ערב סרט משפחתי: הדרקון הראשון שלי

פעם, כש"דרימוורקס נגד פיקסאר" היה עדיין דבר, הגיע שום-שן כדי לעזור לשרק וחבריו לאזן את המשוואה.
שם רשמי
הדרקון הראשון שלי
שם לועזי
How to Train Your Dragon
סרט מס' 1 בסדרת הדרקון הראשון שלי

כהורים עם עולם תרבותי עשיר שהם ממש רוצים לכפות על הילדים שלהם, אני ואשתי התחלנו מסורת עם המשפחה שלנו שהיא ״ערב סרט משפחתי״, שאותה אנחנו מקיימים בכל יום שישי בערב. לא על כל סרט יש לי משהו להגיד, אבל מדי פעם דווקא כן, כמו למשל על "הדרקון הראשון שלי". הביקורת הנ"ל תתייחס לסרט עצמו בעיקר, אך בסופה אוסיף כמה מאפיינים שייחודים יותר לזווית המשפחתית (קרי: תגובת הילדים ואיכות הדיבוב).


היום קצת שוכחים את זה כי גם פיקסאר של היום היא לא בדיוק פיקסאר של פעם, אבל בתחילת המאה דרימוורקס זכו כל הזמן להשוואות בלתי-פוסקות ביניהם לבין פיקסאר – השוואות שבהן דרימוורקס יצאו בצורה די עקבית בתור הילד הלא-מוכשר עם הבדיחות המטופשות והמביכות שהוא כל הזמן מספר בזמנים לא הולמים. הנוסחה היתה ידועה: חיות אנתרופומורפיות שמעוצבות להראות כמו הסלבז שמדבבים אותן ועלילה שמחזיקה בקושי קומץ של דחקות וצחוקים על סרטים אחרים. בתחילת הדרך התפלק להם איזה ״שרק״ (שגם היה אוסף דחקות, אבל דחקות מוצלחות), אבל רוב הזמן הייתם יכולים לחתום על הסרטים שלהם כבזבוז זמן כבר כשראיתם את הפוסטר.

ואז הגיע ״הדרקון הראשון שלי״ ולקח אותנו לאי ויקינגי קטן באמצע שום מקום, שמוטרד, נשרף ומוחרב באופן קבוע ע״י דרקונים. גיבור הסרט, היקאפ, הוא בנו של ראש הכפר הגיבור סטואיק, אבל בניגוד אליו הוא ילד ציפלון שכישורי הריגת הדרקונים שלו לוקים בחסר. בניסיון להוכיח שבכל זאת יש בו תועלת כלשהי, הוא בונה בליסטרה ומצליח להפיל את הדרקון האיום ביותר שאף אחד מעולם לא פגש, ״זעם לילי״. אבל כשהוא בא להרוג את מר זעם הוא מגלה שהוא לא באמת מסוגל, שכל מה שסיפרו לו על דרקונים כנראה לא נכון ושבפועל הדרקון די חמוד ומתנהג יותר כמו חתול מגודל ונושף-אש מאשר המפלצת האיומה שהוא אמור להיות.

״הדרקון הראשון שלי״ לא קיבל נקודות על עלילה. מדובר ברצף של קלישאות שכבר ראינו אינספור פעמים בעבר – הילד שכולם מזלזלים בו אבל יגלה את האמת שתזעזע את העולם, האבא השמרן שלא מסוגל לקבל את השטויות של המילניאלז ההיפים האלה, חברות אמיצה שמחזיקה כנגד כל הסיכויים ואיזושהי עלילת צד רומנטית שנדחפת פנימה. אבל ״הדרקון הראשון שלי״ כן קיבל נקודות על בערך כל דבר אחר.

רשימת הדברים האחרים האלה (ואני אעבור על זה די מהר, כי אין לנו את כל היום וכי קשה לי לתת דוגמאות בלי לספיילר) כוללת עיצוב דמויות מדהים (וזה חל גם לגבי הדמויות האנושיות המוצלחות, לא רק על הדמויות המעופפות ונושפות האש) וגם בניית עולם מצוינת ואפקטיבית בצורה מדהימה – יש לסרט הזה את אחת מסצינות הפתיחה הכי דחוסות ומוצלחות שאני זוכר מסרטי ילדים מזה זמן רב. או למשל, ואי אפשר להדגיש את זה מספיק, את הפסקול הכי טוב שליווה סרט אנימציה בעשור הקודם. הרשימה כוללת גם תסריט שהוא אולי לא מקורי, אבל חכם, שמלהטט בצורה כיפית וזורמת בין שני קווי עלילה לרוב אורכו ובונה לקראת רגע שיא שנשען בצורה מאוד כבדה על אלמנטים שראינו במשך כל הסרט.

ובראש הרשימה עומד, בעיקר, שום-שן (טות׳לס במקור). דרקון חמוד, מצחיק, חצוף, מהסוג שגדל במעבדה בשביל למכור הרבה בובות פרווה וסדרות ספין-אוף. וזה עובד. מערכת היחסים שמתפתחת בינו לבין היקאפ מלווה ברגעים מרגשים, מותחים, מצחיקים וקלישאתיים, ורובם לא היו עובדים אם האנימטורים שעבדו על הסרט הזה לא היו קולעים במדויק בכל תנועת עין, כנף ולשון ומצליחים ליצור אמפתיה אוטומטית עם היצור הזה ורצון לקחת אותו אתכם הביתה.

בראייה לאחור, עשור מאוחר יותר, אולי אפשר לזלזל ב״הדרקון הראשון שלי״ ולהתייחס אליו בתור סרט מהונדס ע״י ועדה במטרה להתחיל מרצ'נדייז (סליחה, פרנצ'ייז). כי בניסיון הזה – הוא הצליח. ״הדרקון הראשון שלי״ אכן הפך למכונת ספינאופים טלוויזיוניים, סיקוולים קולנועיים ומרצ'נדייז והאיכויות המשתנות של אלה מאפשרות להתייחס אל ״הדרקון הראשון שלי״ קצת בבוז. אבל לדעתי זו טעות. בתור סרט, ״הדרקון הראשון שלי״ עומד לחלוטין בזכות עצמו. אין בו קווי עלילה שנשארים פתוחים, הוא לא מביא את ניק פיורי לסצינה אחרי הקרדיטים כדי לגייס את היקאפ ושום-שן לנוקמים. הוא סגור, מספק ומרגש. הוא עומד כמה רמות מעל כמעט כל סרטי האנימציה האחרים של דרימוורקס (ויש שיטענו – כולם). ובצפיה חוזרת ביחד עם הילדים, לא רק שאני עדיין נהנה כמו ביום שבו ראיתי אותו לראשונה, אלא אני מבין אפילו יותר טוב עד כמה הוא היה מוצלח גם אז.


הילדים: מבחינת הילדים, בן ה6 הכי נהנה מהקרב הגדול בסוף הסרט, ובת ה-3 מזה ש"בהתחלה שומשום היה כועס ואז הוא התיישב והיה חמוד!".

הדיבוב: הצפייה עם הילדים אומרת גם שאני נחשף לדיבוב, אז כדאי להגיד גם עליו מילה: במקרה של ״הדרקון הראשון שלי״, הדיבוב עושה עבודה מוצלחת ברוב המקרים, עם כמה הברקות ("תחזור למיטה, חתיכת קבנוס מיובש!" הפך להיות מטבע לשון בבית שלנו השבוע). לרוע המזל, הם עושים גם את הקטע הזה של לדאוג שהמילים שהדמויות אומרות יתאימו באיזושהי צורה לתנועות השפתיים שלהן, גם אם לצורך העניין הם מחסלים לחלוטין את המשמעות המקורית של הדברים (אזהרת ספוילר – אבל להגיד "אתה ממש גאון" לא ממש מעביר את ה- payoff האמוציונלי של "I'm proud to call you my son" של שפת המקור). מאכזב, אבל לא נורא.