך של "הנוקמים". אבל הם לא עשו את ‏זה: מלבד שני משפטים ובדיחה אחת, אין ב"תור 2" התייחסות ל"הנוקמים" בכלל. הוא ‏ממשיך את "תור" הראשון, עם אותן דמויות ובאותה רוח – וזה יפה. מתברר שגם בעולם שאחרי ‏‏"הנוקמים", החברים בקבוצה יכולים לשמור על זכות קיום ואופי משלהם גם בנפרד.‏

עם זאת, הסרט לקח לפחות דבר אחד מה"הנוקמים": את הפאן. האיזון המדויק בין אקשן והומור, כובד ‏ראש קומיקסי ואבל-אל-תיקחו-את-זה-יותר-מדי-ברצינות, משוחזר כאן היטב. לכן – ולאור ההיסטוריה הקופתית, קשה לחשוב על מחמאה יותר גדולה – אם אהבתם את ‏‏"הנוקמים", תיהנו מאוד גם מ"תור: העולם האפל". לא סביר שתחרדו אפילו לרגע לגורל היקום, אבל תצחקו הרבה, ומה עוד אתם דורשים מהאלים הנורדיים שלכם.


פורסם במקור בוואלה