במקור: Tideland
במאי: טרי גיליאם
תסריט: טרי גיליאם וטוני גריסוני
מבוסס על ספר מאת מיטץ' קולין
שחקנים: ג'ודל פרלנד, ג'נט מק'טיר, ברנדן פלטשר, ג'ף ברידג'ס, ג'ניפר טילי
ג'לייזה רוז (ג'ודל פרלנד), היא בתם של נוח (ג'ף ברידג'ס), מוזיקאי כושל ופריק של ויקינגים, ושל "המלכה גונהילדה" (ג'ניפר טילי), אשתו הבלתי מתפקדת עד מאוד. שני ההורים מכורים לסמים, והאם גם לצילומי תקריב בלתי מחמיאים בעליל, שעשויים לגרום לכם לחשוב שתיכף היא תזנק מהמסך ותנשוך אתכם. למזלכם, מספר דקות מתחילת הסרט, לאחר שאמה של ג'לייזה רוז מדגימה גישה חינוכית מקורית כלפי ילדתה ("אני אוהבת אותך, אף פעם לא אעזוב אותך, זונה קטנה, תעזבי לי את השוקולד!"), היא נופחת את נשמתה.
לאחר מות אשתו, נוח מחליט לצאת לבית אמו המנוחה, אי שם בערבות ארה"ב. אני לא יודע למה בדיוק. יש כמה משפטים לא משכנעים על זה שמשפחה לא עוזבים ליותר מעשרים וחמש שנה או משהו, אבל הסיבה העיקרית היא, כנראה, "כדי שיהיה מקום בו תתרחש העלילה המתוכננת של הסרט". בכל אופן, נוח וג'לייזה רוז יוצאים לדרך עם מעט מיטלטליהם, כמות מספקת של הרואין, וארבע ראשי-בובות, המשמשות כצעצועיה של ג'לייזה-רוז וחברותיה הדמיוניות. ג'לייזה לא שוכחת לארוז גם את העותק של 'אליס בארץ הפלאות', הספר החביב עליה.
אחרי מסע קצר, שבמהלכו מביך האבא את הבת בדרכים מסריחות-משהו, מגיעה המשפחה המצומצמת לחורבה פוטוגנית בלב שיחים יבשים ובלי שום דבר מסביב, וקובעת שם את משכנה. ג'לייזה רוז עוד מספיקה להכין מנת "חופשה" לאביה, ולאחר ההזרקה מארגנת בכיסא את גופו הרפוי, ולא עובר זמן רב והוא מתפגר. הילדה נשארת לבד עם ארבע בובותיה, דמיונותיה, ושני שכנים מוזרים מאוד אליהם היא מתוודעת בהמשך הסרט.
הרע. מאוד רע. 'טיידלנד' הוא מקרה שבו השלם לא רק קטן מסך חלקיו, אלא שהוא קטן יותר מכל חלק בפני עצמו.
המשחק מעולה. ג'ודל פרלנד, שמשתתפת בכל סצינה בסרט, משכנעת שהיא מדברת לבובות שלה, באמת מסוגלת לשקוע בעולם הדמיון של מישהו אחר, ולהאמין ששדה הוא אוקיינוס גדול ורכבת היא כריש טורף. וכל זה כשהיא בהחלט מפחידה – אבל לא פסיכית לגמרי. גם שחקני המשנה מצוינים, כל אחד בדמותו הוא. אפילו ג'ניפר טילי, בשתי הדקות שלה, אמינה, למרות השורות המגוחכות שלה.
ועוד מעולה? העיצוב. חוץ מקטע אחד, שבו הפריע לי דג קרטון משוכפל המשייט סביב בתריסר העתקים זהים, יש בסרט סצינות וצילומים יפהפיים – החל מהבית האלכסוני ונוטה ליפול של הסבתא ז"ל, ועד למאורת ארנב אה-לה ארץ הפלאות על סמים קשים. חובבי מראות פסיכדליים ימצאו שעות של הנאה בניסיון להחליט איזה פוסטר מהסרט ישמש כרקע במחשב שלהם. הבמאי, אבקש להזכיר, הוא אותו חבר מונטי-פייטון שחתום על '12 קופים' ו'ברזיל'.
כל אלה לא מונעים מהסרט להפוך לסרט רע, ממש רע, איום ונורא, זוועה, מזעזע, קטסטרופלי.
מסיבות שונות (למשל, סרטיו הקודמים לא הצליחו מספיק), גיליאם החליט להפיק סרט דל תקציב. אין יותר מתריסר שחקנים ושחקני משנה גם יחד, ועוד קצת ניצבים. אבל יותר חשוב, נראה שלא היה לגיליאם כסף לקנות עלילה, ולכן הוא הסתפק בקניית החורים. חלק מהדברים בסרט הם בבירור בריחה מהמציאות לעולם דמיוני; בשביל הבריחה הזו, ג'לייזה רוז היתה צריכה לשדר תמימות של ילד, אבל התסריט בחר להפוך אותה למיני-מבוגרת; יותר מזה, באופן כללי ההתנהגות שלה נראית כאילו היא מונחית בידי הרעיון הכללי "סצינה זאת וזאת צריכה לקרות עכשיו". פרלנד משחקת נהדר, ובחלק ניכר מהזמן מצליחה להסתיר את זה שהדמות שלה לא הגיונית בכלל, גם לפי ההגיון הפנימי של הסרט. אבל עדיין, צריך היה לבחור: או שג'יילזה רוז חכמה, או שהיא מטומטמת. או שיש לה מודעות עצמית, או שחסרה לה. איכשהו הסרט רוצה שנאמין שהיא כל אלה בבת-אחת: שהיא היתה מפוכחת מספיק להיות הבייבי-סיטר של ההורים שלה ולמנוע שריפות מהסיגריות של אביה המסומם, ובמקביל – חיה בדמיון מספיק כדי לא לשים לב שהוא מת; אנחנו אמורים להאמין שהיא יודעת לנהל את חייה לבדה, ובאותה נשימה לא מסוגלת לעשות את זה. גם הדמויות של שני השכנים לא סובלות מהגיון. כדי להצדיק זאת, הפתרון הפשוט שהסרט נוקט בו הוא להפוך אחת מהן למפגרת בפועל, ואת השנייה למטורפת גמורה.
כדי להוסיף חטא על פשע, אחוז משמעותי מ'טיידלנד' משעמם. הסרט מתנהל עם אוירה של "עוד רגע יקרה פה משהו נורא", ולפעמים באמת קורה, אבל חלק ניכר מהזמן, שום דבר לא מתרחש. שלא לדבר על סצינות שחוזרות על עצמן, ונאומי הבובות של ג'לייזה רוז – ובמיוחד אלה של מוסטיק – שנמאסו עלי בשלב די מוקדם.
ביזאריות זה בסדר גמור מבחינתי, אבל עד גבול מסוים. בדבר אחד הסרט חצה אותו – יש בו, בצורה בוטה מדי לטעמי, רמזים פדופילים. והגיבורה, אני מבקש להזכיר, בת שמונה.
אפשר לראות ב'טיידלנד' סימנים לכך שנוצר בידי במאי מבריק; פה ושם יש סצינות מצוינות, והסוף (שמזכיר סיפור קצר של א.ב. יהושע), מצליח לשפר במקצת את הסרט. אבל, למרבה הצער, נראה כאילו גיליאם זרק חומרים טובים למעבד מזון, ולא טרח לבדוק את המתכון או אופן ההכנה – כאילו קיווה שהעוגה תאפה את עצמה ואז תקפוץ מהתנור מוכנה. ולכן, במקום עוגה, יצאה לו דייסה עבשה ובלתי אכילה.
וזה מאוד לא נעים כשאחד הבמאים החביבים עליך מוציא מתחת ידו סרט כל כך רע, גרוע, נורא, זוועתי. ורע.
- אתר רשמי
- גיליאם על טיידלנד (ועוד)
- טרי גיליאם – אתר מעריצים
- ג'ודל פרלנד
- ראשים של ברביות: עכשיו במבצע
חותם על כל מילה של טווידלדי
ומוסיף שתיים:
א. גם מרכיב המוזיקה בסרט היה נפלא. יופי של מוזיקה אווירתית לצד המשחק הטוב והצילום המשובח, וכאמור – הסרט הנוראי.
ב. למרות משחקה הטוב של פרלנד והוא באמת טוב. לא ברור לי מה גיליאם חשב כשהוא יצר סרט שבנוי בחלקו הגדול (לפחות השעה הראשונה) רק מדמות אחת – הילדה עצמה. טוב ככל שמשחקה יהיה, אי אפשר להחזיק סרט על ילדה שמדברת עם עצמה במשך עשרות אחוזים ממנו.
ראיתי היום
ורוב ההרגשה במשך הסרט הייתה פשוט "ואט דה פאק".
הזוי, מוזר, לא אמין, משעמם לא כ"כ היה כי הייתה מין ציפיה כזאת של "מה הולך לקרות עכשיו??".
בכל זאת, הסרט נראה כאילו ואינו מתקדם לשום מקום.
בכל משך הסרט, ועד עכשיו אחריו, אני עדיין לא הבנתי את הרעיון המאחוריו.
מה הוא בעצם מנסה להגיד?.
והסוף, מצטערת להגיד, קיצ'י מידי, ממש לא מתאים.
היו פשוט צריכים להציב את הסוף 10 דקות ככה מוקדם יותר.
הביקרות די מסכמת את הענין.
זה נשמע רע,
אבל זאת ילדה בת שמונה שמדברת לראשים של בובות, כך שאני כנראה אראה את זה.
דווקא אהבתי
למרות שהשעה הראשונה עוברת לאט, החצי השני מצליח לרגש עם חומרים בידי כל במאי אחר היו רק מחרידים.
בסופו של דבר, כל הדברים הטובים הרבים של הסרט מצליחים ליצור יצירה נוגעת ללב, למרות חסרונתיה.
דרוש: אולפן
אני לא יודע ממה להיות מזועזע יותר – מהסרט, או מהעובדה שטווידל ואנוכי נמצאים באותו מחנה
.
גיליאם הוא אחד היוצרים הגדולים בקולנוע של זמננו. ההשפעה שלו בלתי ניתנת למדידה – ולא רק בקולנוע (בתל אביב יש אפילו להקה שנקראת על שמו…). ואין דבר עצוב יותר מלראות אמן שמהרבה בחינות הגיע לשיא יכולתו, אך מבטא את כל הנסיון, הבשלות והיכולת האלו ביצירות כל כך נוראיות כמו "טיידלנד".
לפני יותר משנה התנבאתי ש"האחים גרים" הוא ירידה לצורך עליה. שגיליאם היה חייב למכור את נשמתו לאולפן ולעשות סרטי נוסחה חסרי משמעות כדי לקבל קצת חופש , שיאפשר לו לממש את החזון שלו. ואילו עכשיו – אני מתגעגע לחוסר משמעות של "גרים". אני לא מאמין שאני כותב את המילים האלו, בתור פנאט גיליאם: טרי גיליאם צריך אולפן, ומהר.
קשה להסביר איך סרט שנראה כל כך מדהים ומקורי, עם עיצוב כל כך מופלא ומופרע, עם משחק כל כך מושקע, מלא פרטים והמצאות, עם פסקול כל כך מקסים, יכול בכל זאת להיות סרט כל כך גרוע ומזעזע. זה מתחיל כמובן בתסריט, שמספר אנטי-סיפור מובהק, נטול עלילה משמעותית או התפתחות כלשהי, ונוגע באופן מזעזע בשלל נושאים שמסתיימים בסיומת "-פיליה" (אני לא מתכוון רק ל"פדו-").
אבל זה לא רק זה. כל העשייה של הסרט, מושקעת ומקורית ככל שתהיה, נגועה באותן בעיות של התסריט – בחוסר פוקוס, בחוסר ריסון, בחוסר מחשבה, בבלאגן, בטעויות בשיקול דעת בסיסי, בפרובוקציות סרות טעם לשם הפרובוקציה. ואפילו סנאי שמדבר כמו מרטין סקורסזה על אסיד וקריצה חיננית ל"12 קופים" בקושי הצליחו להעלות חיוך על פני. לרוב אורכו של הסרט (והוא מרגיש אפילו יותר ארוך ממה שהוא) הייתי בעיקר מזועזע ועצוב. הקטעים שאמורים היו להיות טבולים בהומור מקאברי היו סתם עשויים בטעם רע, הקטעים שהיו אמורים לרגש נשארו קרים ומרוחקים.
הסרט בעיקר מעלה את הרושם שטרי גיליאם צריך לקבל צו הרחקה מהאנושות. אם הוא מקבל ולו רק שמינית מהדברים הנוראיים שהוא מציג בסרט בכזו נונשלנטיות הדוניסטית וצינית – הגיע זמנו להתחיל לקחת תרופות. אם כי על סמך ההקרנה בה נכחתי, נראה כי אין צורך בצו הרחקה, מאחר ורוב הקהל בחר להתרחק באופן עצמאי מהאולם, ונזל החוצה טיפין טיפין.
יש כל כך הרבה נקודות לאורך הסרט הזה בהן מישהו היה צריך להגיד לגיליאם "לא". אבל לא אמרו. לא מאוחר מידי – אתם עדיין יכולים להגיד "לא". כדאי להימנע בכל מחיר.
ומי שחושב שדן ברזל מגזים:
הוא לא. בכלל לא.
אתה יודע, גם ככה מספיק קשה להתרגל לרעיון שאתם מסכימים.
נורא לא מתחשב מצידך לחזור על זה שוב.
תנו להתרגל לרעיון לאט – גם לנו זה לא קל, החריגה הזו מסדרי בראשית.
דן אתה אולי יכול להרחיב בעניין המשחק. מה זה אומר "משחק כל כך מושקע מלא פרטים והמצאות".
אין הרבה מה להרחיב
פשוט המשחק בסרט הזה, כמו בכל הסרטים האחרונים של גיליאם, הוא כמה רמות מעל למה שרואים בסרטים בדרך כלל. לגיליאם יש יכולת מוכחת להלהיב את השחקנים שלו, להוציא מהם דברים שבמאים אחרים לא הוציאו מהם, לדחוף אותם למקומות קשים ועשירים בניואנסים.
כל מילה של כל דמות נאמרת באינטונציה מאוד מדוייקת ואישית, עם שפת גוף ייחודית. לא ראית בקולנוע הרבה ילדים עם עולם פנימי עשיר כמו ג'לייזה רוז, לא ראית הרבה מפגרים כמו דיקנס, ולא ראית הרבה משוגעות כמו דל. גיליאם פשוט יודע לעשות עם שחקנים את מה שהוא יודע לעשות עם ויזואליה – לראות את זה ברזולוציה יותר גבוהה, ולהוציא מזה 120%.
אצלי קרה המקרה ש'טיידלנד' הוא סרט כל כך מוזר,
שאני כבר לא בטוח אם הוא טוב או רע.
אכן, אני מסכים עם כל מילה שהביקורת אומרת. ואיכשהו, כל זה מה שהופך בשבילי את הסרט לגאוני – כמו שכבר אמרתי, הטוב ביותר שלו מאז 'ברזיל'. איך זה, בדיוק? אין לי מושג. בין אבא שמתפגר בבית רעוע, ילדה שטבעה בפנטזיות שלה, ילד מפגר, אמא משוגעת ואח"כ עוד אמא פסיכית (ואמא של זאתי, המפוחלצת), הרגשתי שאני צופה פה בסרט גאוני לגמרי. גיליאם מראה ריאליסטיות כלכך מכוערת ובאותו זמן כה תמימה של מבט ילדה על עולם המבוגרים, שהחושים שלי התבלבלו כל כך שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לקלל או להלל, להשתחוות או לקטול את העוף המוזר הזה בתולדות הקולנוע.
בתולדות הקולנוע? האם מדובר פה לא רק בסרט גאוני ממש, אלא ביצירת מופת שתחיה לעד? אני כבר לא בטוח אם זוהי שאלה רטורית או לא.
אני חייב להצדיע לטווידלדי שהצליח לסחוט עד למילים כה מדוייקות את הסרט הזה. אני לא הייתי מצליח לעשות זאת גם אם הייתי עובד על זה כל חיי, ואפילו אחרי שקראתי והסכמתי עם כל מילה אני לא בטוח בכלל על הסרט הזה.
ואולי אני פשוט לא מוכן לסרט הזה. יש לי רשימה ארוכה, של איזה 250 סרטים, שאני צריך לראות – מן משהו כדי להתחנך לקולנוע או בסגנון. הרשימה כל הזמן משתנה, ולמרות שהתחלתי אותה לפני כחצי שנה וראיתי כבר יותר מ-30 סרטים, היא כבר עוקפת את ה-250 מחדש. את הרשימה הזאת התחלתי, למעשה, אחרי גילוי מרשים: אני לא מבין כלום בקולנוע. ניסיתי לערוך רשימה של ה-20 האהובים שלי, והזדעזעתי לגלות שסרטים שהם חביבים נמצאים אצלי בין הטובים.
אבל הגורם שהשפיע אליי הכי הרבה להתחיל את הרשימה הזאת ומהר היה 'אגיררה: זעם האל' של הרזוג. התפלעתי לגלות, וכל מי שראה את הסרט תכף יזדעזע, שהסרט שיעמם אותי. סרט עשוי בצורה כה פנטסטית, עם שחקנים באיכות כל כך טובה, עם תסריט כל כך פורץ גבולות וסטים יפהפיים בכיעור הג'ונגל שלהם, ועוד בתקציב כזה זעום – לא יכלתי לקבל את העובדה שלא הבנתי את הסרט, הוא שיעמם אותי, לא ריגש אותי. אם זה לא קרה לכם פעם, לא תוכלו לדמיין אף פעם מה זה לרצות להזדהות עם סרט, כשאתם רואים עד כמה הוא גאוני וחשוב, ולא להצליח. זה איפה שקלטתי שאני לא מוכן.
ותוך כמה חודשים אני רואה את 'טיידלנד', וקורה לי בדיוק אותו דבר. אז, האם אני לא מוכן לקלוט סרט כמו 'טיידלנד'? האם הוא באמת כזה גרוע? או שהוא כזה טוב? את כל התשובות לשאלות שלי קיבלתי בתגובה של ברזל מעליי ובביקורת. אני מניח שאצטרך למצוא את התשובות בעצמי, אלוהים יודע אם ארצה לגלות את השאלות קודם.
רגע, זה מאוד מעניין
לפי מה שהבנתי, אתה בעצם מלמד את עצמך לאהוב סוג מסוים של סרטים (נקרא להם כאן "סרטים איכותיים"). אם כך, אתה טוען שהנאה מסרטים, או מסוג מסוים של סרטים, היא יכולת נרכשת ונלמדת?
במובן מסוים, כן.
עד שהכרתי את רד מעולם לא חשבתי שאפשר ליהנות מסרטים גרועים.
מסרטים גרועים אפשר להנות בעיקר בחברה הנכונה.
לפחות לדעתי. אז זה לא כל כך עניין של טעם נרכש כמו עניין של למצוא אנשים עם חוש ההומור הנכון ובלי בעיה לדבר בסרטים…
בהחלט כן.
כמו שמעט מאוד אנשים נהנים מיין אדום, מבירה או מטבק בנסיון ראשון: סוג מסוים של סרטים הוא טעם נרכש.
(בעצם, כל סוג של טעם הוא נרכש, אבל לטובת כולם פה, אני אחסוך דיון על חיברו?ת)
מתוק לא
הידעת? עוברים מגבירים את קצב בליעת מי השפיר אחרי שהאם אוכלת משהו מתוק.
http://www.scielo.br/scielo.php?script=sci_arttext&pid=S0004-282X2006000300014
וגם טעם של שומן לא.
ואומאמי (שזה מין טעם שרק תזונאיות מכירות, נראה לי), שהוא הטעם של חומצת האמינו גלוטמאט, שנמצאת, כמו שאר החומצות האמינו, בבשר.
עם השנים, המוח והחך האנושי התרגלו לשייך טעמים של צורות לאגירת אנרגיה (כמו גלוקוז וטריגליצרידים) למושג "טעים".
זה פשוט עניין של השרדות.
מה שכן, הנטיה שלא לאהוב את הטעמים הנ"ל (כי הם מתקשרים לרצח של חיות, להשמנה, לגלובליזציה או לעושק של ילדים אינדונזים קטנים. שכל אחד יבחר את הקרב שלו), היא כן נרכשת.
הידעת? העברת לי את החשק למתוק לחודש הקרוב.
איום ונורא
לדעתי כמה שהביקורת קוטלת היא אפילו לא מתקרבת להסביר את גודל הזוועה שהיא הסרט הזה.
ברצינות תנו לי ריקוד מסוכן כל יום על פני הקישקוש הזה.
חשבתי מהטריילרים שמדובר בסיפור על ילדה ועולמה הדימיוני, אלא שגיליאם בבחירה ברורה (ונוראית) בחר שלא לאפשר כל פיתוח של העולם הזה.
וכך נשארנו עם סרט שלא ברור אם הוא יותר משעמם או יותר מטופש. כל הדמויות בנויות רע (על אף משחק סביר פלוס) הטקסטים איומים (בעיקר אלו ששמו בפי הבובות בטריק תסריטאי זול). והסרט לא מעניין מספיק אפילו בשביל להיות קצת מטריד.
אין לי מושג למה עשו בכלל את הסרט הזה, אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תתקרבו אליו.
רע, משעמם, איום, נורא, איכס, בלה, גועל נפש
משעמם הוא לא
לדעתי אפשר להגיד על הסרט הזה הכל חוץ מ"משעמם". כשמחשיבים את העובדה שבחיים שלי לא ראיתי "דבר" כמו הסרט הזה לפני כן, הייתי מרותקת בנסיון להבין מהו המסר, המטרה, המוטיבציה מאחורי הזוועה הלא-אנושית שמתרחשת שם. והעובדה שלא גיליתי רק מעלה אצלי את הסקרנות.
הסרט היה מדהים מבחינתי, הוא היה כמו רכבת הרים ממש ממש גבוהה ומפחידה, שמצד אחד מאוד פחדתי לעלות עליה, ופחדתי שהקרון יתחיל בתנועת עליה, כי כבר היה ברור לי שהירידה תהייה חוויה לא נעימה, ומצד שני מאוד הסתקרנתי לראות איך כל זה ישפיע עלי.
וזה היה מזעזע. בתור סרט קולנועי, כמו שכבר כמה אמרו לפני – אני באמת לא יודעת אם הוא טוב או רע – זה לא כאילו שאפשר להשוות אותו לסרטים אחרים עם עלילה או סגנון דומה, כי פשוט אין כאלה.
מה שאני יודעת זה שמצאתי את עצמי מדברת המון אל המסך וצועקת "לא!" בהמון מקומות בהן הגיבורה הראשית שכחה לעשות זאת.
טווידלדי תיאר יפה מאוד את חוסר ההגיון הפנימי של ג'לייזה רוז -אבל גם זה איכשהו נראה לי מכוון – כי בדיוק כמו הדמויות – גם בכל אספקט אחר של הסרט אין הרבה הגיון (אפילו שיש נסיונות להסביר את חלק מהמניעים של הדמויות באופן קצת צולע).
אני בעצמי לא בטוחה אם נהניתי או סבלתי, אם זה היה מצחיק או עצוב, מפני שאין לי מושג איך האירועים שבסרט השפיעו על הדמויות – ג'לייזה רוז לא נראית עצובה או נדהמת או אפילו מרוצה – היא פשוט מתעקשת להמשיך בפנטזיה שהיא יוצרת לעצמה.
"טיידלנד" עורר, מבחינתי, יותר מדי שאלות מכדי שאוכל לקבל עליהן את התשובה, ומצד שני – יכול להיות שכל מה שהיה בסרט הוא תשובות אפשריות לקונפליקטים שעברו הדמויות.
ד''א
יש לי אפשרות לתבוע את ההורים של ג'ודל פרלנד על שנתנו לה לשחק בסרט המזוויע הזה בגיל 9?
גיליאם פשוט חשב על כל הסיטואציות שאתה לא רוצה שהילד בן ה-9 שלך יעבור וליהק את ג'ודל בתוכם – האמת היא שעדיף שאתן להם לשמור את הכסף לשנים של טיפול נפשי שהיא תצטרך אח"כ.
ג'ודל הזאת
(שכמו שכתבו כאן לפני, היא שחקנית ממש טובה) שיחקה לפני זה ב'סיילנט היל'. ולפני זה, בגירסה האמריקאית ל'הממלכה'. ולפני זה, ברימייק ל'קארי' ובסרט האימה 'They'. הילדה הזאת משום מה משתתפת רק בסרטים עם זוועות. אני לא יודע אם היא האדם הכי יציב נפשית בעולם, או רוצחת סדרתית בהתהוות.
גיליאם\סולנדז
לא ראיתי את הסרט עדיין, ואני גם לא ממעריציו הגדולים של גיליאם, ובכל זאת שאלה – קראתי כבר באיזה מקום או שניים שהשוו בין הסרט הזה לבין הסרטים של טוד סולנדז, וגם מהביקורת פה עולה שיש מכנה משותף מסויים עם הסרטים שלו, וכנראה שהמכנה המשותף הזה הוא גם מה שהכי הפריע לרוב אלה שקטלו את הסרט (לא שאני מפקפק בגריעותו של הסרט או משהו). אז השאלה שלי היא כזאת – מבין אלה פה שקטלו את הסרט, האם גם בסרטים של סולנדז סבלתם כל כך? האם 'טיידלנד' מתעלה בזוועותיו על סרטיו של סולנדז, או שהטיפול בנושאים האלה הוא גרוע יותר ב'טיידלנד', או שזה הצירוף עם המרכיבים האחרים בסרט שהופך אותו לכל כך גרוע, ואם היה מדובר "רק" בעיסוק בפדופיליה ואומללות אנושית זה לא היה כל כך נורא?
גיליאם לוקח.
אצל גיליאם לפחות יש את כל היתרונות שטווידלדי פירט: עיצוב מרהיב ומקורי, משחק מצוין ואווירת פנטזיה. זה אולי לא גואל את הסרט (אני לא שנאתי אותו, אבל אני יכול בהחלט להבין את אלה שכן) אבל זה משהו. אצל סולונדז יש סתם איכס.
העניין הוא שאני אוהב את סולנדז,
אז השאלה האמיתית שלי בעצם היא האם אני אהנה ממה ששונאי הסרט ציינו כחסרונות (כי החסרונות האלה הם די המוטיבים העיקריים אצל סולנדז), או שגם חובבי סולנדז לא יהנו מטיידלנד כי הוא גרוע גם מבחינות אחרות או שהטיפול שלו בנושאים האלה הוא שונה או גרוע יותר.
אני אמנם ראיתי רק את ''ברוכים הבאים לבית הבובות'' של סולונדז
ונורא אהבתי את הסרט אבל סבלתי מכל שניה בטיידלנד.
העניין הוא שאני אוהב את סולנדז,
סולנדז בא מתוך נקודת מבט ביקורתית – ואצלו גם הגיבורים סובלים – אצל גיליאם הקהל סובל בשביל הגיבורים. אני מאוד אהבתי את שניהם ("ברוכים הבאים לבית הבובות" הוא אחד האהובים עלי) אבל את הסרטים של סולנדס הבנתי הרבה יותר. בנוסף לכך – אצל סולנדז אתה יכול לסמוך על כך שיהיה רע – אצל גיליאם היה רגעים מזעזעים לצד רגעים מלאי תקווה ומתיקות – זה היה בלתי אפשרי לנחש מה באמת היתה הכוונה.
ואצלי בדיוק ההיפך
בתור חסיד גם של סולונדז וגם של גיליאם, אין לי בכלל ספק:
גיליאם, דווקא בגלל ההיפר-אסתטיות שלו, מפסיד ובגדול. כי בשלב מאוד מוקדם בסרט מתברר לצופים שגיליאם לא מעוניין בסיפור, בדמויות, במסר, או ברעיון כלשהו. הוא מעוניין בביזאריות נטו. ואם הביזאריות הזו היא ראשים כרותים של בובות ברבי או פדופיליה – זה לא ממש משנה לו. זה בכל מקרה לא משרת שום דבר פרט לאיזו פסיכוזה פרטית שלו.
אצל סולונדז לעומת זאת, מבעד להררי המיזנטרופיות והסטיות, מרגישים (או אני מרגיש, בכל אופן) חמלה לדמויות שלו, ונסיון להציג אותן לעומקן, על פגמיהן הרבים. וכל הדברים הנוראיים שהוא מציג בסרטים שלו בדרך כלל מתגבשים לחוויה בעלת משמעות, שעוזרת לקבל את הלגיטימיות שלהם והנחיצות שלהם ליצירה.
ב"טיידלנד" יש סתם ביזאר. מהבחינה הזו, ויסלחו לי האלים על מה שאני עומד לכתוב, בסרט הספציפי הזה, גיליאם קרוב יותר לדייוויד לינץ'.
מסכים איתך בקשר לסולנדז,
(כאמור, אני מאוד אוהב את גיליאם, אבל לפחות ע"פ הסרט הזה סולנדז מתעלה עליו ברמות), אבל כל קשר בין הסרט הזה לסרט של לינץ', אני ממש לא רואה. הסרט הזה היה פשוט חידה ללא פתרון – הוא מאוד ביזארי, אבל עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי למצוא שום מסר סמוי אחד בו (חוץ מאולי זה, שסמים זה רע
) שמחפה על כך מאחורי הביזאריות המתפרצת ממנו. כמובן שגם בסרטים של לינץ' יש גם אלמנטים ביזארים, אבל יחד אתם יש גם הסבר, משהו שבא מאחורי הסוריאליזם בסרטיו, והופך אותו ללגיטימי ואף מעצים אלמנטים סיפוריים רבים בהם. בקיצור: הסרטים של לינץ' פשוט מאוד מסובכים. העניין הוא שהסרט הזה פשוט מטומטם, וחסר הגיון מאחורי כל הביזאר.
וחוץ מזה, בשורה התחתונה, אני חותם על כל מילה שלכם. אמנם לא סבלתי מאוד, אבל הסרט בהחלט מזעזע.
גיליאםסולנדז
אני לא מבין גדול אבל לא ראיתי שום דמיון…
עוד אחד מצטרף לביקורת
אני אוהב סרטים הזויים, מאד!
הסרט הזה שעמם אותי, מאד!
מקווה שגיליאם עוד יעשה סרט טוב מתישהו…
אוי
זה נשמע כל כך נוראי עד שבא לי לראות את הסרט רק כדי לבדוק אם זה יתכן.
הוא לא נוראי
הוא פשוט קשה לצפיה, להבנה ולעיכול.
זה נשמע הרבה יותר טוב...
אני לא מסיר יותר את הכובע בפני גיליאם.
לאחר סרטים מצוינים כמו 12 קופים ופחד ותיעוב בלאס וגאס גיליאם ממש אכזב אותי עם האחים גרים.
אבל חשבתי לעצמי שהחזון שלו נעשק ע"י האולפנים ולכן סלחתי על הזוועה.
אבל אז בביקור של גיליאם בארץ הוא אמר שהאחים גרים יצא בדיוק כמו שהוא רצה. בדיוק אז הרחתי משהו מסריח אבל לא יכולתי לזהות מה זה.
אחרי הצפיה בטיידלנד אני יכול לומר בוודאות שמה שמסריח זה גיליאם בכבודו ובעצמו. הוא כנראה שכח את עושים סרט טוב. טיידלנד הוא הרי סרט עצמאי וכאחד כזה הוא מעיד על כך שכל שניה בסרט היא גיליאם טהור ללא התערבות של האולפנים. ככה שגם ההצדקה הזאת בורחת לו (לא שהוא אי פעם השתמש בה).
טיידלנד הוא סרט משעמם, חסר פואנטה, חסר עלילה ומעל הכל- חסר טאקט. הדבר הטוב היחיד שאני יכול להצביע עליו הוא כמובן הצילום והעיצוב. אבל הם לא מדהימים ביופיים ולא מהווים הצדקה לצפייה בזוועה הזאת.
תברכו את גיליאם החדש: במאי גרוע.
סרט טוב
אמנם ראיתי את הסרט לפני 4 חודשים בערך אבל אני דווקא חשבתי שזה סרט ממש טוב, במיוחד בהשוואה לרוב הסרטי זבל שיוצאים כל שבוע.
אמנם לא הסרט הטוב ביותר של גיליאם ,אבל מספיק שונה ומיוחד בצורה מעניינת בשביל לעבוד.
הילדה היתה צריכה לקבל על זה אוסקר לדעתי..
פנטזיה מאוד אפלה וביזארית
=)
הערה לשונית (קטנונית?)
בדף הראשי כתבתם (בלינק לביקורית): "בשאר הזמן היא מנהלת מערכת יחסים עם ארבעה ראשים כרותים של בובות, הרודות בה.". אם כבר החלטתם לדבר על הראשים (ולכן להשתמש ב"ארבעה"), נראה לי שמן הראוי להמשיך את זה עד סוף המשפט, ולסיים ב-"הרודים בה". ככה זה לא בשר ולא חלב.
אין כאן טעות
ארבעה ראשים של בובות רודות. היא אולי מדברת עם הראשים, אבל הראשים שייכים לבובות הרודות. הראשים עצמם לא רודים, הם רק מדברים על רוצח משוגע.
לשם השוואה, המשפט: האיכר נמצא בקשר עם בת המלך השולט בממלכה.
אין כאן טעות
לי נראה (מבלי לראות את הסרט) שהראשים רודים בה (ולו בגלל שחלקיהן האחרים של הבובות נעדרים).
בכל אופן, גם לפי השיטה שלך, אם אני לא טועה, הפסיק מיותר. "האיכר נמצא בקשר עם בת המלך השולט בממלכה" אכן נראה בסדר, אבל "האיכר נמצא בקשר עם בת המלך, השולט בממלכה" נראה כאילו בת המלך היא "השולט בממלכה". ובכל מקרה, הניסוח של המשפט, עם או בלי פסיק, צורם קצת בעין.
<אני מתנצל מראש בפני טווידלדי. אין בליבי כוונת זדון>
גם לי המשפט צורם. מאד.
אבל ילד רע
אהבתי את הסרט.
"שאלה מעניינת שעולה מהסרט, היא מה מידת המחויבות של יוצר לשמור על הקומוניקטיביות של היצירה."
אפס.
כמובן שאין ליוצר זה זכות להתלונן אם וכאשר-הסרטים שלו כושלים בקרב הקהל הרחב ונאהבים רק על ידי מתי המעט שעולמם הפנימי זהה לשלו (או סתם האנשים המעצבנים שמרגישים מחוייבים לאהוב כל דבר "שונה" כדי להרגיש מיוחדים).
הלב נשבר....
כלכך מאכזב… ציפיתי למשהו מלהיב כמו שודדי הזמן או ברזיל או מינכאוזן או אפילו פחד ותיאוב, אבל כלום… וגם העלילה לא משהוא…
הסיפור עם האבא
די מזכיר לי את המקרה המוזר של קרל טנצלר, ומערכת היחסים המרתקת שלו עם מריה ילנה מילגרו דה הויוס.
http://www.voltini.com/id43.htm
הסיפור שלו מראה שבהחלט אפשר להיות חכם ואחראי, ובאותו הזמן מנותק מפרטים קריטיים של המציאות. לא ראיתי את הסרט, אבל אם לשפוט לפי התגובות, גם טרי גיליאם הוא אחד כזה. שועל סרטים ותיק, שמטפח ומשקיע את כל כשרונו ביצירתו, ולא שם לב שהיא בסה"כ פוחלץ גרוטסקי. ככה?
גיליאם הוא הבמאי המושלם
לסרט על חייו של טנצלר. ג'וני דפ יהיה הרוזן, אווה לונגוריה תהיה אהובתו – זה פשוט לא יכול להיכשל.
להגיד על סרט שגיליאם מעורב בו
שהוא "לא יכול להיכשל", בייחוד בעידן שאחרי "פחד ותיעוב" ו"טיידלנד", זה קצת מנותק מהמציאות.
טוב, אני בטוחה שאווה לונגוריה היתה בת 20 *מתישהו*.
אוי.
זו *בהחלט* אחת מפיסות המידע שהייתי יכול לחיות בלעדיה.
ומה עם הספר?
מישהו קרא אותו? גם הספר הוא מעוות וחולני באותה מידה?
פעם ראשונה שאני מגיב כאן
מאוד נהניתי מטיידלנד, ואני מציין את זה כי אם יש מישהו כמוני שקורא את זה עכשיו ושוקל אם ללכת לראות, למרות כל הביקורות הרעות, אני רוצה לעודד אותו/ה.
אני יכול לכתוב המון למה הסרט הזה נהדר בעיני ולמה החוויה שלו הייתה כל כך חזקה בעיני, אבל אני אנסה לתמצת את זה לכמה משפטים:
הסיבה ש"טיידלנד" הוא סרט מעולה ומטלטל היא שהוא באמת ובתמים נכנס לראש של ילד. הרבה מאוד סרטים (ויצירות אמנות בכלל) מנסים לעשות את זה, ומדהים לגלות כמה זה קשה ולא משכנע בדרך כלל, בהתחשב בכך שכולם היו פעם ילדים. "טיידלנד" עושה את זה בצורה חזקה מאוד, ובמובן זה הוא הזכיר לי את "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. אין כאן מבוגר אחראי (לא רק שאין דמות כזו בסרט, אלא גם קונספטואלית, אמנותית), אלא זריהמ מוחלטת עם החזונות המופרעים-מתוקים של הילדה.
אם משהו ממה שכתבתי מדבר אליכם, לכו לראות.
רגע..
כדי ללכת לסרט הזה או לא??
לפי התגובות לא ממש נראה לי אבל זה נשמע למעלה יפה..
אפשר לדעת לאיזה סיפור של א.ב. הכוונה?
למה סנל''ל?
הצצתי כבר בתיאור של סוף הסרט, וזה לא נראה לי כמו טוויסט מטורף במיוחד.
אגב, גיגלתי את שם הסיפור, והדף היחיד שמצאתי הוא הדף הזה. כנראה שאחרי הכל יש דברים שעדיין נעדרים מהסייברספייס.
אולי כי שם הסיפור הוא "מסע הערב של יתיר".
אופס!
לזכותי ייאמר שעבר עשור מאז שקראתי אותו.
רק דבר אחד
"טיידלנד" אכן סרט לא מוצלח, אבל מכאן לקפוץ ל"חוש הומור זה לא הצד החזק של גיליאם"?!
בהתחשב בכך שאתה מדבר על מישהו שהיה חבר ב"מונטי פייתון" ושכל הסרטים שלו למעט "12 קופים" הם קומדיות (ואפילו "קופים" מכיל מעט אלמנטים קומיים), אני במקומך הייתי קצת יותר נזהר מחילול קודש שכזה, או לכל הפחות טורח לנמק אותו.
צודק
הומור הוא לא הצד החזק של גיליאם בסרט הזה.
ראיתי את הסרט רק לאחרונה
אם להתעלם לרגע מהרמיזות הפדופיליות של הסרט (מאותגר נפשית שמנשק ילדה בת 8) מזמן לא ראיתי סרט חזק כל כך..
דווקא הביקורת הזו הייתה טובה בעיניי..: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,514,209,11404,.aspx
בלי קשר לסרט (מי בהכחשה, מי?), שתי מילים למתרגם:
טרי ג'יליאן? הבמאי הנודע?
אני מבינה שכתב מחובר קשה לקרוא. גם אני עצמי לא טובה בזה כלל וכלל, ובאמת לא נחמד מצידם לכתוב את כתוביות הסיום בפונט כזה. אבל ברצינות – לתרגם סרט ולפספס בשמו של הבמאי?
(התלבטתי באם מדובר בחומר מר"ני, אבל זו אפילו לא ממש טעות תרגום. סתם טעות… תמוהה. מה שדי מתאים לסרט, אם לומר את האמת)
דווקא אחלה סרט שבעולם...
נמאס לי לראות מסביבי כל הזמן ריבוטים, רימייקים, וסרטי מחוות מוערכים יתר על המידה. מה עם קצת משהו אומנותי?
כמובן לא הטופ של גילאים, וייתכן שהוא היה כאן קיצוני בגלל קשירת הידיים מצד האולפנים בסרטים הקודמים. בפרנאסוס הוא היה הרבה יותר הוא עצמו. ובכל אופן למעט קטעי הפדופיליה הלא נעימים, אחלה סרט עם הרבה מסאג' ויזואלי לעיניים :-)
וכל האנשים שטוענים שהם בחיים לא ראו "משהו כזה". אני תוהה אם אי פעם יצא לכם לראות סרטי גל חדש מזרח אירופיים משנות ה-60, או סרט טיפוסי של אלחנדרו חודורובסקי? כנראה לא ראיתם ביזאר מהו…