ביקורת: עיירה ושמה פאניקה

גם איגיון צריך היגיון, אפילו אם אי אפשר להתחיל להבין אותו.
שם בתרגום חופשי
עיירה ושמה פאניקה
שם לועזי
A Town Called Panic

הציטוט בפוסטר של "עיירה ושמה פאניקה" קורא לסרט "צעצוע של סיפור על כוס אבסינת". זהו תיאור שגוי. זה תיאור שגוי כי "עיירה ושמה פאניקה" לא קשור בכלל ל"צעצוע של סיפור" (בסרט של פיקסאר מדובר על צעצועים שחיים בסתר בעולם של בני אדם. כאן מדובר ביצורים דמויי צעצועים שחיים בעולם משל עצמם), וכי אין לי מושג על איזה חומר עשו את "עיירה ושמה פאניקה" אבל אבסינת מחוויר לידו. הרואין מחוויר לידו. סמי הזיה מחווירים לידו. "עיירה ושמה פאניקה" הוא טירוף כל כך מזוקק, שאין שום ברירה אלא להודות שמי שעשה אותו כנראה היה פיכח לחלוטין, אחרת אין שום דרך ליצור סרט שכזה.

עלילת הסרט מספרת על שלושה שותפים לדירה: קאובוי (העונה לשם "קאובוי"), אינדיאני (העונה לשם "אינדיאני") וסוס (העונה לשם "סוס") שחיים בעיירה פסטרולית כלשהי. סוס הוא האחראי מביניהם: קם בזמן, שותה קפה, קורא עיתון ומסיע את חיות המשק של השכנים לשיעור המוזיקה שלהן. קאובוי ואינדיאני הם המטומטמים. הסרט מתחיל כאשר לכבוד יום הולדתו של סוס הם רוצים להזמין לו כמה לבנים בשביל לבנות לו ברביקיו ואז בטעות מזמינים יותר מדי לבנים. מפה לשם הם מוצאים את עצמם על פינגווין מכני ענקי שהכינו מדענים שכל מטרתם היא לזרוק כדורי שלג ענקים או משהו. אני בכנות לא זוכר איך הם הגיעו לשם והאם את הפרט הזה אני זוכר נכון או ממציא, ואין לי כוונה לחזור ולהסתכל לדבר הזה בעיניים כדי לבדוק.

הסרט, שהוא חלק מזכיון שכולל סרט המשך ותוכנית טלוויזיה, לא הולך לקנות אתכם עם אפיון הדמויות המדהים שלא קיים אצלו, עם האנימציה המושקעת שלו או בכל פרט טכני שיש בעשיית הסרט. "עיירה ושמה פאניקה" הוא סרט מצחיק, ואם אתם לא מתחילים לצחקק תוך חמש דקות מתחילת הסרט אתם תעברו שעה מבאסת למדי בחיקו.

זה הומור שפחות מתבסס על פאנצ'ים מושחזים (למרות שיש לו גם כאלה) ויותר על אבסורד שנבנה על אבסורד כמו מצב כפית שהולך וגדל באופן מעריכי. אם חשבתם שהמצב לא יכול להיות טיפשי יותר כאשר גיבורי הסרט הולכים לישון אחרי שהחביאו את כל הלבנים על הגג, אתם הולכים לגלות שהוא עומד להפוך לכל כך הרבה יותר מטומטם שזה פלא שחשבתם אי פעם שיש גבול לטיפשות שלו.

אולי טיפשות היא לא המילה הנכונה; הסרט לא מטומטם, הוא פשוט משולל הגיון עלילתי או נרטיבי או בעצם, כל הגיון כלשהו. "עיירה ושמה פאניקה" הוא ניסוי של שעה בשאלה איך אפשר לקדם עלילה בלי שאף אחד יבין איך היא מתקדמת: מעין גרסה מורחבת של הפתיחים האלה של "משפחת סימפסון" שמתחילים בנקודה אחת אבל תוך שתי דקות מגיעים לנקודה אחרת לחלוטין, רק שפה כל הסרט עובר מנקודה אחת לנקודה אחרת עם אותו חוסר הגיון. במובן מסוים, הוא סרט ילדים מושלם: יש לו את אותו ההיגיון של הסיפורים האלה שילדים בני 4 ו-5 מספרים לך אחרי שהם בדיוק סיימו שמונה קילו של שוקולד וסוכר טהור. כלומר: אפס.

אם נשמעתי כאילו אני מזלזל קלות בתחום הטכני, אני רוצה לתקן את הרושם הזה: הסרט הזאת הוא מלאכת מחשבת של אמנות ברמה הגבוהה ביותר. רק אנשים יצירתיים, חדים וחכמים יכולים ליצור את הטון הזה ולשמור עליו לאורך סרט שלם. יש סרטוני יוטיוב של יענו נונסנס-להגיד דברים לא קשורים-חחחח אחי איזה לא קשור שאני בקושי יכול לראות את כל שלוש הדקות שלהם. את כל היוצרים האלה שחושבים שנונסנס הוא פשוט רצף משפטים שאולי נשמעים מצחיקים אחד אחרי השני הייתי רוצה להושיב לצפייה בסרט הזה ולהבהיר שגם איגיון צריך היגיון, אפילו אם אי אפשר להתחיל להבין אותו.

"עיירה ושמה פאניקה" הוא סרט כיפי ומטומטם ויש לו אפס יומרות להיות יותר מסרט כיפי ומטומטם. הוא אמנם קצת שונה ממה שלרוב חושבים עליו כשחושבים על הז'אנר הזה, אבל זה לא אומר שהוא פחות כיפי או פחות מטומטם או פחות מוצלח. בשנה המופלאה לאנימציה שהיא 2009, שכללה פנינים כמו "קורליין", "כלבתי טוליפ", "רדליין", "הסוד מקלס", "גשם של פלאפל", "מר שועל המהולל" ועוד, "עיר ושמה פאניקה" הוא מתמודד ראוי כמו כל אחד מהם לתואר "סרט האנימציה הטוב ביותר לאותה שנה".