רובוטריקים: הנקמה

שם רשמי
רובוטריקים: הנקמה
שם לועזי
Transformers: Revenge of the Fallen
סרט מס' 2 בסדרת רובוטריקים

Transformers: Revenge of the Fallen

במאי: מייקל ביי
תסריט: אהרן קרוגר, רוברטו אורקי, אלכס קורצמן
שחקנים: שיה לה-באף, מייגן פוקס, ג'ון טורטורו, רמון רודריגז

בשנת 2007, אחרי ציפייה של 23 שנים, עשרות מיליוני ילדי אייטיז, ואני ביניהם, התמוגגו מול הסרט הראשון של הרובוטריקים, על אף חסרונותיו. גזע הרובוטים משני הצורה מהכוכב סייברטרון, המחולק לרובוטריקים הטובים אל מול השקרניקים הרעים, המשיך את מלחמתו על פני כדור הארץ. מייקל ביי הבמאי נתן את מיטבו – מינון מדוד של קומדיה, אקשן ואפקטים. זה עבד. אי לכך, ל'רובוטריקים: הנקמה' הגעתי עם סט ציפיות מאוד ספציפי: בלוקבאסטר ריקני עם אפקטים מושקעים, צחוקים במידה, שיהיה מרהיב בצפיה ראשונה וקצת טיפשי בצפיה חוזרת. בקיצור, כמו 'רובוטריקים', וכמו יתר הרזומה של מייקל ביי.

האם 'רובוטריקים: הנקמה' עומד בציפיות? האם הוא מצליח להעביר שעתיים ממוזגות בכיף? במילה אחת: לא. ביותר ממילה אחת: אוי אלוהים, לא.

בתחילת הסרט, הצבא האמריקאי ממשיך בשיתוף הפעולה שלו עם אופטימוס פריים (בקולו של פיטר קאלן, המדובב המקורי של הדמות, שממשיך מהסרט הראשון) ויתר הרובוטריקים. יחד אנחנו צופים בהם מגיעים לסין ונאבקים בחד-אופן שקרניקי ענק. במקביל, סם וויטוויקי (שיה "לא-לא-לא-לא" לה-באף), הנער שאימץ את הרובוטריק באמבלבי, מסיים תיכון ומנסה להתחיל בחיים חדשים במכללה. חברתו מיקלה (מייגן פוקס, הידועה כרגע כבחורה השווה ביקום) נשארת מאחור, אך בכוונתו לשמור על היחסים ביניהם, גם במחיר של שפיטות מוחלטת. בנוגע ליחסיו עם באמבלבי ושאר הרובוטריקים, סם רוצה דווקא לקחת פסק זמן כדי לנהל חיים נורמליים. זאת אומרת, חיים נורמליים ככל הניתן כשהשותף שלך במעונות (רמון רודריגז), מתעקש לשתף אותך במיזם האינטרנטי שלו לחשוף קונספירציה להסתרת קיומם של רובוטים מהחלל החיצון.

כל זה משתנה ברגע שסם נוגע במקרה בשבריר מהקוביה שהושמדה בסרט הראשון. השבריר מטביע במוחו כתב סתרים שבו נעוץ המפתח להשרדות גזע הרובוטים הסייברטרוני. המידע הזה הופך את סם למוקד ההתעניינות של הרובוטריקים והשקרניקים, ובעיקר של "הנופל", דמות כל כך מסתורית וכל כך רבת עוצמה עד שבסרט הקודם לא הזכירו אותו בכלל. ואז הרובוטים הולכים מכות.

מייקל ביי לקח את סרט הרובוטריקים הראשון, שסך הכל היה מוצלח לטעמי במגבלות הז'אנר, וניסה להגדיל ולהרחיב את כל התחומים שהוא וכל ילד עד גיל 11 חושבים שהיו טובים – יותר קרבות, יותר פיצוצים, יותר בדיחות וכך הלאה. זה נשמע כמו רעיון טוב, בעיקרון, אבל בדרך ביי שכח שהוא מביים סרט, ולא מצגת טכנולוגיה לאיימקס.

בעוד בסרט הראשון זכינו לאקספוזיציה ארוכה במיוחד שהציגה לנו את בני האדם, ואילו דמויות הרובוטים הוצגו בשמם בלבד, ב'רובוטריקים: הנקמה' גם זה נחסך מאיתנו. דמויות אנוש מצטרפות (כמו שותפו לחדר של סם, שנגרר עם סם והרובוטים לאורך המסע מבלי לתרום דבר לעלילה), דמויות מיותרות מהסרט הראשון חוזרות בתירוצים קלושים (ג'ון טורטורו בתפקיד הסוכן סימונס), ורובוטים, הרבה רובוטים, באים והולכים בלי שנדע אפילו את שמם. חלקם דווקא מעוצבים באופן די מגניב: יש רובוט-פנתר עם תותח על הגב, ומיני-שקרניק שהופך למכונית בשלט רחוק. בסרט הראשון, מוות של רובוט הוכר במשפט סמלי, אבל כאן אפילו זה מיותר. לאופטימוס פריים לא ניתנו יותר ממספר הברות להגות, ובאמבלבי בכלל חזר להיות אילם, משום מה. מהבחינה הזאת ביי דווקא נאמן לחומר המקורי: גם בסדרה המצוירת דמויות הופיעו ונעלמו בלי הסבר, רק כדי למכור עוד צעצוע. מצד שני, הסדרה המצוירת נועדה לילדים בני שמונה.

לא הלכתי לראות את 'רובוטריקים: הנקמה' בשביל המשחק או הדיאלוגים השנונים, ואכן לא קיבלתי אותם. שיה לה-באף לא מצליח לסחוב סרט בתפקיד הראשי, ומייגן פוקס מתפקדת כמו יתר יצירות ה-CGI שמסביבה – היא נראית טוב, ואף אחד לא מקשיב למה שהיא אומרת. לכל הדמויות יש סגנון דיבור אחיד, מהיר ושטוח, שבו הם מחליפים גאגים כאילו הזמן דוחק, והבדיחות מתפספסות או לא עובדות בזו אחר זו. הבדיחות הפיזיות בסרט כוללות רובוט קטן שמאונן למייגן פוקס על הרגל, ותקריבים למפשעות נכונות מבחינה אנטומית של רובוטים. בנוסף, ביי לא מוותר על דמויות ג'אר-ג'אר-בינקסיות כמו שני רובוטים מכוערים וטיפשים שמרביצים זה לזה. בקיצור, מי שציפה למידה נכונה ומוצלחת של אתנחתאות קומיות יתאכזב קשות.

לא הלכתי לסרט גם בשביל העלילה, ולכן לא ציפיתי ממנה להימתח על פני לא פחות ממאה ושישים דקות. היא כוללת ביקור בסין, מצרים, ירדן ועוד. בכל מקום, מן הסתם, תצפו לקרבות רובוט-על-רובוט ארוכים וברוטאלים. מהבחינה הזאת, הסרט משפר במידה מסויימת את אחד הכשלונות של הסרט המקורי: המצלמה פחות תזזיתית, רגעים מכריעים בקרבות זוכים להילוך איטי, לרובוטים יש צבעים יותר ייחודיים, וכבר בצפיה ראשונה הבנתי מי נלחם במי. אבל הקטעים האלה ארוכים, כל כך ארוכים – הקרב האחרון נמשך, כמדומה, בערך שעה, וגם המעט שמחבר בין הקרבות נמתח על פני הרבה זמן.

מעט מאוד מחבר בין קטעי האקשן הארוכים האלה, והמעט מאוד הזה נמתח על פני הרבה זמן. אם תנסו להתייחס לקיומה של העלילה, כפי שאני עשיתי בטעות, תגלו אינספור חורים וסתירות פנימיות. גרועות עוד יותר הן הסתירות בהשוואה לסרט הראשון, כשמידע חדש שניגלה במהלך 'רובוטריקים: הנקמה' פשוט שונה וסותר את מה שכבר סיפרו לנו. אם בסרט הראשון הסבירו לנו שאופטימוס פריים ומגהטרון היו אחים שחלקו את הנהגת סייברטרון, עד שמגהטרון רצה את הכח לעצמו והצית את המלחמה, 'רובוטריקים: הנקמה' פתאום מביא את "שבעת הפריימים" כהסבר חלופי; 'רובוטריקים' לימד אותנו שהאולספארק הוא מקור החיים לסייברטרונים – אז מה זה לכל הרוחות אנרג'ון, ומה זה קשור עכשיו?

כשכבר החלטתי לוותר על היגיון פנימי לגמרי והתכוננתי לכבות את המח ולהנות מהאורגיה המתכתית והאלימה שלפני, הופיעו לפתע, ללא כל הסבר, רובוטים שהושמדו בסרט הראשון: בלאק-אאוט, המסוק מסצינת הפתיחה – שמת בסיום הסרט הראשון – חוזר לסרט ההמשך בריא ושלם. בהמשך, רובוטים שמרכיבים את הרובוט הענק "משמידן" ועסוקים בענייניהם המשמידניים, נצפים כשהם נלחמים במקביל בצוות קומנדו בעיר הבדווית במדבר. בשום שלב לא ניתן לזה הסבר: נראה שבחברת האפקטים בנו על זה שאף אחד ממילא לא יצליח להבדיל בין הרובוטים.

אין לי שום דבר נגד סרטי פעולה עתירי אפקטים, ואני לא מצפה מהם להיות סוגה עילית. אבל גם כשרף הציפיות נמוך, קשה להסתדר בלי דמויות, בלי עלילה, בלי המשכיות ובלי פרופורציות. כן, האפקטים מדהימים, כן, האקשן מרהיב, אבל למה שיהיה אכפת לי מי הולך מכות? זה לא שטרחו להכיר לי את הרובוט המתכתש קודם לכן. יותר מדי דמויות, יותר מדי מלל, יותר מדי סתירות פנימיות, הרבה יותר מדי זמן, גרמו ל'רובוטריקים: הנקמה' להפוך גדוש ומאוס. אני לא מוצא סיבה אחת להמליץ לראות את 'רובוטריקים: הנקמה', וכילד אייטיז, אני פשוט נעלב ממה שעשו לגיבורי ילדותי.