בהתחלה היה המפץ הגדול, ואז אמא הכינה עוגיות. "שתהיה לי בריא וחזק" היא אמרה. כדור הארץ התקרר. ביום ההולדת שלי ניצחתי את אח שלי בשבץ-נא. בגן ישבנו על סיר. קמתי בלילה ומצאתי בסלון את השכן מדמם. בעלי החיים יצאו מהים. בני האדם ירדו מהעצים. "רק עוד כוס אחת" סבתא אמרה בליל הסדר. נסענו לים. נכנסו לי מים מלוחים לעיניים. בכיתי. "שני קשקשתא ואחד רגע עם דודלי". שני אטומי מימן ואחד של פחמן. אח שלי אמר שהוא מצא במיטה חרק עם ארבע רגליים ושש נעליים. לא סוף העולם. השמש הפכה לסופרנובה. סוף העולם.
סינמה סיטי. אולם 10. "את ימים ברקיע דווקא מאוד אהבתי". רני מסמס לי "לח בפריזר" בגלל התיקון האוטומטי של האייפון. שששש, הסרט מתחיל. לחישות לאלוהים. כוכבים. חלל. קריינות. "זה הולך להיות ככה כל הסרט?". אנשים קמים ויוצאים. הנה שון פן, אבל הוא הלך. התפרצות של הר געש. בראד פיט. משעמם לי. אנשים קמים ויוצאים. אלוהים, אתה שומע? זה אני, רד פיש. יש פה ווי-פי? המוזיקה הזאת דומה ל"התקווה". שנקום? אנשים קמים. ויוצאים. מישהו בשורה מאחורה נוחר בקול רם. אני נרדמתי פעם ב"חתיכה דוקרנית". איפה פמלה אנדרסון היום באמת? מזמן לא שמענו עליה. אלה מצד שמאל שהלכו השאירו דלי מלא פופקורן. אני לוקח אותו. הנזירות אמרו לנו שיש שתי דרכים, דרך הטבע ודרך החסד. נתקעה לי חתיכת פופקורן בין השיניים. זאת שמשחקת את האמא ממש יפה. צריך לברר בימד"ב איך קוראים לה. אולי בכל זאת יש פה ווי-פי? אנשים קמים ויוצאים. גם אנחנו. הסרט נגמר. שיילך פסטיבל קאן לעזאזל.
זאת הדרך שבה "עץ החיים" עובד. אין בו משפטים שלמים, יש בו מילים. תמונות. נקודות. הסרט כולו הוא מונטאז' באורך של שעתיים ומשהו. הדרך הטובה ביותר להסביר את חוויית הסרט היא לצפות בטריילר: הוא לא משקר. ככה בדיוק הסרט מתנהל. כולל הלחישות, הקאטים הקצרים, המשפטים שלא מתחברים זה לזה.
חלק מזה אני מבין. החלקים של הסרט שמתרחשים בעידן שלנו הם רסיסי זכרון שמבוגר (שון פן, שמופיע בסרט למשך שתי דקות בערך) זוכר מילדותו, שני אחיו, אביו (בראד פיט) ואמו (לשחקנית היפהפיה קוראים ג'סיקה צ'אסטיין). והם בנויים כמו רסיסי זיכרון: קרעים קרעים. תמונות בודדות, כמעט אף פעם בלי המשך או הקשר. מישהו מפרכס על הרצפה, ואבא מנסה לעזור לו בזמן שאמא לוקחת את הילד ומנסה להסתיר ממנו את המראה. מישהו זקן אומר "נתראה בעוד חמש שנים". מאחורי וילון, אמא אומרת "מצאת אותי". חלק מהקרעים האלה אפילו לא התרחשו במציאות, כנראה שהם רסיסי חלומות: ענק נותן לילד אופניים, אמא מרחפת באויר. הכל שטוף שמש, כאילו כל הילדות היתה קיץ ארוך אחד, כנראה משום שככה זה בזכרונות. הכל מוגש בבת אחת, שוט אחרי שוט, בלי הסבר או קישור. פלאשבק. מונטאז'.
אבל מה שאני לא מבין זה למה היה צריך את הדינוזאורים. אני לא ממהר להכתיר סרטים בסופרלטיבים מוגזמים, אבל נדמה לי שיש תואר אחד לפחות ש"עץ החיים" של טרנס מאליק זכה בו ביושר: זה הסרט היומרני ביותר שנוצר אי פעם, נקודה. אולי חשבתם ש"2001: אודיסיאה בחלל" או "המעיין" היו איטיים, קשים להבנה, וכיוונו גבוה מאוד בניסיון לעסוק בטבע האנושי וביקום בכלל. אבל לשני אלה אין שום דבר על "עץ החיים". יש סרטים שאפשר להצמיד להם פרשנות מטאפיזיות מרחיקות לכת – האב מייצג את אלוהים, הבן מייצג את האנושות, החתול הוא בודהה וכו' – אבל אני לא זוכר עוד מקרה שבו במאי התייצב בפנינו ואמר לנו מפורשות: הסרט הזה הוא הכי חשוב בעולם. המשפחה הזאת, היחסים האלה בין אב לבנו, הם כל כך חשובים, שכדי לספר את הסיפור במלואו הייתי צריך להתחיל אותו בבריאת העולם, להמשיך דרך קורות כדור הארץ ולהגיע עד להשמדת היקום – ואז להמשיך עוד עשרים דקות אחר כך.
המדהים הוא שלמרות שיש ב"עץ החיים", בהערכה גסה, פי עשרה יותר סצינות שונות מבכל סרט ממוצע, כל אחת מהן מושקעת כמו סצינת-שיא בכל סרט אחר. לומר שהצילום ב"עץ החיים" מדהים זה אנדרסטייטמנט. תמונות מהממות זורמות בקצב כזה שאי אפשר אפילו לקלוט אותן במלואן. הצלם של הסרט הוא עמנואל לובצקי, שצילם גם – בין השאר – את "הילדים של מחר", ועם שני סרטים כאלה רשומים על שמו, לא הייתי מתנגד אם הוא היה מקבל את תואר צלם הקולנוע הגדול ביותר שחי אי פעם. ולא רק הצילומים בסרט מוקפדים ומדהימים: גם הפעלולים הויזואליים. יש סצינה קצרה עם דינוזאורים, כאמור, ומלבדים יש גם כוכבים, ערפיליות, פלאנטות וחלקיקים (אלקטרונים? מיתרים? תאים? באמת שאין לי מושג, האמת) . אם מישהו היה מספר לי שאני אתרשם מהפעלולים בסרט החדש של טרנס מאליק יותר מאשר מאלה ב"תור" ו"אקס-מן: ההתחלה" ביחד, לא הייתי מאמין לו, אבל זה בדיוק המצב.
אבל סיפור של ממש כמעט שאין בסרט, ומתברר, מה לעשות, שסיפור זה דבר חשוב. בלי סיפור, כל החשיבות העצמית הזאת וכל הסצינות היפהפיות האלה וכל הלחישות האלה לא מחזיקות את עצמן. אתה בוהה ויודע שהכל הרה משמעות וחשוב, ועדיין מזדגג.
"עץ החיים" מרשים נורא, יפהפה, והוא בוודאי יצירת מופת בתור משהו: וידאו-ארט, אולי. או מונטאז' אקסטרימי. או תערוכת צילומים דינמיים. אבל סרט זה לא. לפחות לא סרט טוב.
הייתי מאוד רוצה לנהל שיחה עם דה נירו ולהבין למה לעזאזל הדבר הזה קיבל את דקל הזהב. דה נירו הפסיד בהתערבות או משהו?
נראה לי שכן :}
(ל"ת)
זה מעלה שאלה
כשליאונרד נימוי היה בארץ, הוא ציטט את וופי גולדברג שאמרה משהו בסגנון "זה לא שיש שק של סרטים טובים ושק של סרטים רעים, ואנחנו מושיטים את היד לשק של הרעים". או בקיצור, הכוונות הן תמיד טובות.
זה נכון גם במקרה כ"כ קיצוני כמו זה?
אז מה עובר לבנאדם (במאי, כותב – כשיש כזה, שחקן וכו') בראש כשעובדים על סרט כזה? הם באמת חושבים שזה יעבוד? או שהולכים על זה בידיעה מראש שזה סרט אמנותי לגמרי, ושהעולם יישרף?
באמת מסקרן לדעת.
סקרנת אותי עכשיו עוד יותר
כאחחד שטוען שהמעין היה אחד הסרטים הטובים שהוא ראה בעשר השנים האחרונות (כן אני לא שפוי) סרקנת אותי עוד יותר לראות את הסרט הזה.
אני לא חושב שזה הסרט הכי יומרני בהיסטוריה
כלומר, סרט יומרני מאוד ואולי אף מדי, אבל ראיתי כבר סרטים בעלי שאיפות דומות.
הוא מנסה לתאר מערכת יחסים של אדם עם אלוהיו, האדם הזה סבור כי הקשר שלו עם אלוהים מעורב בבריאה כולה, מראשיתה עד סופה ולכן הוא כולל את זה בסרט. הוא גם תמה עם דברים רעים שקורים ללא סיבה מובנת ועל השמדת הדינוזארים שעומדת בניגוד למחשבה כי אלוהים ברא אותם עם תכלית. רוב הרגעים בסרט אומנם מצולמים באופן מדהים, אבל הם מתארים התרחשויות די שגרתיות, לפעמים יום-יומיות. לכן, אגב, אני לא חושב שמי שאהב את המעיין בהכרח יאהב את הסרט הזה – המעיין נעדר רגעים קטנים. אודיאסה בחלל הולך לדעתי למקום שונה – הוא שואף להיות בלתי פתור ולהציג יותר מאופציה אחת. הדעה המורחבת שלי על הסרט –
http://macguffin2.wordpress.com/2011/05/26/%d7%a2%d7%a5-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%97-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%99/
אה! זה מסביר את זה!
התפלאתי איך יאיר רווה כותב ביקורת מהללת על הסרט הזה, ודורון קוטל אותו.
"הוא מנסה לתאר מערכת יחסים של אדם עם אלוהיו"
ok. that explains it.
לא הבנתי אותך...
דורון הוא אתאיסט?
כנראה שאני לא היחיד…
כנראה שאתה לא היחיד?
האתאיסט היחיד? מה?! זה הדבר הכי מטומטם שקראתי באינטרנט היום.
גם אותי הטרידה השאלה הזו
רד פיש ויאיר רוה הם שני מבקרים שאני אוהב כי בד'כ הם קולעים לטעם שלי והפעם הוציאו שתי ביקורות הפוכות לגמרי.
אבל זאת התשובה? כי זה "סרט לדתיים"? אני צריך לקבל את הרעיון שלאדם צריכה להיות מערכת יחסים עם אלוהים בשביל להנות ממנו?
אני לא אוהב את ההנחה הזו. אני מעדיף לחשוב שהם חולקים בשאלה האם סרט צריך להתבסס על סיפור חזק או לא.
זאת לא הפעם הראשונה.
"אני מעדיף לחשוב שהם חולקים בשאלה האם סרט צריך להתבסס על סיפור חזק או לא."
אני מסכים איתך, ממה שאני מבין הם בהחלט חלוקים בעניין הזה, היו כמה ביקורות שזה היה הגורם המבדל בביקרת (אני נזכר בברבור שחור כדוגמה לזה). אבל יש גם את הביקורת על אגורא – שרווה לא אהב (זה סרט שהאמונה הדתית… אהממ… איננה גורם חיובי בו…) ודורון דווקא כן.
אז לפננו ניסוי מדעי. מה קורה כשיש סרט בעל סממנים דתיים וללא סיפור חזק…
מקבלים חומר ואנטי חומר.
אני ויאיר רוה לא מסכימים לעתים קרובות
ואחד הנושאים העיקריים שאנחנו לא מסכימים בהם הוא מידת הסבלנות ל"סרטי פסטיבלים" ניסיוניים ותמוהים. יאיר רוה יכול להסתכל על שוט של עשר דקות של פרות רועות באחו ולטעון שהוא מדהים. אני חושב שאם יש לבמאי משהו להגיד על הפרות האלה, כדאי שיעשה את זה תוך 30 שניות, כי עם כל הכבוד החיים שלי קצרים ויש לי דברים חשובים יותר לעשות. ב"עץ החיים" אין פרות, אבל גם אין עלילה, וזה מסוג הסרטים שרוה נוטה לקבל ואני לא.
וכן, יכול להיות שגם ליחס לדת יש קשר לזה, אבל אני לא חושב שאם הייתי דתי זה היה משנה את דעתי על הסרט בהרבה. אני אוהב סלט טונה, אבל לא הייתי נותן ציון טוב לסרט שכולל רק צילומים של סלט טונה מזויות שונות.
אנשים מאמינים, ובמיוחד כאלה שקפצו על העגלה לאחרונה,
לא בדיוק רואים באמונה שלהם אקוויבלנט לסלט טונה. את הסרט לא ראיתי, אבל כמו שהביקורות של יאיר רוה נראות בשנה האחרונה, הסיכוי שהאמונה שלו לא השפיעה על צפייה שלו בסרט כלשהו שואף לאפס.
אני סבור כי היא לא השפיעה
או לפחות, השינוי שעבר (אם עבר) על רוה לא השפיע. הוא מהלל את טרקובסקי כבר הרבה שנים. הסרטים של טרקובסקי מאוד שונים מ"עץ החיים" אבל הם גם לא נגישים באותה מידה ועוסקים באמונה באותה מידה.
מסכים. אם זה לא היה ברור זאת הנקודה המרכזית שלי – ההטיה של רווה לביקורות חיוביות על סרטים שמאוששים את הנטיה האישית שלו ברוחניות.
אם זאת אמונה יכולה להיות אקוויולנט לטונה בהנתן טונה טובה במיוחד. ואם מדובר בסלמון אז אפילו יותר.
וואו רד
אני חושב שברגע שכתבת "אם יש לבמאי משהו להגיד על הפרות האלה, כדאי שיעשה את זה תוך 30 שניות, כי עם כל הכבוד החיים שלי קצרים ויש לי דברים חשובים יותר לעשות" איבדת אותי באופן דיי מוחלט. לא שאני מתיימר לומר שדעתי חשובה, או שחס וחלילה אתה צריך אישור על דעותייך, אבל לגשת לקולנוע בגישה כזו היא משהו שאני כל כך מתקשה להבין, שאני לא חושב שאצליח להמשיך ולקרוא את דברייך באותו האופן.
זה הוגן
אבל רק כדי ליישר קו, שנדע שאנחנו מדברים על אותו הדבר: כשדיברתי על "30 שניות זוז" זה היה, כמובן, בהגזמה; אני מוכן לתת לסרטים הרבה יותר זמן מזה. לעומת זאת, כשדיברתי על עשר דקות של פרות – זו לא היתה הגזמה. תמיד נתתי לסרטים הרבה צ'אנסים והרבה סבלנות, אבל אני חושב שלרגע המשבר הגעתי כשבפסטיבל ירושלים כלשהו ראיתי את (או יותר נכון, חלק גדול מ-) הסרט "שביל החלב". הסרט הזה מתחיל בשוט סטטי באורך של כשמונה דקות של שבשבת מסתובבת. שוב, זו אינה הגזמה. במשך שמונה דקות הציפיה היא שתשב ותסתכל על שבשבת. "לבהות בצבע מתייבש" זו השוואה הוגנת לחלוטין. פתאום שמתי לב שאם את אותו פרק זמן הייתי מבלה בקריאת הספר שהיה לי בתיק, הייתי מעשיר את עצמי בפי כמה וכמה יותר רעיונות ומשאיר הרבה יותר תאי מח בחיים. (יאיר רוה, אגב, התמוגג מהסרט הזה). אז אני לא בא להגיד שלהראות שבשבת מסתובבת במשך שמונה דקות זו לא אמנות; אני כן אגיד, בשיא הפשטות, שיש לי דרכים טובות הרבה יותר להעביר את הזמן. ראיתי סרטים קצרים שיכולים להעביר אותך חוויות מפעימות בשלוש דקות. אם במאי חושב שזה מתחת לכבודו להיות קומוניקטיבי – שיהיה לו לבריאות, אבל אני מעדיף לדבר עם אנשים שמדברים איתי.
הרי לך רעיון לסקר
כמה זמן ניתן להציג שבשבת מסתובבת בסרט וזה עדיין יהיה לגיטימי?
1) חמש שניות.
2) חצי דקה.
3) שמונה דקות.
4) שעה.
5) שעתיים (כל הסרט).
שביל החלב קבל את פרס התסריט בפסטיבל ירושלים
לא ראיתי אותו, אבל מדמיין איך הוא נראה לפי המשוואה שעמוד תסריט = דקת סרט.
יום, חוץ
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
שבשבת מסתובבת
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
all work and no play makes jack a dull boy
יש לפסטיבלים נטיה להעדיף סרטים עם "ערך אמנותי" על פני כאלה שלמעשה אפשר להנות מהם. זו הסיבה שסרטים כמו "עץ החיים" וסרטים של האחים דרדן זוכים בדקל הזהב, בעוד כאלה שנוחים יותר לעיכול מסתפקים בפרסים משניים. נדיר שיזכה סרט כמו "ספרות זולה", או "הפסנתרן", שהם נגישים גם למי שמתייחס לקולנוע כאמצעי בידור ולא רק כמדיום אמנותי.
ומצד שני, למרות שמועמדות הם מקבלים פה ושם
קשה לומר שלסרטים כמו "עץ החיים" יש יותר מדי סיכוי באוסקר.
הסרט הזה?
http://www.imdb.com/title/tt0066534/
לא, זה
http://www.imdb.com/title/tt1092285/
ואני בכלל חשבתי על הסרט הזה
http://www.imdb.com/title/tt0135650/
יישור הקו מובן לחלוטין
הבנתי היטב שאתה מגזים. לא זלזלתי בסבלנות שלך, ואני יכול להבין את הנטייה להתייאש מדקות ארוכות שנראות כבזבוז זמן. אני אישית, יכול להתמסר לזמן ממושך של לא כלום, אם צריך. אני נוטה להאמין שזה נובע מהעיסוק שלי באמנות ווידאו ארט בין היתר, שמרגיל אותך לצפות בשעות של, בעצם כלום, לפעמים.
אם הבנתי נכון את aragonzo, הבעיה שלו עם הטיעון שלך היא לא שאתה שופט את הסרט מהר מדי ולא נותן לו צ'אנס, אלא משהו אחר: מטיעונך עולה, שאתה שופט את הסרט מתוך קטגוריות מחשבה נוקשות ומתוך הציפיות שלך בנוגע ל"מה סרט צריך להיות/לעשות". במובן מסוים, זו תפיסה צרכנית- אתה, כלקוח, רוכש מוצר תוך התבססות על ציפיות וצרכים משלך, ושואף שהמוצר יספק את דרישותיך באופן הטוב ביותר. אלא שמונחי צרכנות, במקרים רבים, אינם תופסים בספירת האמנות, כיוון שזו במיטבה דווקא מאתגרת את קטגוריות החשיבה שלך ותובעת ממך את מלוא משאבי הקליטה והתפיסה. במיטבה, היא יוצרת יקום- שחוקיו עשויים להיות זרים לך לחלוטין- ותובעת ממך לשכוח את מה שידעת קודם ולהבין את השפה על בסיס ההתרחשויות שקורות מול עיניך. ולכן, אולי, ההתקוממות על הרעיון של "אם יש לו מה להגיד, שיגיד את זה מהר"- אם ברצונך לחוות יצירת אמנות באופן השלם ביותר, אין ברירה אלא לזנוח מאחור כמה ציפיות ותפיסות מוכנות-מראש. ואם גם אחרי שעושים את זה היצירה נראית יומרנית ומעצבנת- זה כבר משהו אחר.
ואם אכן לזה הייתה כוונתו- אני מסכימה איתו:)
אני אתך בקטע של הפרות. מצד שני, אם שניצר קוטל את הסרט אז הוא לא יכול להיות לגמרי גרוע.
פרות
דווקא בסצנת פתיחה, במקביל ללחישות בלתי ברורות על מהות האמונה הנוצרית, יש פרות!
אני אתאיסט ואהבתי
אני משער שרוה ראה בסרט תמות שהוא מזדהה איתן, גם בהבט הדתי אבל יותר בהבט הרוחני של תפיסת היקום, הבריאה, הקבלה וכו'. אני לא אדם דתי ומאוד נהנתי מהסרט, כי אני תפסתי בסרט דברים אחרים: ההתענגות על הרגעים הקטנים, על דרך החסד. אני גם ממש לא חושב שזה חד משמעי שהסרט דתי. נכון שהוא מתחיל עם פסוק מאיוב ומדבר על הקונפליקט שבין האדם לבין אלוהיו, אבל האלוהם יכול לגמרי לתפקד גם כטבע, דרך הטבע. לא לחינם הסרט נפתח בשני מסלולי ההתבוננות שמציעה האם.
זאת ועוד, אני חושב שהסרט רחוק מלהיות הסרט היומרני אי-פעם. אני לא חשוב שהוא מאוד יומרני. הוא כזה רק אם תופסים אותו כניסיון להבין, אולי, איך היקום עובד, אבל יש כאן סיפור הרבה יותר אישי (אוטוביוגרפי) מזה. בסך הכל חשבון נפש של הבמאי עם העבר שלו ועם הקונפליקטים שמתחרשים בתוכו. פילוסופי? כן. קונספטואלי? כן. אבל לא כל כך יומרני, לטעמי, כמו שאנשים אחרים חושבים.
לא אמרתי שום דבר על הטפה
אני לא חושב שהסרט מטיף לדת, אלא שהוא דתי – הוא מתייחס לאל כמשהו שיש, לא כמשהו שקיומו מוטל בספק.
אגב, לא כל אמונה היא האמונה העדרית של הזרם הספציפי של הנצרות הפונדמנטליסטית בארה"ב. אפשר להאמין גם באלוהים וגם באבולוציה.
זה לא בהכרח הופך משהו לדתי
ישנן כמובן יצירות פנטזיה שמתייחסים לאל כמשהו שיש, ומשתמשים זאת כדי לבקר את האל (למשל פריצ'ר, שהוזכר בעין הדג כמה פעמים). אני לא חושב שאפשר לקרוא להן "דתיות"; הן יותר מוכיחות בשלילה שטוב שאין אלוהים.
כמובן, אני מניח שעץ החיים לא כזו….
יש בסרט דת, זה לא הופך אותו לסרט דתי. יצא לך לראות את the rite? זה סרט דתי. וגם איום ונורא אם יורשה לי
עניין של הגדרה, אני מניח
רוב הסרטים לא חובשים כיפה ומניחים תפילין. ההגדרה שלי ל"סרט דתי" היא סרט שעוסק בדת. את "The Rite" לא ראיתי.
"חופשת קיץ" סרט דתי לכל דבר
בכל אופן, עניין ההגדרה לא ממש משנה, ואני לא חושב שהאנטי נגד "עץ החיים" נובע במידה כלשהי מהעיסוק שלו בדת. זה סרט לא-קומוניקטיבי שנמכר כ"ארוע הקולנועי של השנה" לאנשים שרוצים לראות סרט עם בראד פיט. זה מספיק כדי שאנשים יצאו באמצע וידרשו את הכסף חזרה. אין לזה שום קשר לשאלה אם יש או אין אלוהים (בסרט).
אז אתה אומר שהאנטי הוא רק של שניצר? טוב, הדיון בינינו התפתח סביב העיניין הדתי. בכל אופן, אני מבסוט שיש סרטים כאלה, שלכל הפחות מעוררים רגשות לכאן ולכאן ודיון כזה. תודה על האפשרות
טוב, אולי שניצר שנא אותו בגלל הדת, לא קראתי אותו.
בציבור הרחב – לא זאת הבעיה של הסרט.
גם אני לא קראתי את הביקורת של שניצר, אבל אם יותר לי
לנחש – האנטי שלו נוצר בגלל שזה סרט.
"חופשת קיץ" הוא סרט אנטי דתי.
אני לא חושב שאפשר לקרוא לו "סרט דתי לכל דבר", אלא אם כן אתה רוצה לקרוא למרקס "כותב קפיטליסטי לכל דבר". כשאתה אומר "סרט דתי", השומעים מניחים שכוונתך אינה ל"סרט העוסק בדת", אלא ל"סרט בעל עמדות דתיות".
'חופשת קיץ' הוא "סרט העוסק בדת". אבל 'אושפיזין' הוא "סרט דתי".
אני בכלל לא בטוח שזאת היתה הכוונה של היוצרים שלו
אבל בכל מקרה, כמו שאמרתי, אני לא הולך לעשות בדיקות כשרות לסרטים. זאת סתם הגדרה. שיהיה "סרט שעוסק בדת".
אני דווקא די בטוח.
ואפילו כתבתי על זה בהרחבה: http://www.fisheye.co.il/my_father_my_lord/
אבל, כמובן, עדיף לנהל את הדיון הזה שם.
זו לא התשובה
כלומר, זה אולי חלק מן העניין. הפרשנות שהציגתי היא אישית שלי. הניסיון לתאר מערכת יחסים בין אדם ואלוהיו הוא נקודת המוצא של פירוש זה, אבל המשפט הזה רחוק מלסכם את הסרט, הוא רק מציע פתח להבנה.
סרט על יחסים בין אדם לאלוהיו הוא לא בהכרח סרט דתי. "עץ החיים" הוא סרט רוחני מאוד, אבל הוא לא סרט הטפה דתי ולא פונה אך ורק למאמינים רק משום שהוא מספר על אמונה.
וגם השאלה האם סרט צריך להתבסס על סיפור חזק היא לאו דווקא סלע המחלוקת, אם כי היא משחקת תפקיד ביחס של מבקרים שונים לסרט. ב"עץ החיים" יש סיפור, אבל הוא מוצג בדרך לא שגרתית, בעזרת פרגמנטים ולא דרך אירועי השיא. זהו סוג של דרך העברת סיפור שנדיר בקולנוע ולכן הוא "קשה" יחסית ולא בידורי.
בקישור יש ספויילר
(ל"ת)
הייתי מזהיר
אם הייתי חושב שניתן לעשות ספוילר לסרט הזה. לדעתי, דווקא עדיף לדעת עליו כמה שיותר
והספוילר הוא לאירוע שמוצג בדקות הראשונות של הסרט
אם הבנתי נכון למה הכוונה.
קשה לומר אם הפרט הזה משנה משהו בעלילה
כי פחות הוא יותר הפרט הראשון בה (ויש בסרט עלילה, היא רק לא העיקר ולא מסופרת באופן שיגרתי). לדעתי לא ניתן להרוס את הסרט משום העלילה היא לא העיקר ואלמנט ההפתעה הוא הדבר האחרון שהיוצר מכוון אליו, לכן הוא גם שם את האירוע הזה מיד בהתחלה. אני מסכים כי לפעמים פרט המופיע הדקה הראשונה אמור להיות מפתיעה, אבל זה ממש לא המקרה.
זה אולי ישמע מדהים, אבל באודיסאה בחלל
היה סיפור. למעשה, פרט לסיום התמוה (בכוונה) יש לאודיסאה בחלל קו עלילתי מאד ברור ומפוקס. העלילה שלו אולי מתפרסת בדלילות לאורך השעתיים וקצת שלו, אבל אין בעיה לעקוב אחריה ואחר מה שהיוצרים (קובריק וקלארק) מנסים לומר. ב"עץ החיים" אין שום דבר מכל אלה: שברי רעיונות מגובבים, דמויות (?) לא מפותחות, צילומים מרהיבים ומוסיקה דתית צרחנית. שגיאות קלאסיות של סטודנט שנה א' לקולנוע שנתנו לו מצלמה ביד. רק עם תקציב ענק ושעתיים ורבע לבזבז. מבחינתי הסרט הזה הוא נפיחה יומרנית.
בשתי מילים - אל תלכו
מדהים לראות איך באופן לא מתוכנן בכל ההקרנות של הסרט הזה, רוב הצופים באולם פשוט יוצאים באמצע.
נקודה השבירה היא סביב הדקה ה-40 (שזה בערך 40 דקות לפני מה שניתן להגדיר כדיאלוג הראשון השלם בסרט) קצת אחרי הדינוזארים והרבה לפני שמתפתח סיפור (שלמעשה לא מגיע כמעט בכל שלב).
להגיד שהסרט לא יזכה בפרס האוסקר לתסריט זה די קל פשוט כי אין לו כזה.
אני הצלחתי להישאר עד הסוף, אבל זה דרש הרבה כוח נפשי והחשש שיהיה לי קשה לטעון כנגד הסרט אם אצא באמצע ואולי אפספס את התמונה הגדולה (שכאמור אין כזאת).
אז בשתי מילים – אל תלכו.
זה מזכיר לי סרט אחר.
כדי לנסות להבין את עוצמת ה"חוויה", אני מנסה להשוות את זה למשהו אחר שאני מכיר – הסרט היחיד שראיתי אי פעם בקולנוע או בכלל וגרם לי להרגיש בדיוק כמו שתיארת היה "אינלנד אמפייר". סרט שלקחו אותי לראות אותו כי התקציר נשמע נורמלי, רק שהתקציר היה כל עלילת הסרט, פשוטו כמשמעו. סרט הזוי, שמרגיש כאילו אתה על סמים. סרט שחששתי אפילו להציץ בו כשהוקרן אח"כ בכבלים. סרט שאני מדחיק עד היום. סרט שאני זוכר את עצמי יושב מפוחד בקולנוע, בהתלבטויות אינסופיות אם לקום באמצע סרט לראשונה בחיי או לא (ספוילר: לא קמתי). סרט שה-WTF שחשבתי כשהסתיים מהדהד עד היום באוזניי.
אז אם סרט הוליוודי קונבנציונלי הוא 1 בסולם ה-WTF, ואינלנד אמפייר הוא 10. הסרט הזה הוא 10 או יותר מזה?
פשוט מפחיד לדעת שיש סרטים כאלה מסתובבים בלי רצועה.
אני נהניתי מ"אינלנד אמפייר"
אין לי שמץ של מושג על מה הוא היה. הוא היה לגמרי לא קוהרנטי. ואני די בטוח שדייויד לינץ' הכניס שם קטעים מסוימים בתור בדיחה פרטית של עצמו עם עצמו ועל חשבון הקהל. אבל משעמם הוא לא היה, ואת זה אני לא יכול להגיד על "עץ החיים".
duh
סרט של לינץ'… אין לו סרט שאפשר לומר עליו שהוא שפוי לחלוטין. כולם נוטים לטירוף כזה או אחר. גם לא סדרת טלוויזיה (ע"ע פסגות תאומות).
לו רק הייתי יודע את זה בזמנו.
(ל"ת)
בגלל שלא ראיתי את אינלנד אמפייר קשה לי להשוות, אבל מהתיאורים שלך הסרט נמצא בקלות סביב ה-10 (אם לא יותר).
מד-דוג, תודה על ההמלצה אבל רק בינינו – כבר החלטתי לבד (לא ללכת).
רגע, רגע...
ראית כבר את "אקס מן: ההתחלה"? או שהתרשמת מהאפקטים על סמך הטריילר?
במידה שראית, אשמח לדעת איך הסרט לדעתך. בקצרה כמובן, אני לא מצפה לתגובה-ביקורת.
לשם כך יש דף סרט
לנושא: שתי הפסקאות הראשונות נהדרות, אם כי אין בהן מספיק דינוזאורים.
האם ייתכן שהדעות חלוקות על הסרט כי הוא קשה לפירוש – יכול להיות מצב שבו אנשים לא "קולטים" את הרעיון של הסרט הזה?
בכל מקרה, נראה לי שאני אוותר על כרטיסים אליו, גם אם הוא מוצג בדו-מימד בלבד.
לגמרי לח בפריזר
הסרט (?) כל כך תמוה שצמד המילים "לח בפריזר" מתארות אותו במדויק. כמו כל צמד מילים אקראי אחר. וכן, אהבתי את "ימים ברקיע", אהבתי את "2011: אודיסאה בחלל", שנאתי כל רגע ב"המעיין" אחד הסרטים היומרניים והנפוחים ביותר שראיתי מעודי. עד שבא "עץ החיים" וגנב לו את התואר בקלילות. הצילום והאפקטים מטריפים, למי שיצליח לשרוד שעתיים ורבע של כלום.
מה שמזכיר לי
מה היתה הכוונה המקורית שהאייפון תיקן ללח בפריזר?
יש לי ספר בשבילך
(ל"ת)
זה רק תירוץ
להגיד על כל סרט שאתם לא מצליחים להבין עד הסוף, או שיש בו דקה שלמה שמראה את אותו הדבר שהוא יומרני.
כן המעיין כן מכיל סצנות יומרניות,אבל עם כל הכבוד ההתייחסות אליו כאן כדוגמא האולטימטיבית לסרט יומרני פשוט עולה לי על העצבים.
המעיין מכיל הרבה רגש, ומחשבה , ולא נעשה רק כדי שאנשים יגידו -וואו, איזו יצירת מופת. הסרט לא גרנדיוזי מדיי, ובאופן מכוון משאיר מספר נקודות למחשבה בקשר לסוף, אבל לא נשאר פתוח באופן מאמלל, ולא מכניס אל תוך הטקסט סצנות לא קשורות.
סרטים יומרניים כמו סרטיי הפסטיבלים לדוגמא מתאפיינים במספר נקודות ספציפיות, אבל עיקרם הוא שהבמאי עושה את הסרט לשם הכבוד, ועל כן כל המחשבה על הסרט וכל סצנה וסצנה נעשת מתוך הכמיהה לכבוד, להראות כמה אתה אומנותי, ולא מתוך הרגש והמחשבה, וכך גם נראה בדרך כלל הסרט, הרעיונות פלצניים, והסרט גרנדיוזי מדיי בשביל לרגש.
אותי המעיין כן ריגש, ואני לא טוען שהוא צריך לרגש את כלכם, אבל לטעון שהמעיין הינו דוגמא לסרט יומרני, זה לא קרוב למציאות, יש לכם טעות במושג.
תן לי להבין את המשוואה:
סרט שאהבת – לא גרנדיוזי מדי, נעשה לשם האמנות;
סרט שלא אהבת – יומרני, נעשה רק לשם הכבוד.
נכון?
זו, דרך אגב
הסיבה שקשה לי מאוד עם ההאשמה ביומרנות כטיעון בתוך ביקורת. כפי שאתה אומר, זוהי תוצאה של התגובה הרגשית ליצירה, לא גורם שלה. ביקורת, לדעתי, צריכה להגיד שהיצירה המדוברת עושה את זה ואת זה ואת זה, ולכן אהבתי/לא אהבתי אותה. לעיתים קרובות מדי נראה לי שההאשמה ביומרנות משמעותה שלא אהבתי את היצירה המדוברת, ולכן היא עושה את זה ואת זה ואת זה.
הבעיה היא טיפה שונה
"יומרנות", בהגדרה, לא מתייחסת לתוצאה של הסרט, אלא לכוונה של היוצר. "יומרנות" משמעותה שהיוצר "מתיימר" לעשות משהו.
ביקורת היא מבוססת-תוצאה, ולא מבוססת-כוונה. תמיד אפשר להתווכח מה היתה הכוונה של היוצר. אבל מה שחשוב באמת זו התוצאה של הסרט.
לא. היא צודקת.
יומרנות היא בהכרח תכונה סובייקטיבית.
שהרי, מה ההבדל בין יומרה ליומרנות? רק המטען השלילי של יומרנות. לכל יוצר יש יומרות. וטוב שכך. יומרנות? רק לפצנים הללו, שאני לא מבין מה הם רוצים ממני. אני לא טוען שהשימוש במילה אינו נכון, חלילה. יש הרבה פלוצים יומרניים בעולם. אבל ה"יומרנות" מופיעה רק כאשר לדעתו של מאן היצירה לא עומדת ביומרות שהוצבו.
מצד שני, אביגיל, אין עם זה באמת בעיה. כל ביקורת היא סובייקטיבית.
כל ביקורת היא סובייקטיבית
ולכן ההבדל בין ביקורת ששווה לקרוא אותה לכזו שמסתכמת ב"אהבתי"/"לא אהבתי" הוא יכולתו של המבקר לכמת ולהסביר את תגובותיו הסובייקטיביות. זה גם מאיר את היצירה, וגם מאפשר לקוראי הביקורת לשפוט האם נושאה יעניין אותם. כבר קרה לי לא מעט פעמים שביקורת שלילית דרבנה אותי לקרוא ספר, וביקורת חיובית להמנע ממנו, משום שהמבקרים הבהירו את סיבותיהם לתגובות הללו.
משום כך אני מסתייגת מההאשמה ביומרנות ומבדילה בינה לבין הסובייקטיביות ה"בריאה" של כל ביקורת. כפי שאמרתי, יומרנות היא תוצר של תגובתו של המבקר ליצירה, לא גורם לתגובה. וכפי שרצוץ אמר, היא מתייחסת לכוונה של היוצר – או לתפיסה של הכוונה הזו בעיני המבקר – ולא ליצירה. אלו שני פגמים שאין להם מקום בביקורת.
האוץ', נתת לי מכה מתחת לחגורה.
טוב זה נכון, תמיד קשה לשמוע דברים רעים על סרט שאתה אוהב, ובעיקר על סרט שגם ריגש אותך או השפיע עלייך.
אבל כאדם שיוצר בעצמו אני יודע להעריך יצירות שנעשו מתוך הוויתו ורגשותיו של היוצר.
כן, כל יוצר שואף שתהיה הערכה ליצירתו, ולפעמים הוא עושה סצנה ואומר- וואו זה ממש מדהים, זה בטוח יביא לי איזה שהוא תואר…", אבל שאיפה זו לא צריכה להיות הקיו המנחה של היוצר, אם היוצר רוצה ליצור יצירה חזקה באמת, הוא צריך ליצור יצירה אשר גורמת לו לאמר- "וואו, אני ממש אוהב את זה", או-"זה יוצר אצלי תחושה של עומק …", ולחשוב על הקהל רק כשני לו.
יצא לי לראות, מה שאני אקרא לו בשפה חופשית- סרטים מתיפיפים. אני לא יודע איזו הרגשה עשה הסרט הזה לטרנס מאליק , ואני גם לא יודע מה הוא יעשה לי, כי טרם יצא לי לראות אותו.
קשה לקבוע איזו יצירה נעשתה בשביל לקבל פרסים, ואיזו לא, בניגוד לסרטים העוברים בזרם הפופולרי שברור שהם נעשו על מנת להרוויח הרבה כסף, ולא בשביל ליצור משהו אמיתי.
ולא ניתן ממש גם לשאול את הבמאי כי הוא לא יגיד שהוא עשה את הסרט בשביל לקבל הוקרה ופרס.
אבל בכל זאת ישנה מן הרגשה קטנה כזאת, כשאתה רואה משהו יומרני, הרגשה כזאת של זיוף, או צביעות, שמלווה את הסצנה בסרט, כאילו היה צריך להיות כאן עכשיו משהו אחר, והוא לא קיים בשביל לספק את הצופים או את המבקרים, או כל גוף אחר.
ולמרות שאני לא יכול לחתום על זה במאה אחוז, אני מניח שגם הצופים אשר אהבו את הסרט, מרגישים הרגשה דומה.
יכול להיות שההרגשה אינה מספיק חזקה כדי לפגום להם בהנאה, וגם לי אישית יצא כבר להרגיש כך, אבל אין זה אומר שהם אינם מרגישים הרגשה זו.
ניקים המבוססים על דמויות תמיד משעשעים אותי
בעיקר כשאני מנסה לדמיין את ההודעה בקול של הדמות. אני לא יודעת למה אבל "כאדם שיוצר בעצמו אני יודע להעריך יצירות שנעשו מתוך הוויתו ורגשותיו של היוצר." בקול של הג'וקר של מארק המיל פשוט עשה לי את היום.
(לא על מארק האמיל, ספציפית. לא ראיתי יותר מדי ממנו. אבל כל על התמונה המנטלית.)
שוב, אני לא מבין מה כל כך יומרני ב"מעיין". כלומר, הוא יומרני בדיוק כמו שאר הסרטים של ארונופסקי, אבל לא יותר והוא כזה רק עבור אנשים שרואים בו איזה נסיון להסביר משהו קוסמי, גדול מהחיים. "המעיין" הוא נסיון, לדעתי מעניין מאוד, לתאר משהו מאוד בסיסי ומרגש שאני בטוח שכל אחד יכול להתחבר אליו: הניסיון להציל את האהובה, הפחד מלאבד אדם קרוב, הניסיון לאחוז בזכרון. כן זה סרט על שלוש תקופות שונות וניתן לפרש את העלילה כפשוטה באופנים שונים, אבל מה שעובר בה כחוט השני זה רעיון מאוד אנושי ולא יומרני.
"המוזיקה הזאת דומה ל"התקווה"."
אני מניחה שמדובר ב-Die Moldau מאת המלחין הצ'כי בדריך סמטנה. גם הקטע הזה וגם המנגינה של התקווה מבוססים על אותם מקורות – או, כפי שתמיד חשבתי, שיר עם צ'כי, או, כפי שויקיפדיה טוענת, שיר איטלקי מהמאה ה-16. דרך אגב, עוד קשר מעניין ל"תקווה" הוא שרצף הסימפוניות ש-Die Moldau הוא חלק ממנו מבטא את הלאומיות הצ'כית המתפתחת בחצי השני של המאה ה-19.
אלו היו שלושים שניות על מוזיקה בתגובה להערה חצי-מבודחת בביקורת קולנוע.
ואו, פעם שלישית:
http://www.fisheye.co.il/shorts_2010_12_17/?comNum=402310#li-comment-402310
(אם כי אין ספק שאת כתבת את זה הכי יפה)
טוב, הייתי צריכה לדעת שמישהו אמר את זה לפני
במיוחד כי המוזיקה היתה גם בטריילר.
וואו!
זו הפעם הראשונה שאני רואה ב"עין הדג" מישהו שמציין למישהו אחר את עצם העובדה שהוא כתב אמירה שנאמרה כאן בעבר, ומצליח לומר את זה בצורה חביבה (אפילו מחמיאה!).
לדעתי זה לא היה בזבוז זמן שתראה את הסרט הזה
אבל רק בגלל שזו הייתה הביקורת המצחיקה ביותר שקראתי השנה. חתיכה דוקרנית…הצלחתי לשכוח מהסרט הזה עד עכשיו
Ooohh! Ooohh! Ooohh!!!
(לכותרת ההודעה אפשר לצרף אימג' של ילד מצביע בהתלהבות יתרה בכיתה, סתם כדי שתבינו את הצליל שהיה לי בראש).
אהמ. כן, הנה תזכורת מקיפה ליצירת המופת הדוקרנית:
http://thatguywiththeglasses.com/videolinks/thatguywiththeglasses/nostalgia-critic/9527-barbwire
NO NO NO
זו אכן תזכורת מקיפה (ודי משעשעת). הייתי מעדיף לשכוח מהסרט הזה, עכשיו אבוד לי לכמה שנים הקרובות…
התמונה ב1:33 זה לא מ2001 אודיסאה בחלל?
רד, יש לסרט יתרון גדול ששכחת לציין
הוא לא בתלת מימד![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אחרי ביקורת כזו
אני משוכנע שהסרט יזכה באוסקר!
משעשע,
אבל כל הדיונים כאן מזכירים לי את מר. בין בחופשה, עם הסרט היומרני להחריד של וויליאם דפו לעומת יומן המסע של בין.
נשמע דומה באופן מחשיד ל-Mr. Nobody.
התסריט שמרגיש כמו 20 רעיונות לתסריטים שאוחדו באמצעות בלנדר, ההזיות שהיו חלומות או שקרו בעולם מקביל או שהכול חלום בתוך שקר בתוך תיאוריה, מנה של מדע פופולרי מערוץ ההסטוריה וכו'. ההבדל הוא שהסצינות הפנטסטיות של הסרט ההוא גם נראות כמו חרא.
רק מרפרוף אתמול רציתי להגיב את זה
אבל רציתי לסיים לקרוא קודם.
לדעתי Mr. Nobody מכיל כמה שוטים מדהימים, הבעיה העיקרית שלי איתו שיש בו יותר מדי (בערך כל רעיון מרכזי של סרט מצליח ב 20 השנים האחרונות נמצא כאן כסיפור משנה) ועלילה מקשרת (שהיא גם הסיום) קצת מחורבנת.
אני
אני חושב שאתה מחמיץ את הרעיון הקולנועי שעומד מאחורי הסרט ואת המניעים שבזכותם נוצר. כלומר, אין לי ספק שגיבשת רצף דעות מנומק ובהיר – על פי "אמות מידה" אישיות- לגבי "עץ החיים". אם אמרת שלא אהבת אותו- בכיף. רוב הביקורת שלך מופנית כלפי הדרך שבה מתפתח- או, למעשה, לא מתפתח- התסריט. במילים אחרות, מצ'עמם. אין התקדמות. אין אחידות. אין 'עלילה'. אולם, וזו הנקודה העיקרית, "עץ החיים" הוא מהסוג הזעיר של סרטים שלא נמדדים לפי עלילה. הוא לא עומד בתו התקן של התחלה, אמצע, סוף. הסרט חסר עמוד שדרה סיפורי אבל בדיוק משום כך הוא מרשים מאד. אם נרצה לדון בו ברצינות נאלץ קודם להעלות אותו על פלטפורמה שונה ולתייק אותו תחת הגדרה אחרת. אולי אוונגארד.
אני לפחות חשבתי על היצירה כיותר מעוד רעיון נפוח ביומרה, מאליק באמת מצליח לאתגר בסוג של תפישה קולנועית חדשה, כזו שלא עומדת בסטנדרטים שעד היום הכרנו. נהינתי מאד למרות הקושי הבסיסי שנתון בצפייה בסרט. אני מתכוון, עד סוף הסרט עזבו את האולם לפחות חצי מהקהל. שוכנעתי שאנחנו משתתפים בסרט הישרדות, שבמהלכו נבחן כושר ההלקאה העצמית של הצופים, והמתמודד האחרון שנשאר לשבת זוכה בפרס.
אני שומע דרך כתף ימין אחת, צעירה, מלאת תקווה משתפת את חברה, "אני חושבת שזה כבר הסוף". "האמת," אמרתי, "קראתי באינטרנט שאורך הסרט הוא 138 דקות, כך שיש לנו עוד חצי שעה לפחות". היא צחקה כמו מתוך יאוש.
ובכל זאת, דווקא זה מוכיח שהסרט ייחודי. הוא, באופן הפשוט ביותר, לא מיועד לכולם, ואין בקביעה הזו בדל התנשאות. 'עץ החיים' הוא לא בילוי בבית הקולנוע. לא 'מעבירים' איתו ערב. הוא זקוק לתשומת לב מוגברת ולמידת איפוק גבוהה. מאליק יוצק לתוך התבנית הבסיסית של הסרט רגעים מדהימים של בימוי והבנה עמוקה של הכלים הקולנועיים בהם הוא משתמש. אמנם הרגשתי הקלה שכתוביות הסיום עלו. אך זו הגיעה בעקבות חוויה קולנועית לא פשוטה שמשאירה אותך לחשוב שעות ארוכות גם לאחר שהסתיימה.
במילים קצרות,לא תמיד הוא מעניין ולעיתים אף נדמה כי הוא לא ברור במכוון, אבל 'עץ החיים' הוא סרט שלכל חובב קולנוע הייתי ממליץ בחום לראות.
אתה קצת סותר את עצמך
אלא אם ההגדרה שלך ל"קולנוע" היא "כל דבר שמראה תמונות מתחלפות בתדירות מסוימת". רוצה לומר, אני מחשיב את עצמי חובב קולנוע, אבל זה מתבסס על זה שראיתי סרטים שהייתה בהם עלילה ומהם נהניתי, ולא וידאו-ארטים או אוונגרד או משהו. לכן, הביקורת הזאת מצוינת לי, כי בעקבותיה אני יודע שאין לי מה לחפש באולם קולנוע שמציג את הסרט הזה. אני בהחלט יכול להבין המלצה לחובבי אומנות, אבל איזה חובב קולנוע יכול לצפות לאהוב משהו שסוטה לחלוטין מהשימוש המקובל במדיום הזה?
הסרט לא סוטה מהמדיום, הוא מאיר דרך חדשה.
הוא עדיין נשאר בתחומי גבולות הקולנוע – מצלמה, תסריט, משחק ובימוי. זאת אומרת, זה סרט, כן?
לכן אין שום סתירה בדבריי והמלצתי עומדת בעינה. וידאו ארט, אוונגארד, קולנוע אקספרימנטלי או כל תג אחר שתרצה להדביק ל'עץ החיים' – כולם יושבים תחת הקשת הרחבה של הקולנוע בכללותו ואין מדובר באמנות שונה. רק מה, סרטים כאלו, לרוב, מאתגרים יותר כי הם חותרים תחת ההכרה הקונבנציונלית של סרט קולנוע והם, לכאורה, לא משועבדים לשום כללי משחק ברורים. רוצה עלילה? חפש סרט אחר. רוצה לבחון התבוננות מחודשת על השימוש בקולנוע ובכליו השונים? 'עץ החיים' בדיוק בשבילך.
הערה – התגובה הזו נכתבה בלי שראיתי את הסרט (עדיין) ועוסקת בתיאוריה מאחוריו בלבד.
גם אם אני אקבל את העובדה הסרט אכן "חותר תחת ההגדרה הקונבציונאלית של סרט קולנוע" (ולא, כמו שדורון ואחרים טענו בביקורת, זו פשוט עבודת "וידאו ארט" מהסוג שאתה יכול לראות בכל מוזיאון לאומנות (ועל כן היא קונבציונאלית לגמרי, פשוט בדרך אחרת)) זה לא בהכרח הופך אותו לטוב.
אחרי הכל ישנה קובנציה כזאת שסרט (או כל יצירה) אמורים להיות טובים ומכך נובע שכל יצירה שחותרת להיות מחורבנת (דהיינו – אנטי קובנציונאלית) היא בעלת ערך אינארטי? ברור שלא. ליצירה כזו קוראים "נחשים על המטוס" והערך היחיד שלה הוא בתור פאנצ'ליין.
מאחר וההבנה שלי בקולנוע נסיוני היא די נמוכה אני אדבר במקום זאת מהצד הספרותי (בו אני מבין קצת יותר) – יצירה שקוראת לעצמה "נסיונית" או "חדשנית" נוטה לסבול מבעיה אחת פשוטה – אין בה שום דבר מלבד החידוש. העניין היחיד שיש בה הוא לאלו שכבר נמצאים עמוק בתוך התחום ולכן יקבלו בברכה כל חידוש שיוציא אותם מהשגרה המשמימה. אבל טבעו של כל חידוש הוא להתיישן, ויצירה שמבוססת אך ורק על חידוש תהפוך לחסרת ערך במהירות מדהימה: דמיינו סרט שמוקרן מהסוף להתחלה (לא כמו ממנטו – מצולם רגיל ואז מוקרן אחורנית), דמיינו סרט אנימציה חד מימדי, דמיינו סרט שמתמקד על דמות ראשית בעודה מחרבנת אל המצלמה, דמיינו סרט שמצלום כל כך עמוק מתחת למים שלא רואים כלום, דמיינו סרט שלא מצולם (כולכם יושבים באולם ללא מקרן), דמיינו רימייק למת לחיות רק שגון מ'קליין הוא ברווזון- חדשני? בודאי. שובר מוסכמות? שובר. טוב? ממש לא – אלא רעיונות מחורבנים, כל אחד מהם.
להיות "שונה" לא אומר כלום לגבי איכותו של הסרט – "שונה" הוא לא טוב ולא רע, הוא פשוט "שונה". ועכשיו בלי לדון בקובנציות – האם "עץ החיים" הוא סרט טוב?
לטעמי, 'עץ החיים' סרט מצוין.
ולא מטעם הזרות או חוסר הקונבנציונליות – ודאי לא- הרי זה מגוחך. הוא מצוין בזכות עצמו ובעיקר בגלל העובדה שהצליח לגרום לי לחשוב. לא ראית את הסרט ואתה נסמך על אינפורמציה חיצונית, לכן מוזרה בעיניי תגובתך, כדאי שתצפה בו ואז תגיב.
מעבר לכך ומכל מקום, הטענה המקורית שלי, בדבר השונות, הייתה שהמבקר ציפה לראות סרט שהוא מלכתחילה לא.
"הבמבקר" ציפה לראות סרט (בעיניו) טוב (או לפחות כך אני מניח). העובדה היא שבעיניו צילומים סטטיים ארוכים, שתיקות רבות משמעות ומחסור בעלילה ברורה (שוב – דברים שהתרשמתי שיש בסרט, לא ראיתי אותו ועל כן לא אשפוט) = סרט-לא-טוב.
להגיד "הוא ציפה לראות סרט שהוא מלכתחילה לא" ולכן דעתו לא נחשבת… ציפיתי שברובוטריקים 2 יהיה צילום ברור, עלילה קוהרנטית ומשחק טוב – לא קיבלתי אף אחד מהדברים הלו. האם אני לא יכול לקרוא לסרט "גרוע" רק משום שהוא בכלל לא כיוון לציפיות שלי?
דווקא ב"עץ החיים" אין הרבה שוטים סטטיים ארוכים.
חוץ מזה אני לא אפריע.
אל תקשה עליי בלי סיבה.
הרי לא כתבתי בשום מקום שדעתו לא נחשבת. אדרבה, דעתו לגיטימית ומקובלת וכפי שכבר ציינתי –
'לא אהבת? שיהיה בכיף.'
אלא, אתה כותב: "מחסור בעלילה ברורה.. = סרט לא טוב" ואתה ודאי טועה. כיוון שחלק מהאג'נדה עליה נשען הסרט, היא בפירוש מוחלט וממניעים ראשוניים 'מחסור בעלילה ברורה'.
אתה חותר לסוף דעתי?
העניין הוא שהמבקר (חסר השם) חושב, כנראה, שהאמצעים שהסרט משתמש בהם לקידום האג'נדה (והאג'נדה עצמה) הם גרועים. ואני שואל שוב – מה ההבדל בין הטענה שלך לבין טענה היפוטתית שכל האנשים שבזו לרובוטריקים 2 פשוט לא הבינו את האג'נדה שלו (וקשה לי לחשוב על דברים יותר מבלבלים מרובוטריקים 2 – כולל לואיס בנואל והיגיון צבאי)?
כל מסקנה שתעלה מתוך ההקבלה שהבאת
לא תוביל להסכמה, פשוט לא מדובר במקרה זהה. חבל לעסוק בדוגמות, בעוד שאפשר לדון על האובייקט עצמו. אנסח את דבריי שוב כדי שתבין שאין לי ביקורת כלפי אף אחד, רד לא אהב את הסרט וזה מצוין – אם כולם היו, לא היינו מדברים והיה משעמם. אל 'עץ החיים' הצופה מוכרח להגיע מוכן לדבר אחר- אולי מהלך הפרסום שלו לא הזכיר, מאיזושהי סיבה, כי המדובר הוא בסרט לא עלילתי.
זו שאלה של סגנון. לכן עדיף להתנסח בצורה יותר בהירה ולומר "אני לא מתחבר אל הסגנון". ואם, במקרה, אתה כן מתחבר לסגנון אבל את 'עץ החיים', ספציפית, לא אהבת – אזי, למה לא אהבת (בגבולות הסגנון)?
זה בודאי לא עובד, בטח שלא בתור כלי ביקורתי – כל סרט הוא חלק מ"סגנון" (אפילו אם הוא היוצר שלו) ואם ההצאה שלך תקפה אזי היא תקפה לכל הסרטים מכל הסגנונות. לפי ההיגיון אני לא יכול להגיד שאמפייר של אנדי ורהול הוא "רע", אני חייב להגיד שאני לא מתחבר לסגנון של צילום סטטי של בניין במשך 8 שעות ואני לא יכול להגיד שדה הקרב: ארץ רע, אלא שעלי לומר שאני לא מתחבר לסגנון של משחק מוגזם, אפקטים בשל, וצילום נטוי.
סרט טוב
ואני אומר ש"עץ החיים" הוא סרט מחורבן למרות כל הדברים האלה ולא בגללם.
"שירים מהקומה השנייה" למשל, גם הוא סרט פסטיבלים חסר עלילה, יומרני, לא קוהרנטי בעליל ואפילו, בניגוד ל"עץ החיים", מורכב כולו משוטים סטאטיים ארוכים. ועדיין, בעייני הוא סרט מופלא ואחד המבריקים שיצא לי לראות.
ב"עץ החיים", לעומת זאת השתכנעתי שלבמאי אין משהו בעל ערך להגיד, והוא מנסה להשכיח את זה על ידי הפצצת הקהל בצילומים יפים.
''רימייק למת לחיות רק שגון מ'קליין הוא ברווזון''
זה לא הרעיון מאחורי פרי הפלטיפוס? (למרות שג'יימס בונד הוא תיאור יותר טוב)
ואם יורשה לי להמשיך אותך
זה גורר דיון פילוסופי שלם על אמנות בעידן הפוסטמודרניזם וכזה. האם לשבת לראות שבשבת במשך 8 דקות זה סרט? האם גופות של בני אדם זה מיצג אמנותי? האם קטע מוזיקלי שכולל בום, ואז שני בומים, ואז שלושה וכן הלאה זו מוזיקה? האם פסנתרן שבא, יושב מול פסנתר במשך כמה דקות וקם בלי שניגן ולו תו אחד זו הופעה?
כל אלה (על הראשונה סיפר רד, השניה מפורסמת למרות שיש דוגמאות נוספות ואמנותיות יותר, את השלישית שמעתי במו אזניי ועל הרביעית שמעתי איפשהו) הן דוגמאות לדברים שיש בהם אמירה, ללא ספק, בעיני היוצר. השאלה היא אם יש להן ערך גם מחוץ למוחו הקודח, עם כל הכבוד למוחו הקודח.
וברוח הדיון הזה – האם לסרט שרוב האנושות (לדוגמה, גם אם זה לא נכון לגבי הסרט הספציפי הזה) לא מבין מה רצו ממנו ביציאה מההקרנה, ואולי אפילו סבל קצת במהלכה למרות שנכנס ביודעין, האם לסרט כזה יש ערך?
ברור שאין תשובה אחת נכונה, ברור שכל אחד שם את הגבולות שלו איפה שנוח לו ואיפה שהוא מכיר ואיפה שהוא תכנן אותם במשך שנים. אבל אלה עדיין שאלות מעוררות מחשבה.
הדוגמה הרביעית שהבאת
https://secure.wikimedia.org/wikipedia/he/wiki/4%E2%80%B233%E2%80%B3
ודווקא אותו איזיה מוסטאפה רוצה לגלם בסרט.
החיים לא ברורים לפעמים.
אין לי בעיה עם הטענה שהדברים הללו הם "אמנות". יש לי בעיה עם הטענה שהם אמנות "טובה".
לי אין בעיה לומר שהם "אמנות",
וגם אין לי בעיה עם האבחנה שהם אמנות טובה או לא טובה, כי ברור לדעתי שזה בעיני המתבונן, טעמו וריחו. בסופו של דבר מישהו יהפוך את הטיעון שלך נגדך, ויגיד שמשהו שאתה אוהב ומעריך הוא לא אמנות. זה בלי סוף.
השאלה היא כמה אנשים ימצאו את טעמם וריחם דומה לזה של היוצר. ואם אין כאלה, או אם מספרם קטן מאוד, אז מה הפואנטה בעצם, מה הטעם. מה סף הכניסה לרעיון הזה שנקרא אמנות? כל מי שיש לו רעיון ומיישם אותו זה אמנות? או מה שיש לו קהל זו אמנות? או משהו שאיקס אנשים מחשיבים כאמנות? לא תכננתי את זה, אבל ההסבר שלי מתכנס בסופו של דבר, לדיון על אחוזים ושברי אחוזים. ואני לא יודע בכלל מה דעתי על זה. זה לא נשמע לי פתרון משהו בכלל.
אז מה קורה ב-20 הדקות שאחרי סוף העולם?
אני ממילא לא אראה את הסרט הזה, אז ספוילרים בבקשה (בסימון מתאים כמובן, כדי שמי שירצה ידע להתרחק).
סרט טוב או לא טוב
הטריילר הוא מצויין.
אחד המתמודדים הבולטים לטעמי לטריילר השנה.
נגע בי
ידעתי למה אני בא, כמו שצריך, באתי עם זוגתי, לסרט אומנותי ואיטי. בידיעה. לא ל"אירוע הקולנועי של הקיץ" כשם שהפוסטרים קראו לכל עמך ישראל לטוס לראות. זה לא אווטאר, זה סרט ארטהאוס רב תקציב. ואני לא אכביר במילים, זה נגע בנו. וגם ברוב האולם שלא יצא באמצע (חלק קטן כן), לאחר ההקרנה פשוט היה שקט מוחלט, ואנשים זרים אחד לשני הרגישו צורך לשתף: "לא הרגשתי ככה אף פעם אחרי סרט". כי משהו, ארוך ואיטי, התפתח בנו במהלך הסרט, משהו בצילומים האלה, בגובה העיניים של הילדים ובהבנה, אנחנו חלק מיקום, כולנו ברי חלוף, כולנו זרם. וזוגתי, שלרוב סולדת מדרמות מורכבות, הייתה דרוכה לאורך כל השעתיים וחצי, ולא יכלה שלא לפרוץ בבכי בסופן.
תעשו לעצמכם טובה, אתם הרי יודעים כבר איזה טעם יש לכם בקולנוע, אל תלכו על זה אם אתם לא מסוגלים להביט על יצירה קולנועית מבלי לקטלגה לסוגות. אלא כאל יצירה, כמו ציור מאוד עמוק. אלו שכן, מובטחת לכם חוויה מיוחדת במינה.
ואגב, המוכרות ביס פלאנט ממש אמרו לנו, "אל תלכו, כולם מבקשים החזרים, אומרים זה רק שמיים כל הזמן".
זו לדעתי מערכת סינון מעולה, שתשאיר באולם רק את מי שרוצה בחוויה, דרוש אולם שקט.
שיהיה ערב טוב.
(ל"ת)
וואו. עכשיו אני רוצה לראות!
(ל"ת)
בדיוק. מסכים עם כל מילה.
(ל"ת)
סופסוף איזו דעה חיובית מופיעה כאן!
מאוד מתחבר למה שכתבת.
ידעתי למה אני נכנס (וגם במקרה שלי המוכרת בסינמה סיטי הזהירה אותנו שהרבה אנשים יוצאים באמצע), והייתי מוכן לראות סרט יותר איטי ואמנותי (ולכן גם הלכתי להצגת צהריים, ולא ערב).
התחברתי לקונספט של הסרט, גם אם לא תמיד הבנתי מה הבמאי בא להגיד. הצילומים היו מדהימים, והצילום בגובה עיני הילדים היה יפה, המעבר בין נקודות חיים הנראות זוטרות בעיניים בוגרות אבל משאירות חותם עמוק בנפש ילדים היה משהו שמאוד התחברתי אליו. לרגע לא השתעממתי (טוב אולי קצת בסצנה על החוף שהרגישה לי מעט ארוכה מדיי.. אבל לא משהו בלתי נסבל).
בתחושה שלי כיום רוב הסרטים נמצאים איפשהו על הציר שבין בידור נטו למשהו שכלתני מאוד.
אני מצטרף לדעה שלך שמי שרוצה ללכת לקבל חוויית צפייה רגשית ושונה – חייב לעצמו את הסרט הזה.
וכאן אני נאלץ לסתור עצמי ולהודות שאותי הסרט לא ריגש במיוחד. אני מתכוון שהיו קטעים שכן נגעו בי… אבל לא יצאתי מהסרט בתחושה רגשית עילאית או משהו. וזה חבל, כי ברור לי לחלוטין שכוונת הסרט היתה בראש ובראשונה לרגש, ופחות לחשוב.
לסיכום – כשאנשים שואלים אותי "אהבת את הסרט?", אני עונה "כן, אבל…".
בתחושה שלי זה סרט שדורש איזושהי הכנה מראש, פשוט כי רובנו הגדול לא רגיל לסרטים כאלה.
הקטע של המוכרות ביס פלאנט הצחיק אותי
למרות שברור שהן ניסו לעזור וכל הכבוד להן (באמת) זאת עדיין קצת חוצפה מצד הקולנוע. אם זה סרט לא קונבנציונלי שנמצא שהרבה אנשים לא אוהבים, למה להקרין אותו במתכונת של סרט רגיל? למה לא להקרין אותו פעם אחת ביום כמו סרט סינימטק או לפחות לתת לו תיאור מדויק שיבהיר לכל מי שירצה לצפות בו למה הוא נכנס?
לא ראיתי את הסרט אבל כבר הרבה זמן שלא "הופתעתי" מסרט גרוע. כן, הלכתי לכמה סרטים גרועים לאחרונה אבל זה היה כשאני יודע מראש למה אני מכניס את עצמי. לפני שאני רואה סרט אני בודק בכמה מקומות (כולל פה) איך אנשים הגיבו לו. אחת הסיבות שאני לא אוהב לא לדעת כלום על הסרט לפני הצפייה היא בגלל החשש הזה להתקע שעתיים באולם קולנוע עם סרט גרוע. על פניו 'עץ החיים' נראה כמו סרט שהייתי שוקל ללכת, גם בגלל הבמאי שלו, גם בגלל בראד פיט ושון פן, גם בגלל הצילומים מהטריילר. אני לא יודע אם אני באמת אסבול בסרט כי אני כן מסוגל לשבת ולבהות במשהו יפה בלי ממש התרחשות (מזכיר לי קשרים רומנטיים שהיו לי) אבל אם כן אני לפחות לא אוכל להגיד שלא הזהירו אותי..
מקרה קודם של קופאיות מזהירות
(במובן אזהרה, אבל אני בטוח שהן היו מזהירות בכל מובן)
קרה עם "סוויני טוד". נראה שהרבה מאוד אנשים חשבו שהם הולכים לראות סרט אימה/מתח מדמם, הופתעו לגלות שאנשים שרים כל הזמן, יצאו ודרשו את הכסף. בעקבות זה, אנשים כאן דיווחו שכשהם קנו כרטיסים לסרט הקופאיות הזהירו אותם שמדובר במחזמר.
גם במקרה הזה האשם הוא לא הקולנוע אלא מסע הפרסום. הטריילרים והפרסומות של "סוויני טוד" הסתירו, בכוונה, את העובדה שמדובר במחזמר, והטעו את הקהל. מבחינת המפרסמים, אם הם הצליחו לגרום לאנשים לקנות כרטיסים לסרט – בכל דרך – הם עשו את העבודה שלהם. הם לא צריכים להתמודד עם אנשים נזעמים שיוצאים מהסרט באמצע. הקולנוע כן צריך להתמודד איתם, ולכן בשני המקרים הקולנוע מנסה לתקן את המצב מראש. זה מצב די מוזר, אבל אין הרבה מה להתלונן על זה.
תמיד אפשר להתלונן
הרי מי שסובל מזה הוא הקהל שבא ומשלם בציפיה לקבל סרט אחר ממה שהוא בפועל מקבל. הקהל בא בטענות לקולנוע שמכר לו את הכרטיסים. הקולנוע צריך לבוא בטענות כלפי חברת ההפצה שמדפיסה את הפוסטרים ומשנה את השמות (בכח ובלי קשר לסרט) לשמות שיותר יקסמו למגוון אנשים גדול יותר ("הדייט שתקע אותי" וכאלה..). אני לא יודע עד כמה התלונות יעזרו אבל אם הן יהיו מהרבה מקומות אולי זה ישנה קצת את פני הדברים.
אגב, ראיתי בכמה בתי קולנוע שליד הקופות תלויים תיאורים מודפסים של הסרטים. זה יכול להיות פתרון נחמד. גם אם אנשים לא יקראו אותם, לפחות הקופאיות תמיד יוכלו לומר, "מה.. לא ידעת שזה מחזמר? אבל זה כתוב פה בתיאור המודפס של הסרט ליד הקופה."
אותי הזהירה המוכרת על הסרט "אלפא דוג"
אמרה שהיא ראתה אותו חשבה שהוא גרוע ושהרבה אנשים אחרים גם חשבו ככה. לעזאזל, הייתי צריך להקשיב לה – זה היה אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי.
דווקא ממש אהבתי
ומאוד מפתיע אותי לשמוע את זה. כלומר, שקופאים יזהירו אותך מפני הסרט הזה דווקא. מעניין איך התייחסו לאדפטיישן כשהוא יצא בארץ – אם יצא.
בארה"ב אני זוכרת שהמון אנשים יצאו מהאולם באמצע, וזה נורא הצחיק אותי. כי לא הרבה אחרי שהם יצאו כי הם לא קיבלו את הסרט עם המרדף והפיצוצים, הסרט פתאום הופך להיות סרט שכולל מרדף מכוניות ועניינים עם אליגטורים ומה לא, כלומר נהיה סרט שדווקא היה יכול לעניין אותם.
וספציפית, אני דווקא הזהרתי אנשים כשהייתי סדרנית בבית קולנוע. אבל הרבה פעמים דווקא ממקום לגמרי אחר, מקום של חוסר סבלנות לבדיחות שחוקות ולעוסות. אז כשאנשים הגיעו מוקדם להקרנה – מה שלא קורה בישראל כמעט אף פעם – ונלחצו שאין באולם אנשים ובפעם המיליון העירו את הערת ה"מה, המיתון עד כדי כך גרוע?" בטון של "ראית איזה אדם שנון אני?", הייתי מפטירה ברצינות גמורה (טוב, מה שנשמע ונראה כמו רצינות גמורה) "לא, זה הסרט". ורק אחרי שהם כבר התחילו לעלות בחזרה במעלה המדרגות ממרתף אולם חמש של חן דיזינגוף הייתי מסגירה שזו היתה בדיחה.
חי חי !:-D! אותי זה מאוד שעשע.
לגבי אדפטיישן
לא יודע למה העלית דווקא את הסרט הזה כדוגמא (לא זוכר שהוא שווק כמשהו אחד והתברר כמשהו אחר..), אבל הוא כן הוקרן בזמנו בקולנוע – ברשת לב. לא הזהירו אותי בקופה מפני הסרט, ואני לא זוכר שאנשים קמו מהסרט. היה סרט טוב לטעם כלל הקהל!
טוב, יש שווק בארץ ויש שוווק בארה"ב
זה לאו דווקא אותו הדבר.
הדבר היחיד שאני זוכרת ביחס לשיווק שלו – חוץ מהעובדה שהוא הוצג כסרט טיפוסי של ניקולס קייג' – היה שבטלויזיה הוצג איזה מין טריילר (שאני לא מצליחה למצוא כרגע) שכלל רק ויזואליה מהסרט על רקע השיר "תחת לחץ" של קווין. ואיכשהו, כמעט כל דבר בשילוב השיר הזה, לא כל שכן בשילוב "סרט ביכובו של ניקולס קייג'" – משדר "אקשן".
כך או כך, רבים הם האנשים שיצאו מהסרט באמצע. למעשה, הרב בהקרנה שהייתי בה, וגם בהקרנות של אנשים שדיברתי אתם.
הלוואי
הלוואי שמפיצי הקולנוע בארץ היו אוהבים את התחום. זה כואב לי כבר לראות סרטים (ואני רואה לפחות פעם בשבוע סרט), זה מתחיל בפרסום אבל הלוואי ששם היה עוצר. הקומפלקסים שהחליפו את הקולנועים הקטנים גורמים לסרט להיות משהו שהוא לא. אנשים (ילדים ומבוגרים כאחד), מגיעים לקופה וממש שואלים: "למה יש כרטיסים?", "לכפתורים של אנה, סרט תקופתי צ'כי בשחור לבן שמצולמים בו רק כפתורים- נשאר בשורה הרביעית בצד מקומות", "אנחנו ניקח עשרה, וגם דלי פופקורן ושני ליטר קולה". איך אפשר ככה? אתה יושב בסרט, אנשים זזים, מדברים, משתיקים, קמים להשתין פעמיים כי מה לעשות, שני ליטר. הפופקורן מספיק לכל הסרט כמובן, ואם לא – נצא לקנות עוד דלי. אז אתמול דיברת על הגבלת הגיל, מבחינתי, שיגבילו בעוד פרמטרים, שיעשו מבחנים לפני הכניסה לסרט. סתם. אני מתוסכל. כי זה מתחיל ונגמר בכסף. אומנות? לכו למוזיאון! פה זה חוויה! זה טירוף! זה קניות, אוכל, מפגש חברתי, וגם איזה מסך כסוף שמוקרנות עליו דמויות, ממש כמו צילומי האווירה בהמבורגריות, או השידור האינסופי של ערוץ האופנה. רקע. ריק. חבל.
לא להתלונן. לשבח.
אם יש בית עסק שמעדיף לא לקחת את הכסף שלי, אם הוא חושב שהמוצר לא מתאים לי, זה דבר שראוי לשבחים. לא לביקורת.
אנקדוטה דומה ומשעשעת קרתה לי עם מאליק אחר.
כשיצא "העולם החדש", הוא לווה בפרסומת על עמוד עיתון שלם של קולין פארל עומד בפוזה אפית, עם חרב, מגפיים וכל הווג'ארס. אני וידידי – אז בחטיבה, צמאים לתחליפי שר"ה/שה"ק בריכוז גבוה ישר לווריד- עטנו על המציאה.
אני מניח שרובכם יכולים לדמיין את המפגש ההיסטורי בין אוסף מתבגרים צמאי-אורקים לבין טרנס מאליק.
בדיוק בזמן שקראתי את הביקורת התקשר אליי אחי
וסיפר לי שחברה שלו הלכה לראות את הסרט עם חברה שלה. שאלתי מה הן חשבו, וככה: סרט מוזר. לא רגיל, קצת מייגע אבל גם מעניין מדי פעם. החצי הראשון של הסרט יותר טוב מהחצי השני. לא מעט אנשים יצאו מהאולם במהלך ההקרנה. יש לא מעט לנתח (ושתיהן סטודנטיות לפסיכולוגיה, ככה שאתם יכולים להיות בטוחים שהן ינתחו לו את הצורה).
רציתי לשמוע עוד, אבל לאחי אין מסננת ספויילרים אז הפסקתי אותו. אני עדיין בהתלבטות אם ללכת לראות אותו בקולנוע או לחכות ל-DVD.
אם כבר גמלת בליבך שתראה את הסרט (באופן זה או אחר)
אז כבר עדיף בקולנוע – בשביל הצילומים, ובשביל השקט והניתוק (שחשובים בסרט כזה). אני מנחש שרוב הארץ כבר שמעו על הסרט, ויהיו עכשיו פחות אנשים ויותר שקט בהקרנות.
בדיוק חזרתי עכשיו מ"מהיר ועצבני 5"
והטריילר לסרט הוקרן בו, כששמעתי כמה אנשים מסביבי אומרים "מה זה החרא הזה?" וכאלה. טוב, אני מניח שהוא לא פנה לסוג האנשים האלה מההתחלה ככה שזה לא באמת משנה משהו.
אז רד, אני מבין שבניגוד ליאיר רוה אתה דווקא כן חושב
שסרטים הם מדיום ויזואלי להעברת *סיפורים* ואין אלטרנטיבה?
סרט בלי סיפור הוא לא סרט?
מותר לענות במקומו?
כן.
כל אחד יכול לענות על זה. ואני שמח שאנחנו מסכימים על זה.
כי גם אני לגמרי לא מסכים עם יאיר רוה.
אני חושב שגם סרט שבו הסיפור הוא לא המרכיב החשוב ביותר צריך לפחות איזושהי מסגרת כלשהי שהוא יוכל לעבוד בה. היא לא חייבת להיות מהודקת וקוהרנטית לחלוטין, אבל צריכה להיות כזו. אחרת מה שאתה מקבל זה… וידאו ארט, או קליפ. או "עץ החיים".
היה שווה לראות את הסרט הנוראי הזה,
רק כדי להנות כ"כ מקריאת הביקורת המדוייקת הזו.
כל מילה פנינה :)
מאוד אהבתי את הסרט.
גם אותי המוכרת הזהירה בכניסה והסדרן פרץ בצחוק כשראה אותי מהסרט עם חבר ושאל אם בטעות נכנסנו לסרט, והיה זקן אחד שדרש פיצויים, אבל זה מטומטם לגמרי, מדובר באחד הסרטים הטובים ומרגשים ביותר שראיתי לאחרונה, הסרט בנוי בצורה מופתית, האווירה מדבקת ושואבת את הצופה אל תוך הסרט והאמת אני ממש לא הרגשתי שהסרט היה שעתיים פלוס, הוא נגמר די מהר.
הצילום מרהיב והיינו אחד המרכיבים הטובים ביותר בסרט, גם האפקטים, המוזיקה והשחקנים נהדרים ובונים ומשתלבים יפה בחוויה, את הסיפור מצאתי כמעניין מאוד, מעורר מחשבה והזדהות רבה. אה, ואם מתכננים לראות את הסרט אז רק בקולנוע, אני אפילו שוקל צפייה חוזרת (אבל יש עוד טריליון סרטים שאני צריך לראות לפני).
הסרט סובל אומנם מדרמתיות יתר, נכון, אבל בשלב מסוים הטון המאוד כבד ורציני הזה של הסרט הוא מה שהפך אותו לכל כך טוב, הקטע הזה של הנופים (כמה הוא נמשך אגב, מישהו יודע?) היה מקסים ועבר די מהר וממש הציק לי שלא היה עוד אחד לקראת הסוף (במקום זאת קיבלנו סוף טיפלה משעמם).
הסרט הזכיר לי מאוד את '2001', את "עץ החיים" אהבתי יותר, נכון שהעלילה בסרטו של קובריק הרבה יותר טובה מזו שבסרט של מאליק אבל הסצינות האיטיות יותר של הנופים וכדורי הלכת וכל זה היו מוגזמים ומייגעים (שלא לדבר על מכוערים מעט) ב'2001' (שלא תבינו לא נכון, מאוד אהבתי) בעוד ב"עץ החיים" היו מהמים והוסיפו לסרט במקום לגרוע בו.
טרנס מאליק גאון! הוא עדיין הצליח להכניס בתוך הסרט הכי גרוע ביקום ואולי זה סוג של ספויילר), את אחד הסרטים המדהימים והנוגעים ללב, של דרמה משפחתית. כמובן, אפשר להגיד הרבה דברים על סרט שבו הילדים משחקים הרבה יותר טוב מהמבוגרים ()לפחות עד שבראד פיט מתאפס על עצמו, ומוכיח לנו שוב, שיש שם שחקן בפנים איפשהו), וכשמלהקים את שון פן לתפקיד החציל. שלא לדבר על דינוזאורים, בתפקידי משנה לחציל. כשלא ברור למי תפקיד פחות משמעותי, או קוהרנטי.
מאליק כבר הוכיח יכולת וירטואוזית להיות פלצן מסוגנן, עם צילום מדהים ופואטיקה בשנקל יפייפיה, כשהוא החליט להשתין על ספילברג תוך כדי גלגלון, עם הקו ה. משם הוא נראה הרגיש שהוא יכול להאכיל אותנו כל פיצוץ במיקרוש (שלא לדבר על דברים אחרים), ויקבל מחיאות כפיים סוערות בקאן.
בגלל שהשנה לא טרחו להזמין אותי לקאן (או לכאן או לכאן), אני נאלץ לשער שהמחיאות כפיים היו כי הסרט באיזשהוא שלב נגמר.
ואני מודה, לא היה סרט שאתגר אותי מבחינת הרצון לקום ולדרוש את הכסף והנשמה שלי בחזרה, בעוד שאר הקהל מתייסר מול השממה של 40 דקות מריחת חצילים הזאת, מאז שיבת המלך. ההבדל הוא שכאן הייתי עוזב הרבה לפני, אלמלא נהניתי כל כך. מה שנהנתי ממנו היה פרצי צחוק בלתי נשלטים, שהצליחו, משום מה, אפילו להטריד קלות כמה מהנמצאים בעולם. ואגב, אמרתי כבר, שהיו שם ילדים? ושהאנשים היחדים שעזבו, עזבו בחצי שעה האחרונהף ככה שהם פספסו שמתישהו יש כותרות סיום.
נקודה למחשבה ליוצרים שביניכם: עם דינוזאור סי.ג'י.איי שלכם נראה יותר מטופש מדינוזאור שבולע עורך דין בשירותים, עשור וחצי קודם, משהו בהפקה שלכם דפוק.
חוץ מהצילום המרהיב, הסרט סיפק גם קטעי סי.ג'י. איי שלדעתי בי בי סי הצליחו להתעלות עליהם עוד ב 55 לפנה"ס, וכל ספר מדע פופולארי במבצע קבלו אותי חינם רק תקחו אותי מפה, הקרין רובד הרבה יותר עמוק.
עכשיו, אני מניח שמי שקורא ביקורות םה, זה בעיקר מי שראה את הסרט, אז לדעת לא ללכת כבר לא יעזור לכם.
ככה לא עושים סרט.
ואם אתם שואלים את עצמכם אם אני יכול להיות יותר ציני, אני אשאיר לכם לנחש את התשובה
יש לי וידוי
לפני כ-10 שנים בערך צפיתי ב"קו האדום" של מאליק. גם הוא משובץ ביצירות קלאסיות שנבחרו בקפידה.
באחת הסצינות החיבור האודיו-ויזואלי היה כל כך מוצלח, שטרחתי לבדוק מה הייתה הנעימה שהושמעה ברקע. מדובר היה ב"רקוויאם של פורה" שהושמע באחת מסצינות הג'ונגל, ומאז נהייתי גרופי של מוסיקה קלאסית ברמות שזה מביך.
צפיתי בסרטיו הקודמים של מאליק, ובכל סרט התוודעתי למלחין חדש שלא הכרתי.
גם הפעם פיתחתי ציפיות אך לאחר עשור של הכרות מעמיקה הייתי סקפטי שמאליק יחדש לי משהו.
טעיתי.
נעימת הפתיחה נכתבה ע"י מלחין בריטי בין זמננו שלא הכרתי בשם ג'ון טבנר.
http://www.youtube.com/watch?v=2PcMqSUpVy8
לינק לשאר היצירות שהושמעו
http://criterioncorner.tumblr.com/post/6794090621/treeoflifemusic
לגבי הסרט יש לי דבר אחד להגיד – הוא הכין אותנו לקתרזיס והוא אכן הגיע. ולטעמי הוא היה מאכזב ביותר.
למרות כל מגרעותיו, מבחינתי הסרט סיפק את הסחורה :)
מעולם לא עזבתי את האולם באמצע הסרט.
הייתי בסינמטק עם חבורה של זקנים (לא נאמר בזלזול), והאמת זה בדיוק איפה ש"עץ החיים" צריך להישאר – בסינמטק, מוקרן רק לזקנים או לאנשים אובר-רוחניים. דווקא לי הסרט לא נשמע כל-כך פלצני ממבט ראשון – כל הקטע של חייו של אדם מיוחד שמושווים באופן אלגורי להיסטוריה של היקום נשמע די מעניין. בכלל, אני אוהב אלגוריה ("חוות החיות" ו"אפוקליפסה עכשיו" הם הדוגמאות הטובות ביותר לזה).
אז מה הבעיה בסרט הזה? מה שטרנס מאליק לא הבין הוא שבשביל שתהיה אלגוריה, צריך גם מושא אלגוריה. כלומר, אם האלגוריה בסרט הזה היא תולדות היקום, מושא האלגוריה אמור היה להיות סיפור חייו של שון פן. אבל… אין סיפור חיים! החיים של הילד ומשפחתו נראים כמו סרט-דוקומנטרי-לא-פוליטי-מערוץ-1 (אם הוא היה מצולם על ידי עמנואל לובצקי) והם חתוכים בצורה כל-כך רנדומלית ששום דבר לא מצליח להיות ברור. בנוסף אפילו קטעי האלגוריה משונים – כלומר, מה הקטע עם הבית בתוך המים או מה שזה לא יהיה?
אפרופו עמנואל לובצקי – הוא היה האדם העיקרי שמשך אותי לראות את הסרט, וכרגיל העבודה שלו הייתה הדבר הכי טוב בסרט. הבעיה היא שב"עץ החיים", ביחס לעבודותיו הקודמות, הוא לא עושה משהו מיוחד. צילום יותר טוב ראיתי ב"בית של חול וערפל".
בקיצור, אין לי ממש משג מה זה הסרט הזה, אבל אני יודע שהוא היה רע. ופלצני מאוד. עכשיו אני דואג ש"הקו האדום" בנוי באופן דומה.
נ.ב: אני יודע שהתגובה הזאת נראית כאילו היא קופי+פסט ישירות מהבלוג, אבל היא לא.
הבית בתוך המים - משל ללידה.
(ל"ת)
ועכשיו שון פן מתחרט.
הנה, כך:
http://e.walla.co.il/?w=/6/1852737
מסכים עם הביקורת
אני אישית השתעממתי מהסרט, על אף התמונות המרהיבות.
מבחינתי שני דברים בסיסיים שסרט צריך בכדי להיות מעניין זה תסריט ושחקנים, וכאן לא היה תסריט ובקושי היו שחקנים.
מה שלהערכתי קרה במקרה של הסרט הזה הוא כך:
1. טרנס מאליק החליט שהוא רוצה את בראד פיט ושון פן לסרט הזה, על אף שידע שזה לא סרט שהולך לעניין את הקהל הרחב (ר' להלן יציאות האנשים מהקולנוע באמצע הסרט).
2. בראד פיט ושון פן עולים כסף. הרבה כסף. הרבה הרבה כסף.
3. איך משקיעים יכולים להחזיר את ההשקעה בסרט? נכון. הפצה רחבה מלווה בטריילר סביר ופוסטר עם השמות הנכונים.
4. בכל מקרה אחר של שחקנים פחות מוכרים, הסרט הזה היה עולה 15-20 מיליון דולר פחות, ובהתאם היה מוקרן בסינמטקים כאלה ואחרים בעולם ובכמות מצומצמת של בתי קולנוע.
אוי אלוהים
לא ראיתי את הסרט הזה בקולנוע בזמנו. הביקורת שכנעה אותי שלא כדאי. אתמול בערב זה הוצג ביס. זפזפתי במקרה, רבע שעה אחרי ההתחלה, ונתפסתי. לא הצלחתי להוריד את העיניים מהסרט. בגללו נאלצתי ללכת לישון מאוחר מדי.
ולא רק אני. גם בן-זוגי נתפס לסרט. בסוף הוא נאלץ ללכת לישון, והודיע שהוא הולך לתפוס שידור נוסף. ולהקליט.
איזה סרט נהדר.
באמצע הסרט אמרתי, והבן-זוג הסכים (ואולי הוא אמר ואני הסכמתי?), שזו פעם ראשונה שסרט מתאר כל מחשבה שעוברת בראשנו. הכל היה שם.
יש לי המון מה להגיד על הסרט, וקשה לי לתרגם הכל למילים, ועוד בצורה מובנית והגיונית, אבל אני אנסה.
בניגוד לרושם שקיבלתי בזמנו מהביקורת (הגם שזה לא בדיוק מה שנאמר בה), הסרט הזה אינו לקט קטעי מונטאז'. הוא מתאר רוב הזמן את הילדות של הגיבור שלו, והוא עושה את זה באופן רציף, ברור וכרונולוגי. אנחנו מתחילים מהלידה שלו ושותפים לחייו בערך עד אמצע גיל ההתבגרות.
אנחנו חווים איתו כל רגש וכל חוויה. בהתחלה אנחנו מגלים יחד איתו את העולם ולומדים להכיר אותו. אנחנו חווים יחד איתו את הרגשות הראשונים המנצים בו. אנחנו מתפלאים ומתענגים ונרגשים יחד איתו מהעולם וקסמי הבריאה.
מעולם לא ראיתי סרט שביצע את הפעולה הזו. הסרט הזה מצליח להכניס אותך בחזרה למצב הראשוני של ילד קטן. אתה תופס את הדברים כמוהו. אתה באמת רואה אותם מנקודת המבט שלו. אין כאן שום טיפה של ציניות. זה פשוט נס שבאמצעות כמה תנועות מצלמה מופלאות ותיאורים בנאליים לכאורה אתה נסחף לתוך חוויה של גילוי העולם והיפעמות ממנו.
20 הדקות המתארות את העולם מאז היווצרותו ועד הוּלדת הגיבור, לא התפרשו בעיניי בתור יומרה לטעון שהמשפחה בסרט הזה היא הדבר החשוב ביותר ביקום. נהפוך הוא. אני ראיתי את זה כמעין-רקע. הרקע הזה מהדהד בכל רגע שבו אתה רואה את הגיבורים, ובוודאי שבכל תמונת נוף במהלך העלילה. הוא גורם לך להסתכל על הסיפור הפרטי שנרקם מול העיניים שלך בתוך קונטקסט כללי. כאשר אתה צופה בעיני התינוק שלך (או הנער) בכל עניין שמוזכר בסרט, אתה תוהה על מקורם של הדברים, על משמעותם, על הסיבה שבעטיה הם כפי שהם. ויותר מהכל – אתה מרגיש שכל סיפור ופרט בסרט (כמו בחיים) הוא רק חלק מדבר גדול ומפעים עוד יותר – העולם הגדול והפלאי, המשתנה ומתפתח ללא הרף. לדברים יש פתאום משמעות אחרת כשמסתכלים עליהם ככה.
דרך החוויות השונות שאנו חווים יחד עם הגיבור – אהבה ראשונה, קנאה, שלמוּת, געגוע, אבל, אלימות מודחקת, תסכול, שנאה, צורך בכבוד מקבוצת הגיל שלך – אנו נסחפים לתוך הסיפור הפרטי שלו, על מערכת היחסים שלו עם אחיו, אמו ואביו. כל הדמויות הללו משוחקות נפלא. באמת שאינני מבין כיצד הצליח הבמאי להוציא מילדים רמת משחק כזו.
הסרט לא מושלם. הבעיה הכי גדולה שלו היא סצנת הסיום, שנראית די מוזרה ולא לגמרי מתחברת עם הסרט, וגם קצת ארוכה מדי. גם החלקים עם שון פן נראים די מיותרים, ולא ממש תורמים לסרט (אגב, זו גם היתה הטענה של שון פן. הוא לא אמר שהסרט גרוע, אלא שהוא לא מבין מה היה תפקידו שם).
בסך הכל, הסרט הזה הוא חוויה מרוממת נפש. נכון, צריך לשים את כל האזהרות לפני הסרט לכל מי שלא אוהב סרטים בהם העלילה נרקמת בעדינות וצריך לחבר את הנקודות לבד. יחד עם זאת, אני באמת לא מצליח להבין את הטענות לפיהן הסרט הוא תרגיל בוידאו-ארט או נשיונל ג'יאוגרפיק. גם כאשר העלילה מתוארת דרך סיטואציות קטנות (ולמעשה גדולות) בחיים, היא בהחלט נוכחת לכל אורך הסרט.
אשמח אם תאמר לי איך חיברת אתה את הנקודות. כמי שלא נשארה עד הסוף אשמח אם תאמר לי האם מתברר בסוף הסרט באילו נסיבות מת האח בגיל 19? ואם לא מתברר מהן אפשרויות הפרוש בעיניך?
תודה
ענת
סרטהיפהייפה ומדהים.
הדמויות והעלילה שלו אולי ריקים מתוכן ומונעים ממנו להפוך ליצירה גדולה מהחיים אבל הנראטיב הקוסמי שלו פנטסטי.
הסרט לוחש לכל אורכו לצופיו על ההרמוניה הקיומית סביבנו, מביט בערגה מרגשת על שלב הילדות ומזכיר רגעים נצורים לעד. הייתה לי הזדהות עם חלק מהמתרחש והאווירה המהורהרת, כאילו הבינו אותי וזיקקו שברים מזכרונותיי לפסיפס ברור להפליא. לי באופן אישי התפתח קשר חם ואוהב עם הסרט במדקה לדקה כי, כאמור, הרגשתי הזדהות לא קטנה עם סצינות שנראו כאילו נשלפו מחיי שלי וקיבלו ביטוי חי על המסך.
הפתעה גדולה
קצת חששתי מהסרט הזה. היה לי די ברור שאשתעמם ולכן התחמקתי ממנו, אבל הוא גם סיקרן אותי, אז עכשיו סוף סוף ראיתי אותו. הוא מאד לא קל, והייתי צריך לחלק את הצפייה בו לשניים בכדי לנוח קצת (או להתעורר קצת), אבל להפתעתי הרבה, כל כך נהנתי!
הופתעתי גם מכך שמאד התחברתי. הרגשתי שהסרט מעביר מחזור חיים שלם – מוות, לידה, התבגרות ובגרות/השלמה עם המוות, אבל הוא לא מעביר זאת על ידי עלילה או סיפור, אלא על ידי תחושות, ובין אם הן מועברות על ידי דינוזאורים, צילומי טבע או התרחשויות "אמיתיות", הן עדיין אוסף של תחושות וכולן מועברות פשוט יפייפה.
בקיצור, קשה אבל מאד חוויתי ואני ממש ממש נהנתי.