טים ברטון, שסרטו "פרנקנוויני" יוצא השבוע אצלנו, הוא יוצר עקבי, לטוב ולרע. לברטון יש לא רק סגנון עיצוב ברור ומובחן, אלא גם העדפה ברורה לנושאים – ולאנשים – מסוימים שאליהם הוא חוזר שוב ושוב ושוב. יש כאלה שאוהבים אותו בדיוק בשל כך, ויש כאלה שמשתעממים מזה קשות. לפניכם כמה מהאלמנטים שיש סיכוי טוב למצוא בכל סרט של טים ברטון, וההצעות שלי לדרכים לנצל אותם היטב בעתיד.
מתים (חיים)
ניתן למצוא בסרטים: ביטלג'וס, סליפי הולו, חתונת הרפאים, צללים אפלים, פרנקנוויני
מה הסיפור עם זה? טים ברטון מאמין בחיים שלאחר המוות, באופן זה או אחר. אין סימן לאמונה באלוהים, בגן עדן או בגיהנום: החיים שלאחר המוות על פי ברטון הם דומים לחיים שלפניו, רק מבולגנים יותר, ובדרך כלל כיפיים יותר. על כל פנים, מוות הוא בדרך כלל עניין זמני, ואפשר לקפוץ בקלות מעולם המתים אל עולם החיים וחזרה.
הצעה לעתיד: ברטון והעולם כולו פיספסו הזדמנות אדירה ביום שבו טים ברטון החליט שלא לביים את סרטי "דמדומים": זאת היתה יכולה להיות הדרך היחידה שבה הסרטים האלה היו הופכים לכשירים לצפיה ואפילו מהנים. איכשהו, אצל ברטון הרעיון של ערפדים מנצנצים נשמע משעשע, ואתם הרי יודעים שג'וני דפ היה מקבל את התפקיד הראשי ושבלה היתה קריפית ומגניבה במקום אפאטית פתטית. לעזאזל.
ג'וני דפ
ניתן למצוא בסרטים: דפ וברטון נפגשו לראשונה ב"המספריים של אדוארד", וזו היתה אהבה ממבט ראשון. הוא הופיע בהמשך בסרטים "אד ווד", "סליפי הולו", "צ'רלי בבמלכת השוקולד", "חתונת הרפאים", "סוויני טוד", "אליס בארץ הפלאות" ו"צללים אפלים". למעשה, "פרנקנוויני" הוא הסרט הראשון של ברטון מאז 2005 שבו ג'וני דפ לא משתתף.
מה הסיפור עם זה? ג'וני וטים חברים טובים, ואוהבים לעבוד ביחד. זה, כמובן, ידוע ואין שום דבר רע בזה. ג'וני דפ הוא גם שחקן מצוין, גם זה ידוע. אבל מכירים את זה שחבר שלכם נגרר לכל מקום עם חבר צמוד, שאותו הוא גורר לכל מקום ולא נפרד ממנו לרגע? וזה לא שאתם לא מחבבים אותו, טיפוס נחמד והכל, אבל לפעמים, לשם גיוון, יכול להיות נחמד לבלות קצת זמן בנפרד? אלה טים וג'וני.
הצעה להמשך: סדרת "שודדי הקאריביים" גמרה כבר את הסוס, אבל עדיין מכניסה הרבה כסף, ובהחלט ייתכן שהחליפות בדיסני יחליטו להוציא את ג'וני דפ לעוד סיבוב בתור ג'ק ספארו (והרי לא ייתכן שיהיה סרט שודדי הקאריביים בלעדיו). אז אם זה כבר קורה, שיביאו גם את טים. למה לא? בטח יהיו שוב פיראטים מתים, כמו בסרט הראשון, ופסים יושבים טוב על ג'ק ספארו.
הלנה בונהאם קארטר
נמצאת בסרטים:כוכב הקופים, ביג פיש, צ'רלי בממלכת השוקולד, חתונת הרפאים, סוויני טוד, אליס בארץ הפלאות, צללים אפלים
מה הסיפור? עוד סיפור אהבה. הם נפגשו על הסט של הרימייק הכה מיותר ל"כוכב הקופים", המראה שלה מחופשת לשימפנזה שבה את ליבו, ומאז הם יחד. הקשר של ברטון עם בונהאם קארטר אמנם לא חזק כמו עם ג'וני דפ, היא בסך הכל אם ילדיו, אבל גם בלעדיה קשה לו מאוד לסיים סרט.
הצעה לעתיד: גירושין. לא, הם לא חייבים להיפרד בחייהם הפרטיים, אבל קצת מרווח מחיה בתחום הקולנועי רק יועיל לשניהם. בונהם קארטר היא לא סתם בובה עם שיער סתור – היא שחקנית מצוינת, כפי שהוכיחה בהופעות מוצלחות בשנים האחרונות בכמה סרטים שטים ברטון לא ביים: היא היתה בלטריקס לסטריינג' מפחידה ב"הארי פוטר" ומועמדת לאוסקר על "נאום המלך". אז זה לא שהיא לא יכולה בלעדיו, זה שהוא לא יכול בלעדיה. גם לו כנראה לא יזיק פירוד זמני.
כלב מת
ניתן למצוא בסרטים: הסיוט שלפני חג המולד, חתונת הרפאים, פרנקנוויני
מה הסיפור: נדמה שעוד יותר ממתים סתם, לברטון יש איזה עניין עם כלבים (קטנים, חמודים, עם אף מחודד) שנשארים פעילים וקופצניים גם אחרי המוות. את "פרנקנוויני", סרט שכל כולו כלב מת, הוא עשה פעמיים (הסרט החדש הוא רימייק לסרט קצר שברטון יצר לפני שהפך לבמאי ידוע), ב"חתונת הרפאים" מופיע כלב עצמות בשם סקראפס, וב"הסיוט שלפני חג המולד" (שאותו הוא, טכנית, לא ביים, אבל הסרט נושא את שמו) יש כלב-רוח בשם זירו. האם מדובר בטראומת ילדות? האם לברטון היה כלבלב שמת בטרם עת כילד, והוא עדיין מנסה לא הכיר בכך שהוא לא יחזור?
הצעה לעתיד: "לאסי שבה הביתה… מהמתים", המשך לסדרה האהובה שבה הכלבה – שמתה כבר כמה עשרות שנים – שוב חוזרת, הפעם כרוח, כדי לסייע לטימי הקטן, שגדל והסתבך בעיסקאות בעולם התחתון. או זה, או רימייק ל"גוסט דוג".
ענייני הורים
ניתן למצוא בסרטים: באטמן, באטמן חוזר, המספריים של אדוארד, סליפי הולו, ביג פיש, צ'רלי בבמלכת השוקולד, חתונת הרפאים, אליס בארץ הפלאות, ואיפה לא, בעצם
מה הסיפור: לגיבורים בסרטי ברטון יש אחד משני סוגים של אבא: זה שלא מבין, וזה שמת. באטמן, עם קומפלקס היתמות שלו, ישב על ברטון מצוין, אבל גם "אבא" של אדוארד עזב אותו בלי להשאיר סימן, ווילי וונקה היה כזה מוזר, מתברר, בגלל קטע לא פתור עם אבא שלו, ו"ביג פיש" הוא כולו דדי-אישוז אחד ארוך. אפשר לומר, ובצדק, שזה נושא אוניברסלי – אין אדם שאין לו איזה עניין עם ההורים שלו, בין אם הם חיים או מתים. אבל בכל זאת, כמה אבות בעייתיים או נעדרים איש אחד צריך? אנחנו מבינים שיש לך בעיה עם אבא, טים? אולי אתה רוצה לדבר על זה?
הצעה לעתיד: טוב, דיסני הרגע קנו את הזכויות על "מלחמת הכוכבים". ואתם יודעים למי היו בעיות מאוד קשות עם אבא? לוק סקייווקר. אני רק אומר.
פורסם במקור בוואלה
פעם הייתי מעריץ מאוד גדול של ברטון
ונשארתי נאמן לזה במשך שנים רבות. תקופה ארוכה שסליפי הולו עמד אצלי בראש הרשימה, וסוויני טוד הביא לידי מיצוי מקסימלי את ההנאה שלי ממנו כבמאי. הסיפור ישב עליו כמו כפפה, והוא ביצע אותו באופן נהדר. החיסרון העיקרי היה שאת כל מה שהוא עשה שם, פרט לפס קול, ראינו כבר לפני. יותר מדי פעמים. אם מנתקים את הסרט הבודד הזה מהפילמוגרפיה השלמה, אני באמת חושב שמדובר בסרט מצויין. אבל אני חושב שמכאן והאלה, דיי איבדתי את הבחור. הוא כבר העיק עליי.
מבט על הסרטים שצויינו מבהיר לי כמה ביג פיש נבדל מהשאר. הוא ייחודי, ועל כן מקבל אצלי לא מעט קרדיט.
אם כבר סרט יחודי של בארטון, זה "אד ווד"
היחיד שבאמת עובד כסיפור למבוגרים, בלי (כמעט) גימיקים. לא שאין לו סרטים טובים אחרים בפילמוגרפיה, אבל אד ווד הוא היחיד שלא מייצר תחושה נוראית של דז'ה וו (וכשצופים בסרטים המוקדמים שלו שוב, הדז'ה וו פועל גם בכיוון ההפוך).
מה עם דידלי דידלי וספירלות?
טוב נו, אני מניח שלא יהיה להם הרבה שימוש בעתיד, אלא אם כן יעשו פתאום רימייק ל"ורטיגו".
אני לא יודע אם "משתעמם" זו המילה, אבל מדי פעם יש לברטון סרטים עם אותם האלמנטים המוכרים, רק שהשימוש בהם לא עובד טוב. את "פרנקנוויני" טרם ראיתי כי הוא רק יצא, אבל חוץ מ"ביג פיש" ו"סליפי הולו" ראיתי בערך כל סרט של הבן-אדם. שני הפייבוריטים שלי הם "המספריים של אדוארד" ו"סוויני טוד". בכל אחד מהם יש חלק מהאלמנטים שפה, אבל הם יצאו בהפרש של 17 שנה. זה לא שהשתעממתי מהסגנון שלו עם הזמן, פשוט לא חשבתי שהוא מנוצל בצורה כל-כך טובה בסרטים מסויימים לעומת אחרים.
למשל, כשהודיעו על "אליס" די התרגשתי. תמיד אהבתי גרסאות אפלות יותר של סיפורי ילדים, וגם היה לי את המשחק של "אמריקן מקג'י". אבל לצערי התוצאה הייתה יותר דיסני ופחות ברטון, וזה עצבן אותי כי הוא יכל לעשות את זה הרבה יותר אפל ומעוות ומגניב. למעשה, אליס היה כל-כך מבאס (במיוחד כשזה היה סרטו הבא אחרי "סוויני") שנראה לי שבגלל זה לא טרחתי עם "צללים אפלים", שלפי הטריילר גם נראה יותר קיד-פרנדלי ופחות ברטון.
אז כן, היו לו את הנפילות שלו (כוכב הפאקינג קופים), אבל עדיין לא איבדתי אמון בטים ברטון. אם הוא רק יחזור קצת לעצמו הישן יותר, זה יהיה נהדר.זה ש"פרנקנוויני" מבוסס על סרט קצר שעשה בעבר גורם לי לחשוב שאולי יהיה בו קצת מאולד-סקול ברטון. אבל גם הוא, לצערי, נראה קצת קיד פרנדלי כזה. אנא טים ברטון, חזור לסגנון האפל והביזארי שכולנו מכירים. לא הולם אותך הדיסני הזה.
נ.ב. לטים ברטון אין חברת הפקה משלו, נכון? לא שאני רואה, לפחות. חבל, הוא נראה לי מסוג האנשים האלה שתהיה להם חברת הפקה עם שם ולוגו מגניבים כאלה, כמו Bad Robot.
אפשר למצוא ברשת את פרנקנוויני אם לא ראית עדיין
בקשר לדידלי דידלי וספירלות- הסרטון הזה מצוין [ואם ראית אותו ומשם הרפרנס, התנצלות המלצה לשאר חברי האתר לצפות בו].
תיקון: או שזה היה וינסנט שראיתי
לא סגורה על זה.
קצת מאכזב שלא התייחסת לדני אלפמן ולצבע לבן.
(ל"ת)
באיזשהוא שלב כל יוצר מתחיל למחזר את עצמו
אבל יש יוצרים עם טווח מאוד צר של רעיונות שמגיעים לשלב הזה הרבה יותר מוקדם. ברטון הוא בלי ספק אחד מהם. ארון סורקין הוא אחר, וגם סטיבן מופאט בכתיבה שלו לדוקטור הו. המשותף לשניהם הוא שהם מצליחים ליצור יצירות מעניינות כשמישהו אחר נותן להם את החומר ההתחלתי – מלחמתו של צ'רלי וילסון והרשת החברתית עבור וילסון, עיבודים מודרניים לדמויות מהמאה ה-19 עבור מופאט (אם כי הדמיון בין הגרסה שלו לשרלוק הולמס והגרסה שלו לדוקטור מראה שגם אז הוא לא נוטף אורגינליות). היה אפשר לחשוב שאותה הגישה תעבוד בשביל ברטון, אבל כל מה שזה נתן לנו זה עליסה בארץ הפלאות וסוויני טוד, סיפורים מקוריים שהוא פשוט הפך למאוד ברטוניים (פלוס ג'וני דפ והלנה בונהאם קרטר). כנראה שאין לו תקנה.
ואלוהים אדירים, מישהו צריך להציל את קרטר מבעלה. כשראיתי אותה בנאום המלך זה היה לאחר כמה שנים שבהם ראיתי אותה רק בסרטים של ברטון, והיה מדהים להיזכר כמה היא שחקנית טובה כשמישהו שאינו ברטון – מישהו שמצפה ממנה להיות יותר מזוג עיניים גדולות, שיער לא מסורק, ומניירות מוזרות – מביים אותה.
נכון -לגבי הכל.
(ל"ת)
אממ... הארי פוטר?
(ל"ת)
עיניים: צ'ק. שיער: צ'ק. מניירות: צ'ק.
מסתבר שלא רק ברטון משתמש באשתו כך. הצילו את הלנה בונהם קרטר!
טים ברטון הגיע לשלב המחזור העצמי הרבה יותר מוקדם?
הבן אדם פועל כבר 20 פלוס שנים, מתוכן 15 שנים של יצירות באמת אדירות. זה נחשב ללמצות את עצמך מהר?
גם ספילברג התדרדר בשנים האחרונות, זה לא אומר שצריך לשכוח לו את מה שהוא עשה לפני כן.
למעשה מבחינתי הכתבה עשתה הפוך ממה שהיא באה לעשות. מעולם לא הערצתי את ברטון, אבל רק אחרי הכתבה קלטתי את כמות הסרטים המעולים שהוא יצר – באטמן, המספרים של אדוארד, ביטלג'וס, סיליפי הולו, סיפורי דגים, חתונת רפאים. צריך חתיכת כשרון בשביל זה.
(ואני אתעלם מהמשפט שמשווה בין שרלוק לדוקטור. ולו כי אחד מהם דמות אמיתית ומעוררת הזדהות והשני… אה… לא).
יש הבדל בין מחזור עצמי להתדרדות באיכות
הם יכולים לבוא יחד, אבל לא חייבים. ברטון התחיל למחזר את עצמו הרבה לפני שאיבד את הצפון אומנותית.
ולגבי שרלוק והדוקטור, אמרו את זה יפה מאוד לפני:
תלוי מה זה נחשב למחזור עצמי.
אני מאמינה שלהרבה יוצרים יש סט של אמונות ודברים שמעניינים אותם שהם חוקרים שוב ושוב מזוויות שונות, זה לא מאפיין רק את ברטון.
אבל תיקחי למשל את סליפי הולו, ביטלג'וס ובאטמן – נכון שלכולם יש את הסגנון של טים ברטון, אבל בכל אחד מהם הגיבורים הם אחרים, הם נמצאים במצב שונה בחיים, המניע של העלילה הוא אחר. לא הייתי קוראת להם מחזור, זה לא כמו לראות את אותו הסרט עוד פעם, אלא כל אחד מהם זה סרט חדש שמתקיים בעולם אחר.
לעומת זאת, ברגע שהיוצר מאבד את הצפון האומנותי, היצירות מתחילות להרגיש כמו מחזור, כי הן לא מרגישות שלמות. הן מרגישות כמו קרעי אלמנטים שנפתרו יחד, כאילו ברטון קם בבוקר ולא היה לו רעיון יותר טוב מאשר לקחת את השטיקים הרגילים שלו (ג'וני, הלנה, פרצוף לבן וקול צווחני).
לגבי שרלוק והדוקטור – ממש לא. זה מאד קל לקחת מאפיינים סופר חיצוניים ולא ממש מדויקים (הדוקטור לא סוציופת, בשביל סוציופתיות צריך חברה) ולהתעלם מכל ההבדלים המאד מהותיים שיש. אפשר להשוות ככה בין I love Jenni למאד מאן, זה לא נותן להשוואה ערך.
אני הגדרתי מחזור עצמי
ואני חושבת שגם הכתבה הגדירה את זה כך, כיוצר שחוזר לאותם אלמנטים, אותם טיפוסי דמויות, אותם דימויים ותמות, שוב ושוב ושוב. דרך אחרת לתאר את זה היא, כמו שאמרתי, טווח מאוד צר של רעיונות. זה לא בהכרח מבטיח כשלון אומנותי – השאלה החשובה היא האם היוצר מצליח להפיח ברעיונות האלה חיים (מבלי לחזור על בדיוק אותו סיפור שכבר סיפר).
נצטרך להסכים שלא להסכים לגבי שרלוק והדוקטור. אני לא רואה שום דבר חיצוני במאפיינים שברשימה הזו – להיפך, הם מתארים את מכלול הדמויות כפי שהן מתוארות בשתי הסדרות – וזה עוד מבלי להתייחס לכך ששני השחקנים משחקים את הדמויות בדיוק אותו דבר.
כמו שאמרתי זה תלוי איך את מגדירה מחזור עצמי.
כי, שוב, כמו שאמרתי, המון יוצרים עוסקים באותם נושאים שוב ושוב. אלבר קאמי אמר שכל מה שמעניין אותו, כל מה שהוא רוצה להגיד, נמצא בספר הראשון שלו. pet shop boys אמרו שכל היצירה המוזיקלית שלהם, על פני כמעט עשרים שנה, היא ניסיון לשחזר את השיר הראשון שלהם. אפשר למצוא אלמנטים מהותיים משותפים אצל הרבה יוצרים, למשל ספליברג או נולאן. זה כי ככה זה – ליוצר מסוים, דווקא בעיקר אם הוא טוב, יש אסתטיקה, יש תחומי עניין, יש סט דעות ואמונות, יש חתימה אומנותית כלשהי.
ובכל זאת אני לא חושבת שזה מה שנחשב תרבותית למחזור. בד"כ למחזור עצמי יש מטען מאד שלילי, ויוצר נחשב כמי שמתחיל לחזור על עצמו כשאתה מרגיש שהיצירות החדשות שלו לא שלמות בפני עצמן, או שהצופה מרגיש שבסרט הזה הוא כבר היה.
אנשים שאוהבים את נולאן לא יגידו עליו שהוא ממחזר את עצמו, למרות שכנראה גם הם יוכלו בקלות להצביע על אלמנטים ונושאים שחוזרים בכל היצירות שלו.
לגבי שרלוק והדוקטור, את צודקת ונאלץ להסכים שלא להסכים. אני רק אלך לבלוע את הלשון אחרי שקראתי את ההערה שלך על המשחק שלהם.
אוי ואבוי. פתאום אני מעריך את מופאט הרבה פחות.
(ל"ת)
יש גם כלב-זומבי ב"וינסנט".
(ל"ת)
אני כבר לא סובל אותו
"אליס בארץ הפלאות" מבחינתי, היה המסמר האחרון בארון הקבורה שלו כבמאי.
לא איכפת לי מהמיחזור
שימחזר כמה שבא לו, אבל שיעשה סרטים טובים.
הצפיה ב'אליס בארץ הפלאות' היתה החוויה הקולנועית הגרוע ביותר שחוויתי. הסרט, התלת-מימד, הריקוד של ג'וני דפ, כל אלה יצרו הרמוניה נפלאה של סבל נוראי.
מדהים איך שמאז 'אליס' ירדה לי כל ההתלהבות מברטון. למרות שבארסנל שלו יש כמה סרטים נהדרים, כמה טובים, וכמה לא רעים, האכזבה המרסקת של 'אליס' מצליחה לבלוט מעל כולם, ואני לא חושב שאי-פעם אוכל "לטאטא את זה מתחת למיטה" כמו שעושים עם סרטים גרועים של במאים גדולים.
נ.ב.
לדעתי הפלישה ממאדים נכנס לקטגורית "ענייני הורים".
אז אני היחידה שעוד לפני שאליס יצא ירד לה מברטון?
כלומר, אפילו לא טרחתי לראות את הדבר הזה, בשם אלוהים.
והאמת שגם סוויני טוד לא שבה אותי בכלל. אבל נראה לי שזה היה צ'ארלי והשוקולד ששבר אותי, אבל לא זוכרת. אני רק יודעת שתגובה שלי לכל מאוכזי אליס היתה "למה לעזאזל הלכת מלכתחילה, ואיך הצלחת לפתח ציפיות למשהו?"
אני יכול להגיד לך למה לא ציפיתי
לא ציפיתי ל- "סיפורי נרניה: האריה, המכשפה, והכובען המטורף שרוקד ברייקדאנס".
וכמו שאמרתי, לדעתי הוא כבר עשה סרטים טובים(וטובים מאוד) בחייו.
סיפורי דגים, ביטלג'וס, והפלישה ממאדים אהובים עלי מאוד. ויש לו עוד כמה סרטים ששווים צפיה.
בכל מקרה, גם הדברים הפחות טובים שלו(משהו עם כוכב וקופים) לא הכינו אותי ל'אליס', במיוחד שהשילוב בין ברטון לאליס בארץ הפלאות נשמע דבר טבעי מאוד.
הייתי מקבל את כל המיחזורים והשטנצים של ברטון אם היה יוצא סרט הגון, אבל 'אליס' היה גרוע הרבה מעבר ל"ברטון גרוע", הוא היה… "אליס גרוע".
סיפורי דגים בסדר.
ביטלג'וס והמספריים של אדוארד מצוינים.
וזהו.
מה אומר ומה אגיד?
האכזבה הכל כך גורפת מ"אליס" רק מוכיחה לי שלהמשיך להאמין שמשהו טוב ייצא מטים ברטון – זה גובל באי שפיות. להמשיך לצפות למשהו כזה כשזה לא רק טים ברטון, אלא טים ברטון עם ג'וני דפ והלנה בונהאם קרטר? מזוכיזם טהור.
ברייקדאנס זה כל-כך 2011
אני כבר כמה חודשים הולך לאימוני זומבה
לי לא היו שום צפיות
בדיוק בגלל שהשילוב הזה נראה כל כך טבעי. כשטים ברטון מכריז שהוא הולך לביים אגדה אפלה וקריפית על פי ספר שלהמשיך ולהצביע על החלקים הקריפיים שלו כבר הפך מזמן לקלישאה זה מבחינתי סימן ברור ליוצר שפשוט לא מתאמץ.
רשימה חלקית ביותר.
רשימה מלאה אפשר למצוא אתם יודעים איפה.
וכמובן, הסרטון של College Humor צריך להיות מקושר פה.
אה, ידעתי שמישהו יקדים אותי.
(ל"ת)
אני מסכימה עם הרוב.
באופן אישי אף פעם לא הייתי מעריצת ברטון (כבר כתבתי כאן יותר מפעם אחת שלטעמי יש לו בדיוק יצירת מופת אחת – ביטלג'וס – והרבה סרטים שמנסים לשחזר את ההצלחה בלי להתקרב יותר מדי… אם כי אני מחבבת גם את הבאטמנים שלו ועוד סרט או שניים). אבל אני חושבת שהבעיה היא כבר מעבר לחזרה מופרזת על עצמו וחוסר מקוריות. בסרטים האחרונים שלו שראיתי הבעיה לא היתה סתם עייפות החומר – סוויני טוד היה פשוט מבוים רע. לא מבוים-באופן-שכבר-ראיתי, אלא באופן גרוע שעלה לי על העצבים והוציא לי לחלוטין את החשק מברטון. אולי אחרי תקופת צינון של כמה סרטים אחזור לתת לו הזדמנויות (זה עבד עם וודי… ובחיי שכבר התייאשתי ממנו) – אבל זה בהחלט מאוד ישמח אותי אם בינתיים הוא ייתן קצת מרחב לשחקנים המצוינים אותם הוא אוהב לביים, שאוכל לראות אותם במקומות אחרים.
אה, והפסקה על טימי וג'וני גרמה לי לחשוב בעיקר על סטיב.
סטיב בהחלט היווה השראה.
(ל"ת)
אחלה שם ללהקה, "טים ברטון והאובססיות".
(ל"ת)
ענייני הורים היו גם אלמנט מרכזי בביטלג'וס, לא?
(ל"ת)
יש אותה כתבה בדיוק בוואלה
אתם כתבתם אץ זה ראשונים אז הם העתיקו את זה מכם או שיש איזשהו הסכם בינכם לגבי זה?
ראית מי כתב את הכתבה בוואלה?
(ל"ת)
ודאי שיש הסכם.
חצי מהזמן רד פיש מעתיק מדורון פישלר, וחצי מהזמן להפך.
זה לא אותו הדבר!
רוב הכתבה אמנם מועתקת ללא בושה מוואלה, אבל השורה האחרונה היא מקורית לגמרי שלי.
בתאכלס לא, אותו אחד?
(ל"ת)
הקישור לעמוד הסרט סיפורי דגים (ביג פיש) לא עובד
נראה שאין עמוד לסרט זה באתר, אבל יש ביקורת. אולי עדיף לקשר אליה?
צודק, תוקן
מה שיותר מביך הוא ששכחתי לגמרי שהיה ל"ביג פיש" שם עברי.