2022: 10 הפרקים המוצלחים של חצי שנת טלוויזיה

זנדאיה, קוסמי חלל, מייקל מאן, ודברים מוזרים - חצי שנה ב-10 פרקים.

נקודת המחצית שאליה הגענו היא הזדמנות מצוינת לחגוג את הישגי הטלוויזיה של השנה האחרונה על ידי ציון מה שאני מאמין שהוא רשימת 10 הפרקים הטובים ביותר שראיתי השנה עד כה (בלי חשיבות מיוחדת לסדר). פרקים שהם לא סתם "טובים" או "מוצלחים", אלא כאלה שהביאו משהו חדש, מרענן או מלהיב בתחומם. פרקים ששינו את כללי המשחק והצטיינו יותר מהשאר.

שימו לב שאני מדבר כאן על הפרקים הכי טובים, ולא הסדרות – על כן סדרות שאהבתי מאוד כמו, נניח, "גברת מייזל המופלאה" או "אפטר פארטי", לא נמצאות כאן – לא כי הן קקי, אלא פשוט כי מה שעושה אותן למוצלחות לא בולט ברמת הפרק הבודד (מבחינתי). זה עובד גם הפוך – סדרות שהיו לי בעיות איתן אבל שזרחו בפרקים ספציפיים כן מצאו את דרכן לכאן.

בנוסף – אני רק אדם (למיטב ידיעתכם) ולכן לא צפיתי בכל הספק הטלוויזיה השנה. סליחה מראש ל"אטלנטה עונה 3" (מבטיח להגיע אלייך) ו-"העיר הזאת שלנו". וכעת, בואו נצא לדרך…


…אוקיי, תכף. אבל לפני כן, כמעט ונכנסו לרשימה:  "זואי" (פרק 6) של "אפטר פארטי" מצחיק, מרגש ונהדר; "מעשה חסד" (פרק 9) של "הדגל שלנו אומר מוות" הוא ואלס יצרי ורווי באהבה, דרמה, קומדיה ופיראטים; "הנחיתה" (פרק 1) של הסדרה "בייבי" מתַפקד בתור סרט קצר של ג'ורדן פיל מבלי להיות סרט קצר של ג'ורדן פיל; "ג'ון וסון-יה" (פרק 7) של  "הבנים מציגים: שטני" הוא הפרק המוצלח ביותר של אנתולוגיית האנימציה (המוצלחת בפני עצמה) מבית "הבנים", ואתם מוזמנים לצפות רק בו אם אין לכם זמן; "זוהרת" (פרק 6) של "נערות זוהרות" הוא כמו סרט אימה עם מסע בזמן ואני ממליץ עליו בחום; "הקבר" (פרק 4) של "מון נייט" הוא, לדעתי, המוצלח בסדרה ומהווה הרפתקת אינדיאנה ג'ונס טובה יותר מהסרט האחרון של אינדיאנה ג'ונס; ואני מודה שפרק הסיום של "פיסמייקר" נהדר על אף שאין לי רגשות עזים כלפי הסדרה.

סמוך על סול: "פגע וברח" (עונה 6, פרק 3)

תשובה לשאלה "איזה משני הילדים שלך אתה אוהב יותר" תבוא בקלות יותר מאשר תשובה לשאלה "איזה פרק של סמוך על סול אתה מעדיף", ובמחצית עונה שבה זכינו לשני פרקים מופתיים דוגמת "פגע וברח" (פרק 3) ו"תכנון וביצוע" (פרק 7), הבחירה קשה מתמיד. ובכל זאת, בסופו של יום לא בחרתי בפרק שהותיר את כולנו בהלם, אלא בפרק השלישי בעונה אשר, לדעתי האבסולוטית, מהודק יותר, ומגיע אחרי בניית מתח אפקטיבית שנבנתה בפרקים שלפניו (בעוד פרק 7 מגיע אחרי רצף של פרקים טיפה מייגעים) ואין בו רגע דל.

"פגע וברח" מביא מספר רב של דמויות חשובות לנקודת רתיחה, ונדמה שהוא רק צעד בודד לפני שווינס גיליגאן יצא בעצמו ממסך הטלוויזיה ויתן לצופים אגרוף בבטן (מה שאני חושד יקרה בפרק סיום הסדרה). "פגע וברח" אף מהווה דוגמה ומופת לאופן שבו מייצרים מתח באמצעות דמויות שאנחנו יודעים את גורלן בהמשך (בגלל "שובר שורות"), והוא מנצל את הידע הזה כדי ליצור טלוויזיה במיטבה.

אובי ואן קנובי: "חלק 6" (עונה 1, פרק 6)

פרק הסיום של הסדרה עושה את מה שיקום מלחמת הכוכבים עושה הכי טוב: קרבות בין קסומי חלל עם חרבות - פרק אחרון.

וכעת לסדרה שלא יודעת מה לעשות עם הדמויות שלה בגלל שאנחנו יודעים מה יקרה לחלקן בהמשך. "אובי ואן קנובי" סדרה בינונית וכתובה רע, ברובה – ואני אומר זאת בתור מעריץ גדול של "מלחמת הכוכבים" (ואולי אני כותב זאת בגלל היותי מעריץ? אין קהל שיפוטי יותר של "מלחמת הכוכבים" מאשר מעריצי "מלחמת הכוכבים"). ולמרות זאת אי אפשר לקחת מ"אובי ואן קנובי" את פרק הסיום המופתי שלה.

אומנם העלילה בפרקים 1-5 נכתבה וכופפה כנגד רצונה רק כדי שאירועי פרק 6 יוכלו לקרות, אבל בכל זאת היה שווה לסבול כדי לקבל פרק שמתייצב בגאון בפנתיאון הרגעים הגדולים והטובים בסאגת "מלחמת הכוכבים". וכי למה לא? זה מסוג הפרקים שמעריצים חולמים עליהם בלילות: כמה מהדמויות הידועות בסאגה מקבלות בו את אור הזרקורים וזוכות להתפתח באופן שהן לא זכו לו כבר שנים, וזאת עם כמה מהסצנות המרהיבות ביותר שנראו בגלקסיה הרחוקה-רחוקה. כל מה שרציתי שיקרה בסדרה קרה ואף מעבר לכך, ומבחינתי זו טלוויזיה במיטבה. רק חבל ששאר הפרקים בסדרה לא כאלה.

אופוריה: "לעמוד ללא ניע כמו יונק דבש" (עונה 2 פרק 5)

עונה 2 של "אופוריה" היא יצירת אמנות. אני לא אומר את זה בתור אלגוריה אלא מילולית: הסדרה מתחרה עם עצמה (ואולי עם יצירה אחרת של HBO, אגיע אליה בהמשך) בכל הקשור למשחקי מצלמה ותאורה, ואת כל העסק היא מתבלת בכמה מתצורות המשחק המשובחות שנראו השנה, דיאלוגים סוחטי דמעות ועלילה שהיא… הממ… בסדר.

ומעל כל זה ניצב פרק אחד יחיד ומיוחד. בניגוד לסדרות אחרות, כולל אלה של וינס גיליגאן, סדרות שבונות לקראת פרקים מיוחדים ומכוננים – "לעמוד ללא ניע כמו יונק דבש" הוא פרק אקראי באמצע העונה שמגיע אלינו הצופים ללא הכנה מראש לטירוף שמתרחש בו. אפילו להסביר מה קורה בו אי אפשר כי עדיף לבוא אליו נקיים (לא מילולית. כלומר, גם מילולית. להתקלח זה בריא), אך אציין ששם אחר שניתן היה להעניק לפרק הוא "המופע של זנדאיה", ובסדרה שבה מלכתחילה השחקנית הנהדרת הביאה עצמה לקצה גבול יכולותיה, ואף זכתה על כך באמי (מוצדק), היא מצליחה להתעלות על עצמה ולגמד כל מה שעשתה לפני כן. ורק על זה מגיע לפרק הגדול בכיכובה להיות פה.

טוקיו וייס: "המבחן" (עונה 1, פרק 1)

פרק הפתיחה של "טוקיו וייס" הוא רע. לא שהפרק כתוב רע או מבויים רע, אחרת זו הייתה כתבה מוזרה. הוא רע פשוט כי הוא מבטיח סדרה שלא קיבלנו.

מי שטרם התוודע אליה, "טוקיו וייס" מתרחשת בסוף שנות ה-90 בטוקיו. אנסל אלגורט מככב כעיתונאי שמתקבל ככתב פלילים לעיתון הגדול בסביבה, עיתון שהפסיכומטרי שלנו מחוויר ביחס למבחני הקבלה אליו (והוא עוד עשה את כל זה בשפה זרה). אך מרגע קבלתו לעיתון, עולה הבחור הצעיר על קשר בין היאקוזה ובין סדרת מקרי רצח מזוויעים שאותם חוקר בלש במשטרה (קן וואטנאבי), והחיים של שניהם לא נשארים אותו דבר.

את הפרק הראשון ביים מייקל מאן, וגם אם לא הייתי יודע זאת מראש הייתי מבחין בכך. למאן יש סגנון וקצב שמעטים הצליחו לחקות, והפרק הראשון של "טוקיו וייס" ניצב מבחינתי בגאון לצד יצירות עבר של מאן דוגמת "היט" ו"הצייד". למעשה, אווירת שנות ה-90 של "טוקיו וייס" היא הדובדבן שבקצפת למי שמתגעגעים למייקל מאן של התקופה ההיא.

לצערי מאן לא חוזר לביים את הפרקים הבאים, ו"טוקיו וייס" הופכת מ"נהדרת" ל"טובה מאוד". עלילתית, אם זה מעודד אתכם, "טוקיו וייס" מגיעה לשיאים גבוהים יותר בהמשך דרכה, אך מורגש היטב היעדרם של החספוס והעריכה הקצבית של מאן, כפי שבאו לידי ביטוי בפרק הראשון והנפלא.

פצ'ינקו: "פרק 7" (עונה 1, פרק 7)

ונישאר רגע באיזור יפן. לפני שאתחיל, אגיד כי לפרק 7 של "פצ'ינקו" אתם יכולים לגשת מבלי לצפות בפרקים האחרים. זה לא מומלץ – "פצ'ינקו" סדרה יוצאת דופן ואחת ההפקות האהובות עלי של השנה – אבל אם בוער בכם הצורך לראות רק פרק אחד מתוכה, עשו זאת עם פרק 7.

הפרק מתרחש בקאנטו של שנת 1923 (ואם אתם חובבי היסטוריה, המיקום והשנה הוא כנראה ספוילר) והוא מתאר את מסעו הטראגי של מהגר קוריאני צעיר שמגיע מהאשפתות, ושחייו הופכים בן לילה לגרועים אף יותר.

זהו למעשה אחד הפרקים האפלים והטרגיים בסדרה שהיא מלכתחילה די אפלה וטראגית, משום שהוא לא חושש לעסוק בצדדים הרעים ביותר שטמונים בבני האדם. על מנת להדגיש את אווירת הקלאוסטרופוביה שבו, צולם הפרק ביחס מסך 4:3 וניכר שהושפע מסרטים של במאים יפנים גדולים, וספציפית, לדעתי, יסוג'ירו אוזו (אלמנטים בחציו הראשון של הפרק מזכירים את "אביב מאוחר") וסרטי מפלצות של אישירו הונדה. כן, סרטי מפלצות. לא, אין מפלצות בסדרה. אבל יודעים איפה כן יש?

אהבה, מוות ורובוטים: "ג'יבארו" (עונה 3, פרק 9)

בדיוק כשתהיתי לאן עולם האנימציה יכול עוד להתפתח, מגיעה יצירת מופת כמו "ג'יבארו" ומראה לי את התשובה. את הפרק ביים אלברטו מיגלו (שביים את הפרק המופתי בעונה הראשונה, "העד"), ככל הנראה אחד האנימטורים המוכשרים בתעשייה.

בלי מילים (אבל עם הרבה צרחות) מעביר הפרק – טכנית סרט קצר – את סיפורו של קונקיסטאדור חירש, היחיד ביחידתו שלא נפל קורבן לסירנה שיצאה מהאגם בג'ונגלים של פוארטו ריקו. "ג'יבארו" עוסק במערכת היחסים המעוותת בין השניים, והוא עושה זאת עם סגנון אנימציה שאני בכנות יכול לומר שלא ראיתי קודם לכן, סגנון שאפשר לתאר רק כ"חסר מנוחה" ושהייתי רוצה לראות מונחל מתישהו בעיבוד לסיפור של ג'ונג'י איטו או סופר אימה פסיכדלי אחר.

ב-17 דקות בלבד (בעצם פחות כי קרדיטים) מעביר "ג'יבארו" סיפור שנדמה שיצא מתוך מיתולוגיה טרגית (כלומר, מיתולוגיה) ומבין שלל פרקיה הנהדרים של אנתולוגיית האנימציה של נטפליקס, "ג'יבארו" – שהוא גם הפרק האחרון שלה – ללא ספק המוצלח מביניהם.

ניתוק: "מי שאנחנו" (עונה 1, פרק 9)

הקומקום שהוא "ניתוק" הופעל בתחילת העונה, ובעוד שהוא היה שקט יחסית בפרקים הראשונים, עד שהגיע פרק הסיום הקומקום כמעט ועף לתקרה. זו הדרך המעפנה שלי לומר שפרק 9 של "ניתוק" הוא תוצאה של החימום האיטי של הפרקים שקדמו לו. אומנם לא כל פרקי "ניתוק" יוצאי דופן וחשובים לעלילה, אך כל פרק איטי וכביכול חסר משמעות שווה את הזמן שהשקענו בו בזכות הסיום אליו הובילה אותנו העונה.

"ניתוק" יצרה לא רק את אחד מפרקי סיום העונה המותחים בהיסטוריה של הטלוויזיה, היא עשתה את הלא ייאמן ויצרה סיפור שגם סיפק את כל אלו מאיתנו שרצו תשובות, וזאת בעודה שומרת די והותר קלפים בשרוול לעונה 2. אומנם את "ניתוק" נשפוט בכללותה לכשתסתיים, כי סדרות מתח שופטים רק בסוף הדרך – אבל אי אפשר לקחת ממנה את 40 הדקות מורטות העצבים שמרכיבות את פרק 9, ומדובר בניצחון משמעותי עבורה ועבורנו הצופים.

 

הבנים: "הירוגאזם" (עונה 3, פרק 6)

בתחילת "הירוגאזם" מוצגת שקופית שמזהירה שהפרק לא ראוי לצפייה על ידי אף אחד. בסדרה כמו "הבנים" זה אומר הרבה – ולצערי, בגזרה הזו, הפרק מאכזב. אכן יש בפרק דברים מגעילים, דוחים ואלימים, אך לא מדובר במשהו שלא ראינו בעבר (סצנה מסוימת שפתחה את עונה 3 לדעתי דוחה פי כמה).

כן, במפתיע "הירוגאזם" פה בגלל העלילה: "הבנים" ניקזה את כל קווי העלילה המשמעותיים ביותר שלה – גם כאלה שנשכחו מזמן – וגרמה לכולם להתנגש אחד בשני בצורה פנומנלית, באופן שלרוב נשמר לסיומה של עונה (אם לא לסיומה של סדרה).

מעולם לא הייתי מעריץ כזה גדול של "הבנים", ולדעתי עונה 2 אכזבה מאוד, אך עונה 3 הציגה עד כה שיפור משמעותי בכך שטרפה את כל הקלפים ויצרה עלילה שהיא, לשם שינוי, קוהרנטית ואחידה ברמתה, ומככב בה הנבל המוצלח ביותר בטלוויזיה של ימינו (וכן, אני זוכר ש"סמוך על סול" קיימת). "הבנים" היא אחת הסדרות המהנות על המסך ו"הירוגאזם" הוא השיא שלה.

דברים מוזרים: "בילי היקר" (עונה 4, פרק 4)

יש לי ביקורת רבה נגד עונה 4 של "דברים מוזרים", ולמרות כל החסרונות שלה (האורך הוא העיקרי שבהם) מדובר בכיף אחד מתמשך שרווי בדמויות מקסימות, עלילות הזויות וטוויסטים שאשכרה עובדים. ומעל כל אלה ניצב הפרק הרביעי של העונה, "בילי היקר" (שאותו ביים שון לוי. הפרקים הטובים והמקוריים ביותר של "דברים מוזרים" הם לרוב שלו).

הפרק לוקח את מה ש"דברים מוזרים" עושה כל כך טוב, והוא עושה זאת  יותר טוב. מדובר למעשה בסרט הבלוקבאסטר המהנה של הקיץ, עם אקשן מרהיב, אפקטים יוצאי דופן, רעיונות מופרכים וסיום מקורי שהקפיץ לראש טבלת ההשמעות שיר בן 36 שנה. הייתי סקפטי בדְבר נחיצותה של עונה נוספת לסדרה (סקפטיות שמלווה אותי מאז סיום עונה 1) אבל פרק 4 שינה את דעתי. רק להבא, בבקשה, פרקים יותר קצרים. ישנם פרקים שהתחלתי כשאני מגולח וסיימתי עם הזקן של טום הנקס ב"להתחיל מחדש".

 

בארי: "מעכשיו" (עונה 3, פרק 8)

בינינו, הכתבה הזו הייתה יכולה להיות מורכבת אך ורק מפרקים של "בארי". ובכל זאת, סיום העונה מיוחד גם בתוך מסגרת עונה מיוחדת כמו זו בתוך סדרה מיוחדת כמו זו. כמו כן, ואני לא מאמין שאני אומר זאת על סדרה שאמורה להיות קומדיה (וטכנית היא עדיין כזו) אבל "בארי" היא כל מה ש"דקסטר" מעולם לא העזה להיות. הסדרה לא חוששת לעמת את הדמות הראשית שלה עם הדברים המזוויעים שעשתה ולעסוק בהשלכות המוסריות על הסובבים אותה – ואת כל זה עושה "בארי" באמצעות עבודות מצלמה יוצאות דופן (ובשונה מ"אופוריה", "בארי" לא עושה שרירים ללא סיבה) וטקסטים חדים כתער. מי היה מאמין שקומיקאי כמו ביל היידר מסוגל לביים ככה? מצד שני, מי היה מאמין שבן סטילר יביים מותחן מד"ב פסיכולוגי מוצלח?

ועל אף היותה של "בארי" אחת מסדרות המתח והאקשן המוצלחות בסביבה (אם לא ה-) היא עדיין מצליחה להצחיק כפי שאף אחת אחרת לא עשתה השנה, ורק על זה מגיעות לה מחיאות כפיים (וגם על כל השאר).


נסיים עם הרגע המוצלח היחיד בעונתה השלישית של "אקדמיית המטריה" – דאנס-אוף שמתרחש ב-10 הדקות הראשונות שלה.