פוסטרים: שובה של קופסת הצעצועים

סטייל ותיק של פוסטרים מבצע קאמבק: צפוף בפוסטר, אז הוא פורץ את המסגרת

אני אוהב פוסטרים בסגנון "קופסת צעצועים". אל תטרחו לגגל את המושג הזה, אני המצאתי אותו כי לא מצאתי מה השם ה"רשמי", אם יש כזה, של הסגנון. בעיקרון, מדובר בפוסטרים שכוללים מסגרת פנימית שבה מצטופפים, כאילו בבלגן אבל למעשה בקומפוזיציה מתוכננת היטב, הרבה אלמנטים מתוך הסרט – ראשים ואנשים ואקדחים וחלליות, או מה שיש; הם כל כך צפופים שם שפרטים מסוימים תמיד גולשים החוצה מתוך המסגרת. לשם הבהרה, הנה שני פוסטרים כאלה שאתם בטח כבר מכירים, שניהם פרי מכחולו של אמן הפוסטרים דרו סטרוזאן:

מה שהסגנון הזה אומר זה "וואו, בסרט הזה יש כל כך הרבה דברים שאפילו הפוסטר הזה לא יכול להכיל אותו! הוא עולה על גדותיו!". כשהוא עשוי טוב, הוא גורם לסרט להיראות כיף ומזמין ועושה חשק לפופקורן גדול. משום מה נדמה לי שהסגנון הזה היה פעם מאוד פופולרי, אם כי כשאני מנסה לחשוב על דוגמאות ספציפיות לפוסטרים כאלה, אני לא מצליח לחשוב על רבות כאלה. נו, מילא, אולי הנוסטלגיה הזאת קיימת רק בדמיון שלי. ובכל זאת, שמחתי לראות בזמן האחרון שהסגנון מבצע קאמבק.

הנה, למשל, הפוסטר (או, ליתר דיוק, אחד מהם. יש רבים כאלה) של "שומרי האגדות":

והנה זה של "יחידת גנגסטרים":

לא יודע, משום מה זה עובד פחות טוב עם מונטאז' של צילומים. השילוב הפוטושופי הלא מוצלח מפריע לי בעין. הסגנון הזה נראה יותר טוב בפוסטרים מצוירים. למרות שהפוסטר הזה של "עומד אחרון" עם שוורצנגר קצת הגזים.

בכל זאת, עדיף לגמור את הציור לפני שמפרסמים את הפוסטר, ולא להשאיר אותו כמו ציור "צבע לפי המספרים" שלא הושלם. ציורים ריאליסטיים, אבל כאלה שעוד אפשר לראות שהם ציורים – אתם יודעים, כמו זה, של "סיילנט היל 2".

אבל בעצם כאן אין מסגרת ברורה, אז אולי הוא לא עומד בתנאים. הפוסטר הצרפתי הזה ל"לופר", לעומת זאת, שובר את החוקים בכך שאף אחד לא פורץ את המסגרת:

יודעים מה, כולכם צריכים פשוט לקחת דוגמה מ"ענן אטלס" (שהוא, ולא "אטלס של עננים", שמו הנכון של הסרט, כך נמסר לי ממקורות מוסמכים שראו אותו): ביצוע מושלם של חוקי הסגנון, ופוסטר יפהפה. כדאי גם לצפות בו בגודל מלא.