ביקורת: זכרון גורלי

הרימייק חסר-השוורצנגר ל"זכרון גורלי" מתעלה על המקור מהרבה בחינות, וזאת בדיוק הבעיה
שם רשמי
זיכרון גורלי (רימייק)
שם לועזי
Total Recall

אלה שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור עליו, אמר פעם מישהו, שכחתי מי. בהוליווד מאז ‏ומתמיד לקחו את המשפט הזה לא כאזהרה אלא כהמלצה, והם ששים לחזור על העבר שוב ושוב. ואם הם עושים עכשיו רימייקים לסרטים טראשיים עם שוורצנגר, ‏אז שום סרט אינו חסין. רגע לפני שהרימייק ל"זכרון גורלי" מתחיל, מתנוסס על המסך הלוגו של חברת ההפקה, ‏‏"‏Original Film‏". הערה לקוראת אלאניס מוריסט: זוהי אירוניה.‏

לא שרימייק ל"זכרון גורלי" הוא בהכרח רעיון רע. הסרט המקורי, שיצא ב-1990, הוא שילוב מוזר בין שני דברים שונים: סיפור של פיליפ ק. דיק בכיכובו של שוורצנגר. הנה זה שוב, רק כדי ‏להדגיש את רמת הגיחוך: סיפור של פיליפ ק. דיק, בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. הסיפור, ‏והתסריט שנכתב בעקבותיו, עוסק כרגיל אצל דיק בנפתולים חידתיים של זהות, זיכרון וטבעה של ‏המציאות. שוורצנגר עוסק, כרגיל, בשבירת צווארים וניפוץ עצמות, ו"זכרון גורלי" הוא אחד ‏הסרטים הכי אלימים וטראשיים שלו. כששוורצנגר לא מפרק אנשים עם אפקטים קוליים ‏שהופקו בעזרת חבילת דוריטוס, או משתמש בעוברי אורח תמימים ז"ל כמגינים אנושיים, הוא מקבל מכות בביצים. הסרט ‏הישן היה מלוכלך, אלים, מטורף ומטופש – והמעריצים הרבים שלו אוהבים אותו בדיוק בגלל זה. ‏

המושג "רימייק" מאוד גמיש, ויכול להתייחס לכל דבר בין חזרה אחד-לאחד על תסריט של סרט ‏קודם ‏לבין סרט חדש שבינו לבין המקור אין שום דבר משותף מלבד השם. ‏במקרה הזה, מתברר ‏שזה באמת רימייק: הסרט מתרחש כולו על גבי ובתוך כדור הארץ, ולא במאדים, ובכל זאת ‏הסיפור הוא כמעט בדיוק אותו הסיפור כמו בסרט הקודם. גם הפעם דגלאס קווייד (אז שוורצנגר, ‏היום קולין פארל) הוא פועל פשוט בכדור הארץ העתידני, שסובל מחלומות משונים, ושואף ליותר; ‏גם הפעם הוא משתכנע ללכת לחברת "ריקול", המספקת זכרונות של פנטזיות לפי דרישה, ומבקש ‏הרפתקה כסוכן חשאי. משהו בהשתלה משתבש, קווייד מוצא עצמו נרדף על ידי כל העולם, ‏וכשהוא מגיע הביתה הוא מגלה שאשתו היא לא באמת אשתו, חייו הם לא באמת חייו, והוא עצמו ‏אינו באמת הוא עצמו. אבל מה בעצם קובע מיהו האדם – מי שהוא היה, או מה שהוא עכשיו? ‏ואולי בעצם כל העניין הוא חלק מהזכרון המושתל של ריקול, שסיפקו לקווייד – או מי שלא יהיה – ‏בדיוק את מה שרצה? כל אלה הן שאלות מרתקות שאין לקווייד זמן להתעמק בהן כי יורים עליו.‏

הבמאי הפעם הוא לן וייסמן, הידוע בזכות עיצוב ויזואלי מוצלח, סצינות אקשן מגניבות, והעובדה ‏שהוא בעלה של קייט בקינסייל ונוטה לשתף אותה בסרטיו. כל התכונות האופייניות שלו באות לידי ‏ביטוי כאן, כולל הבקינסייל. העולם העתידני מעוצב מעולה: הטכנולוגיה העתידנית שממלאת כל ‏פינה בפריים מגניבה ואמינה. כדי שלא יחשדו בסרט ‏ברצינות מדעית, חלילה, יש בו גם מעלית-ענק ‏שנוסעת מבריטניה אל אוסטרליה דרך ליבת כדור ‏הארץ, רעיון אווילי לגמרי ומאוד מגניב.‏ לאחר ‏שרוב שטח העולם זוהם, המשאב היקר ביותר בשטחים המעטים שנשארו הוא מרחב מחיה, ולכן ‏הבניה היא לגובה, ולגובה, ולגובה. לא בניינים גבוהים וחלקלקים, אלא מה שנראה כמו ערימות של ‏שכונות עוני שנזרקו זו על גבי זו. המרחב התלת-מימדי הזה משמש לכמה סצינות אקשן ומרדפים ‏מעולים, שבהן אנשים, מכוניות ושוטרים רובוטיים נעים בכיוונים מפתיעים. נבצר מבינתי למה ‏דווקא הסרט הזה לא מוקרן בתלת-מימד; מבין כל סרטי האקשן של הקיץ הזה, אין ‏סרט שדורש ‏את זה יותר ממנו. ‏

הדבר היחיד שפוגע בחוויה הויזואלית הוא בוהק העדשה האופקי, אותו טרנד משונה ומטופש ‏שמשום מה אף סרט מדע בדיוני לא יכול היום בלעדיו. כשג'יי. ג'יי. אברהמס עשה ב"סטארטרק" ‏ו"סופר 8" שימוש מוגזם בבוהק עדשה, כולם צחקו עליו. וייסמן משאיר את אברהמס הרחק מאחור ‏במידת האובססיה שלו לבוהק עדשה אופקי. לפעמים יש יותר בוהק מתמונה.‏

לעומת חדוות האלימות של הסרט המקורי, הסרט החדש הוא סטרילי: יש אלימות, אבל אין דם, ‏ויש צבא של ‏שוטרים רובוטיים שתפקידם היחיד הוא לשמש בשר-תותחים, כך שאפשר יהיה לחסל ‏אותם ‏בסיטונאות, לכרות ידיים ולפוצץ ראשים בלי באמת להרוג אף אחד. ‏

כל זה נחמד, ובתור סרט אקשן עתידני, "זכרון גורלי" החדש" עושה את העבודה. אבל למה היה ‏צריך לערב בענין את פיליפ ק. דיק? אם כבר עושים רימייק ל"זכרון גורלי", אפשר היה לחזק את ‏הנקודות שבהן הסרט הקודם היה חלש – לשים פחות דגש על נשים עם שלוש שדיים ויותר על ‏משחקי מציאות ודמיון, או אולי להפוך את הדמות הראשית לבעלת אישיות יותר משוורצנגר. במקום זה, הרימייק לוקח את הבסיס העלילתי של הסרט הקודם, לא ‏מוסיף לו דבר ורק מחליף אקשן אחד באקשן אחר. השאלה הגדולה, "זה אמיתי או חלום?", כמעט ‏שלא זוכה להתייחסות, אין שום סיבה רצינית לפקפק במציאותיות של הסרט, ובעצם אם היו זורקים החוצה את כל עניין "ריקול" הסרט לא היה סובל הרבה.‏

העלילה ב"זכרון גורלי" החדש כמעט זהה לסרט הישן; האקשן טוב הרבה יותר; המשחק פחות ‏גרוע. בקיצור, מרוב הבחינות האובייקטיביות זה סרט טוב יותר, ‏ובדיוק משום כך הוא יישאר זניח, ‏בעוד הסרט המקורי יישאר במעמד של סוג של ‏קלאסיקה טובה-רעה. כששוורצנגר דקלם "אם אני ‏אינני אני, אז מי אני בכלל?", זה היה מופרך במידה כזאת ‏שהיית חייב להתאהב בסרט, או לתעב ‏אותו. כשקולין פארל אומר את זה, זאת סתם עוד שורה בעוד ‏אקשנון קיץ.‏