ביקורת: תור – אהבה ורעם

גם הפעם תור וחבורתו כאן בעיקר כדי לעשות צחוקים, אבל הפעם וואטיטי לא שכח לתת רגע לרגשות.

איזון זה דבר מסובך. אתה לא רוצה לערבב ז'אנרים בלי שיהיה לך ברור שהתוצאה יכולה להיות קוקטייל סביר של שני הסגנונות. אתה יודע שהאיכות של התוצר הסופי תלויה בעדינות, בזהירות, בדקדקנות, במומחיות. אלא אם אתה טאיקה וואטיטי, ואז לא ממש אכפת לך.

המטאמורפוזה שעברה על אל הרעם הנורדי נטחנה כבר לבלי די, ולא כולם אהבו את "ראגנארוק", אבל אין להכחיש שהסרט הזה הצית חיים חדשים בקרב מי שנחשב לחולייה החלשה בנוקמים. מצד שני, גם אין להכחיש שהסרט ההוא היה קומדיה טובה ודרמה פחות טובה; לא היה איזון. היה כיף, אבל כנראה קצת יותר מדי.

לכן זה כל כך משמח שהסרט החדש הוא אבולוציה מבורכת של קודמו – משמר את הדברים הטובים, ומשפר את הפחות טובים. זה לא שוואטיטי מיישם את התיאוריה מפסקת הפתיחה ומטפטף בחישוב מדעי מרכיבים לפי ספר בישול: הוא עדיין מוזג בנדיבות חומרים שמפתיע לגלות ושומר על עליזות כללית לאורך כל הדרך, אבל הפעם – תאמינו או לא – יש גם איזשהו כיוון, איזשהו מסר, משהו מעבר ל"יאללה צחוקים ושיגועים". כלומר, יש צחוקים, ויש שיגועים, הם פשוט ארוזים טוב יותר ובוגר יותר.

רמז ראשון לשינוי הכיוון אפשר לראות בסצנת הפתיחה: סצנה די עצובה שמספרת על גור, שהולך במדבר אחרי שארצו חרבה לחלוטין, ובתו גוססת בזרועותיו. הוא מתחנן לאלים שבהם האמין כל חייו שיעזרו לו, אבל אף אחד לא שם. אחרי שהוא קובר את ילדתו, הוא פוגש באל שאליו התפלל, ואותו אל צוחק לו בפרצוף. מפה לשם מזדמנת לידיו חרב עתיקה עם כוח הרסני, והוא נודר נדר להרוג את כל האלים השחצנים הללו אחת ולתמיד.

בינתיים, אחד מהאלים הללו, תור בנו של אודין, מתאושש ממאורעות ת'אנוס ויחד עם ידידו המאובן קורג (וואטיטי עצמו) מחפש משמעות בהרפתקאות חלל שונות לצידם של חבורת שומרי הגלקסיה העליזה. אחרי כמה מקרי תקיפה של גור, הוא מובל אל קרב באסגארד החדשה שעל כדור הארץ, ואז לפתע רואה את הפטיש מיולניר אהובו בידיים של אהובתו מפעם: דוקטור ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן), שאיכשהו הפכה לראויה ומסוגלת להחזיק את הפטיש ולזמן ברקים. הם משלבים כוחות עם מלכת אסגרד החדשה, ואלקירי (טסה תומפסון), כדי להביס את גור, ומנסים גם להשיג את עזרתו של בכיר האלים, זאוס (ראסל קרואו).

אם נסתכל על הקוקטייל שוואטיטי הגיש לנו, החוזקה הברורה שלו היא שמדובר בקומדיה קורעת מצחוק. יש כאן כל כך הרבה רגעי צחוק בקול רם שבשלב מסוים הפסקתי לספור. הבדיחות גם מגוונות: יש פאנצ'ים מארווליים מוכרים, אבל גם הרבה בדיחות ויזואליות, גאגים חוזרים, דיאלוגים הזויים, רפרנסים מפתיעים, עקיצות עצמיות חסרות בושה או משפטים כמו "בשעה 7:48 שלך". וואטיטי והכוכב שלו נרתמו שוב למטרה האחת שהיא להצחיק והשקיעו בה היטב. המסוורת' זורח בכל רגע קומי ומוציא זהב מכל שיחת נפש נוספת עם הגרזן שלו, ודמותו של קורג מוסיפה הומור לסצנות רבות עם הערות מהיציע.

חובה בהקשר זה לציין גם את ראסל קרואו שנמצא כאן לכמה דקות ונהנה מכל רגע. הקטע של המבטא המוזר שלו לא ברור לי, אבל הוא נכנס בקלות לאווירה השטותניקית של הסרט ומוסיף לה נופך מיוחד בתיאטרליות קורעת.

וכסרט מארוול? אהמ, אהמ. קצת כמו ב"ראגנארוק", הפינוי מהשולחן של דברים קודמים לא נעשה עם המון מחשבה, אבל בגלל שנכון לכרגע לכל היקום הקולנועי אין כיוון ברור, לא ממש מפריעה המהירות שבה תור הופך שוב לשרירי וחתיך, או ההופעה הדי מיותרת של שומרי הגלקסיה שקופצים להגיד שלום וטסים למקום אחר.

בגזרת מארוול אציין גם בקצרה את האקשן החביב ומרובה האפקטים, שלא חורג מהסטנדרט המוכר לפה או לשם. אין פה יצירתיות, אולי חוץ משטיק אחד של מיולניר שגם הוא ממצה את עצמו די מהר; מה שכן, וואטיטי שוב עושה שימוש נפלא בשירים מקפיצים בכמה סצנות כאלו. הוויזואליה גם היא צבעונית ונהדרת, ואפילו הבחירה לעשות סיקוונס שלם בשחור-לבן רק כי בא לו מצליחה להביא כמה אימג'ים חביבים מאוד.

ומעניין לעניין באותו עניין: סרט גיבורי על, כידוע, נמדד לפי הנבל שלו. במקרה שלנו, המדד הזה עשוי לבלבל. ההופעה של כריסטיאן בייל נעה בין משחק יתר מוגזם וקאמפי, דרך רגעים שבהם הוא זוכר שהוא שחקן טוב, ועד התפרצויות פתאומיות של "באתי לאסוף את הצ׳ק שלי מדיסני". וכל זה כשדווקא הסיפור שלו סביר לחלוטין, מעורר הזדהות וממש לא רק "מוהאהאהא". הפער בין החומר לביצוע מורגש לאורך רוב הסרט, והיה כנראה מציק יותר אילולא הכול מסביב גם הוא היה מתנודד ומחליף מצבי רוח ללא הפסקה.

ובזאת הגענו אל הנקודה העיקרית: האיזון שהושג בין מצבי הרוח הללו. לסרט יש משקל רגשי, אולי לא מהכבדים אי פעם וגם לא מהכבדים ביקום הקולנועי, אבל הוא ממש שם, וזוכה לכבוד הראוי לו. קחו למשל את סצנת הפתיחה הנוגעת ללב: וואטיטי של "ראגנארוק" היה חותך ממנה לבדיחה כלשהי בלי לחשוב פעמיים. הפעם נוספה הדקה הקריטית שבה נותן הבמאי לצופים לנשום לפני שהוא מחליף להילוך הקומי והמופרע. בהמשך זה כבר מורגש יותר: יש סצנות דרמטיות רבות בקו העלילה של ג'יין, ולמרות שנטלי פורטמן לא מאוד מתאמצת לאורך הסרט כולו (בקטעים הקומיים היא כבר לא ממש עומדת בקצב), התסריט והבימוי יודעים לעצור בזמן, שוב ושוב.

אפילו מוזיקלית זה מורגש. מייקל ג'אקינו, מלחין שחוזר בפעם החמישית לסרט מארוול, קצת יוצא פה מאזור הנוחות שלו (עם סיוע ממלחינה ישראלית בשם נעמי מלמד, וכמו כן סיוע קל מנעימת "גשמי קסטמיר" של ראמין דג'אוודי), ומשלב בין מוזיקה מסורתית של כלי מיתר וכאלה לבין תופים וגיטרות חשמליות. רק מה שהוא עושה לנעימה של אולפני מארוול בלוגו הפתיחה כבר מבהיר את הנקודה.

המילה הכי טובה בנושא הזה מגיעה לסופו של הסרט. היוצרים יכלו ללכת בדרך הנוחה והצפויה יותר; אבל הם הלכו בדרך השנייה, והעניקו משקל רגשי ומאוד לא מובן מאליו לא רק לסיפור הגיבורים שלנו, אלא גם לסיפורו של הנבל. אני מקדם בברכה כל עיסוק באובדן, אבל זה לא רק העיסוק עצמו – זאת ההכרה במשמעות שלו, ואפילו הצעת נחמה. היציאה מהסרט לוותה בתחושת חמימות מאוד לא מובנת מאליה: איך בשילוב כל הצחוקים והמהתלות הצליח הבמאי לפתוח פתח גם בתוך הלב ולהזריק לשם קצת עידוד.

אז כן, הסרט (בעיקר במערכה הראשונה) מרגיש מבולגן, אבל כשהוא מתגבש הוא מצליח לחתור אל יעדו בנחישות מעוררת התפעלות ומבלי לוותר על ההנאות שבדרך. יש מצב שזה אחד מהסרטים האלה שהשם שלהם קולע בול: יש כאן אהבה, ויש רעם, והם שלובים זה בזה פשוט יופי – ואפילו לא בהכרח איך שציפיתם. יופי מארוול, כבר התחלתי לדאוג.


יש שתי סצנות קרדיטים. הראשונה בעלת משמעות בהחלט, אבל לא ממש ברור האם השנייה מובילה לאנשהו או נמצאת שם רק בשביל הקטע. לא יהיה מופרך להניח שקווין פייגי עצמו לא יודע עדיין.