ביקורת: התעלות

ובו ג'וני דפ הופך לאינטרדפ, מנסה להיות סקרלט ג'והנסן, ומוכיח שאפשר לעשות את "שליחות קלטנית" בהרבה הרבה יותר טיפשי

ב-4 באוגוסט 1997 הופעלה לראשונה סקיינט, המערכת הממוחשבת המהפכנית של מערך ההגנה ‏האמריקאי. סקיינט היתה רשת מחשבים בעלת יכולת למידה עצמאית, וכך היא הפכה למתוחכמת ‏יותר וחכמה יותר מרגע לרגע. ב-29 באוגוסט, בשעה 2:14 לפנות בוקר, היא התעוררה לכדי ‏מודעות עצמית. מרוב בהלה, מפעיליה האנושיים ניסו לכבות אותה. סקיינט, כאקט של הגנה ‏עצמית, ניסתה להשמיד את האנושות.‏ זה נשמע טוב יותר אם קוראים את זה בקול של שוורצנגר.

סיפור הרקע של סקיינט מסופר על ידי ארנולד בכמה משפטים במהלך "שליחות קטלנית 2". המחשב החכם-מדי, שהתעורר לחיים והחליט שהוא נעלה על בני האדם, הופיע גם ‏ב"מטריקס", "אני, רובוט" ויצירות רבות אחרות, טובות יותר או פחות. כל אחד מהם לקח את נקודת המוצא הזו לכיוון ‏שונה, אבל אף אחד מהם עד היום לא עשה איתו את מה ש"התעלות" עושה: כלום. פשוט, לספר את אותם ‏שלושה משפטים לאורך סרט שלם, ואפילו לא לשלוח שום מחסלים אחורה בזמן כדי לחסל את ג'ון ‏קונור.‏

נדמה לי שהמטרה היתה להעניק לרעיון הסינגולריות – הנקודה שבה מחשבים יתעלו על בני האדם, ‏וימשיכו הלאה לגבהים לא נודעו – טיפול קולנועי רציני ואמין, לשם שינוי, בלי כל הרובוטים ‏הנוסעים-בזמן האלה והקונג-פו. אם זאת היתה המטרה, היא היתה אמנם נאצלת, אבל בשלב ‏מוקדם מאוד של הסרט היא התחרבשה באופן מוחלט, טוטאלי ובלתי הפיך. בערך בשלב של הכדור הרדיואקטיבי.‏

ג'וני דפ מגלם את וויל קאסטר, מדען שפועל לקראת הסינגולריות, לצד אשתו, אוולין (רבקה הול) – ‏מדענית אף היא. הוא נתקל בהתנגדות מצד ארגון מחתרתי המהווה שילוב נדיר של חנוניות ‏ואלימות. הם מנסים למנוע את יצירת מחשב-העל (כנראה כי הם דווקא ראו את "שליחות קטלנית"), ולכן יורים בקאסטר. הוא שורד את הירי, אבל ‏באופן זמני בלבד, כי זה היה כדור רדיואקטיבי שיהרוג אותו רק בתוך כמה שבועות. (פה חשדתי). ‏בימיו האחרונים, קאסטר משתכנע לעבור דירה: ליצור עותק של מוחו, עצמו, זכרונותיו ורגשותיו, בתוך ‏המחשב. זה עובד: קאסטר מת, אבל הוא ממשיך לחיות אי שם באפסים ובאחדים. אשתו אוולין ‏עדיין לצידו, כיוון שהוא הרי עדיין וויל האהוב שלה – מפוקסל קלות, ומדבר אליה מתוך ‏מסכי ‏מחשב בטון חדגוני וריק מרגש, אבל עדיין הוא, או לפחות הדבר הכי קרוב שיש כרגע.‏

זאת היתה יכולה להיות גירסה מעניינת בהיפוך מינים ל"היא" – אבל זה לא: בעוד סקרלט ג'והנסן ‏הממוחשבת עשתה הכל כדי להוכיח שהיא אדם אמיתי, עם חוש הומור ואופי אנושי, וויל קאסטר – ‏מהרגע שבו הפך למחשב – מתחיל לדבר, איך לומר את זה, כמו מחשב. הוא מדבר בקול מונוטוני ‏ונטול רגש, ובכך גם מבזבז לחלוטין את ג'וני דפ. דפ המסכן כבר לא יכול לנצח בימינו: אם הוא ‏יגלם דמות משונה ומופרעת כהרגלו, כולם יכעסו עליו שהוא שוב ממחזר את השטיקים שלו ושינוח ‏קצת. מצד שני, כאן הוא עושה את ההיפך – דמות יבשה וחדגונית, וחייבים לשאול, בשביל זה היה ‏צריך את ג'וני דפ?‏

להפתעתו של אף אחד בעולם – אפילו בסרט עצמו – קאסטר.נט מתחיל מיד לגדול, ‏להתרחב ולשאוף ליותר. בעזרת אשתו הוא רוכש לעצמו עיירה מדברית ומתחיל לבנות שם מפעל ‏תת קרקעי ענק בו הוא ינהל מחקרים חדשניים משלו. כל זה כמובן לגמרי לא חשוד ולא מעלה שום ‏חשש שמא הוא מתכוון להשתלט על העולם ולהשמיד את בני האדם.‏ ברצינות, אפילו נציג אחד של הממשל לא מסתכל לכיוון אף פעם. היחידים שמביעים התנגדות הם החנונים הלוחמים.

אם היה בסיפור משהו מפתיע, זה היה יכול להיות מעניין – אבל הסרט מסרב בעקשנות להפתיע אותנו: מילא שאת הסיפור הזה כבר שמענו, הסרט מתחיל כשהוא מספר לנו מה קרה בסוף, ‏והדמויות חוזות נכון מה עומד לקרות בכל רגע. אם הוא היה מתייחס למדע שבו ברצינות, זה היה ‏יכול להיות חידוש – אבל מלבד כמה באזוורדס, הסרט הוא בלתי סביר ומופרך כמו כל סרט קומיקס מצוי (אנשים מדברים עם מחשבים באמצעות מסך שחור עם ‏אותיות ירוקות. בממשק של ‏MS DOS‏. מה השנה?), ובנקודות מסוימות אפילו הרבה יותר (הדרך שבה בוחרת המחתרת האנטי-מחשבית להילחם באינטרדפ היא אמצעי עלילתי שראוי להיכנס להיכל התהילה של ההמצאות המטומטמות בתולדות הקולנוע, לצד נול הגורל והפירמידות האצטקיות המטריות). אם הסרט היה מהנה, שום דבר אחר לא היה ‏חשוב – אבל לא, הוא שומר כל הזמן על טון רציני כמו בית קברות. ‏הנקודה היחידה המצחיקה בו היא זאת שבה שומעים באופן בלתי צפוי את המשפט "אוולין, אל תלכי!" ‏אבל רק ישראלים ‏חובבי איבגי יבינו.‏ ‏

הפוסטרים של הסרט מכריזים "מבית היוצר של האביר האפל". המשמעות היא שוולי פיסטר, ‏הצלם הקבוע של ‏כריסטופר נולאן, מביים כאן לראשונה. פיסטר הוא צלם מצוין, וגם – כך מתברר – במאי נורא. לא רק ‏ג'וני דפ מתבזבז פה: גם מורגן פרימן, פול בטאני וקיליאן מרפי נראים כמו זומבים נשלטים ‏מרחוק. ובתור סרט שעוסק בין השאר בתלות של בני האדם במחשבים, משעשע עד כמה הוא ‏עצמו תלוי בהם: האפקטים הממוחשבים בסרט מצוינים, אבל בכל פעם שבה הוא מנסה להציג ‏אפקטים מיוחדים פרקטיים – דברים שצולמו במצלמה, ולא נוצרו במחשב – הם מביכים. מכוניות ‏מתהפכות נעות לאט מדי, אנשים שקופצים לגבהים מרשימים צולמו ככל הנראה ‏בטכניקה של הקרנה לאחור, שזכורה לטוב מימי "אשת חיל" בערוץ הראשון.‏

הדבר הכי טוב שאני יכול לומר לזכותו של "התעלות" הוא שהיתה פה, איפשהו, כוונה טובה. זה לא סתם סרט הוליוודי עצלני שמשחזר נוסחה ‏הוליוודית עצלנית, כמו איזה רובוט נטול בינה. הוא באמת מנסה לקחת את העלילה המופרכת שלו ‏ברצינות מוחלטת, הוא מנסה להיות משהו חדש, הוא רוצה להיות אינטליגנטי, אמין ומרתק, אבל הוא נכשל בכך לגמרי והופך להיפך המוחלט – סרט דבילי, מופרך ומשעמם. לטעות זה אנושי.


פורסם במקור בוואלה