ביקורת: טיטאן (2021)

הזוכה הגדול מפסטיבל קאן מבטיח חוויה קיצונית, אבל לא ממש מספק אותה. אולי היה עדיף לו להיות דרמה קטנה.
שם רשמי
טיטאן (2021)
שם לועזי
Titane

מדי פעם, לא מספיק לשכב עם מכונית.

כלומר, כן, תודה לאל למפיצים שהחליטו להפיץ באופן סדיר סרט מוזר, אלים, וקיצוני כמו "טיטאן" שבו, כן, הגיבורה הראשית שוכבת עם מכונית – אבל למרות כל הרצון הטוב איתו נכנסתי לסרט, למרות כל האהבה לסרטים עם הומור שחור קיצוני, ולמרות עובדת היותו סרט שבסך הכול עשוי היטב – מדי פעם זה לא מספיק.

העלילה של טיטאן לאו דווקא מאוד מסובכת, אבל היא כן פתלתלה מאוד ומגיעה לעיקרה בשלב די מאוחר בסרט. בתחילת הסרט אנחנו מלווים את אלכסיה (אגת'ה רוסל), רקדנית שמאוד אוהבת מכוניות (ראו משפט פתיחה של ביקורת זו) וגם די אוהבת לרצוח אנשים, ומסעה הלא רגשי בכלל לחמוק מהחוק בעודה תוהה האם היא תצטרך מתישהו לעשות יותר מהבעת פנים אחת (ספוילר: היא לא), אלא שעיקר הלב של הסרט מגיע כשאלכסיה פוגשת את וינסנט (וינסנט לינדון), מפקד תחנת מכבי האש בעיר קטנה, תוך כדי התחזות לאדם אחר – ומשם שני הגיבורים יוצאים למסע התיקון הגדול שלהם.

הבעיה: זה לא מעניין. או, תיקון: זה לא מעניין אותי. "טיטאן" הוא לכאורה הסרט הקיצוני הקטן שהצליח, ושמעתם מה קורה שם, ו-וואי וואי וואי אתם לא מוכנים, אבל בפועל, למי שהדיאטה הקולנועית שלו כללה כמה קרוננברגים ואיזה "שואה קניבלית" אחד או שניים, "טיטאן" לא מציג שום דבר חדש ברמה שמצדיקה את ההייפ. הקלף העיקרי שלו, אותה סצנת מין עם קדילק וההשלכות שלה, יחסית מתון מבחינת "מה לעזאזל אני רואה" או "אמאל'ה די תפסיקו", וההשלכות הרגשיות של הסצנות האלה מתפספסות בכל פעם שאלכסיה מגיבה באותה אדישות עקשנית לכל תרחיש שמסביבה.

על כן, הרבה נופל על כתפיו של וינסנט: הוא זה שצריך לתת לצופים דמות שניתן להזדהות איתה – או לפחות לזהות אותה כדמות עם מנעד רגשות אנושי – ובקצה שלו קורים הדברים הלכאורה פחות מטורפים, וכאלה שנדמה שנלקחו מסרט אחר בכלל (ספציפית, סרט תיעודי די מצליח מהעשור הקודם). הוא עושה עבודה טובה בסך הכול, אבל מגיע רק ארבעים דקות לתוך הסרט, ונדחק החוצה לא פעם לטובת סצנות חזרתיות וחסרות פואנטה ממשית של אלכסיה, ולכן העבודה הטובה שלו לא מספיקה.

"טיטאן" הוא מקרה קלאסי, מבחינתי, של "תפסת מרובה לא תפסת": הסרט הוא גם סרט אימת גוף לכאורה קיצוני, גם סרט על רוצחת סדרתית במנוסה מהחוק, גם סרט על בחור שאיבד את הבן שלו, וגם וגם וגם וגם עד שהתוצאה הסופית הייתה אדישות. זה לא שסרט לא יכול לעשות את כל הדברים האלה: הבעיה היא שהגישה הכללית של הסרט שבו כל רצח הוא בדיחה גדולה וכל גילוי רגש הוא קצת מביך איזה צחוקים גורם לכך שגם אחד הרגעים הכי כנים ונוגעים ללב הלך לאיבוד בתוך קהל שצוחק כי אם הכול בדיחה, אז הכול בדיחה. ואם כסיפור נוגע ללב יש ל"טיטאן" סיכוי כלשהו בכל זאת לצאת מכל העסק בכבוד, כבדיחה הוא פשוט לא עומד בקצב – יש בדיחות מקוריות יותר, נועזות יותר, ומצחיקות יותר ממה שיש לג'וליה דאקראנו להציג.

אפשרי, אגב, שכל ההתבאסות שלי נובעת מהקהל שהייתי איתו: ההקרנה שהייתי בה קלטה את "טיטאן" כקומדיה, וצחקה בהתאם, ואני חושב שהם צודקים – אבל אנשים אחרים ברחבי העולם קצת פחות צחקו מהסרט ולקחו אותו יותר ברצינות, ואפשרי שצפייה יותר שקטה ורגועה הייתה מעלה את היתרונות של הסרט על פני השטח ומורידה את החסרונות.

לכן, אולי במקום המלצה גורפת לצפייה או אי-המלצה (אבל, באמת, כל מי שרגיש לאלימות וכאלה? לא לראות. ממש אין לכם מה לחפש פה), אתן המלצה לסוג הצפייה: אל תחפשו את ההומור ואת ההתפרעויות והטירוף של הסרט, כי הוא לא כזה מטורף וקיצוני, אלא את הלב שלו. אולי אתם תצליחו למצוא אותו יותר טוב ממני.