עץ החיים

למה סרט על אב ובנו צריך להתחיל במפץ הגדול ולהימשך עד סוף היקום - ועוד 20 דקות אחר כך?
שם רשמי
עץ החיים
שם לועזי
The Tree of Life

בהתחלה היה המפץ הגדול, ואז אמא הכינה עוגיות. "שתהיה לי בריא וחזק" היא אמרה. כדור הארץ התקרר. ביום ההולדת שלי ניצחתי את אח שלי בשבץ-נא. בגן ישבנו על סיר. קמתי בלילה ומצאתי בסלון את השכן מדמם. בעלי החיים יצאו מהים. בני האדם ירדו מהעצים. "רק עוד כוס אחת" סבתא אמרה בליל הסדר. נסענו לים. נכנסו לי מים מלוחים לעיניים. בכיתי. "שני קשקשתא ואחד רגע עם דודלי". שני אטומי מימן ואחד של פחמן. אח שלי אמר שהוא מצא במיטה חרק עם ארבע רגליים ושש נעליים. לא סוף העולם. השמש הפכה לסופרנובה. סוף העולם.

סינמה סיטי. אולם 10. "את ימים ברקיע דווקא מאוד אהבתי". רני מסמס לי "לח בפריזר" בגלל התיקון האוטומטי של האייפון. שששש, הסרט מתחיל. לחישות לאלוהים. כוכבים. חלל. קריינות. "זה הולך להיות ככה כל הסרט?". אנשים קמים ויוצאים. הנה שון פן, אבל הוא הלך. התפרצות של הר געש. בראד פיט. משעמם לי. אנשים קמים ויוצאים. אלוהים, אתה שומע? זה אני, רד פיש. יש פה ווי-פי? המוזיקה הזאת דומה ל"התקווה". שנקום? אנשים קמים. ויוצאים. מישהו בשורה מאחורה נוחר בקול רם. אני נרדמתי פעם ב"חתיכה דוקרנית". איפה פמלה אנדרסון היום באמת? מזמן לא שמענו עליה. אלה מצד שמאל שהלכו השאירו דלי מלא פופקורן. אני לוקח אותו. הנזירות אמרו לנו שיש שתי דרכים, דרך הטבע ודרך החסד. נתקעה לי חתיכת פופקורן בין השיניים. זאת שמשחקת את האמא ממש יפה. צריך לברר בימד"ב איך קוראים לה. אולי בכל זאת יש פה ווי-פי? אנשים קמים ויוצאים. גם אנחנו. הסרט נגמר. שיילך פסטיבל קאן לעזאזל.

זאת הדרך שבה "עץ החיים" עובד. אין בו משפטים שלמים, יש בו מילים. תמונות. נקודות. הסרט כולו הוא מונטאז' באורך של שעתיים ומשהו. הדרך הטובה ביותר להסביר את חוויית הסרט היא לצפות בטריילר: הוא לא משקר. ככה בדיוק הסרט מתנהל. כולל הלחישות, הקאטים הקצרים, המשפטים שלא מתחברים זה לזה.

חלק מזה אני מבין. החלקים של הסרט שמתרחשים בעידן שלנו הם רסיסי זכרון שמבוגר (שון פן, שמופיע בסרט למשך שתי דקות בערך) זוכר מילדותו, שני אחיו, אביו (בראד פיט) ואמו (לשחקנית היפהפיה קוראים ג'סיקה צ'אסטיין). והם בנויים כמו רסיסי זיכרון: קרעים קרעים. תמונות בודדות, כמעט אף פעם בלי המשך או הקשר. מישהו מפרכס על הרצפה, ואבא מנסה לעזור לו בזמן שאמא לוקחת את הילד ומנסה להסתיר ממנו את המראה. מישהו זקן אומר "נתראה בעוד חמש שנים". מאחורי וילון, אמא אומרת "מצאת אותי". חלק מהקרעים האלה אפילו לא התרחשו במציאות, כנראה שהם רסיסי חלומות: ענק נותן לילד אופניים, אמא מרחפת באויר. הכל שטוף שמש, כאילו כל הילדות היתה קיץ ארוך אחד, כנראה משום שככה זה בזכרונות. הכל מוגש בבת אחת, שוט אחרי שוט, בלי הסבר או קישור. פלאשבק. מונטאז'.

אבל מה שאני לא מבין זה למה היה צריך את הדינוזאורים. אני לא ממהר להכתיר סרטים בסופרלטיבים מוגזמים, אבל נדמה לי שיש תואר אחד לפחות ש"עץ החיים" של טרנס מאליק זכה בו ביושר: זה הסרט היומרני ביותר שנוצר אי פעם, נקודה. אולי חשבתם ש"2001: אודיסיאה בחלל" או "המעיין" היו איטיים, קשים להבנה, וכיוונו גבוה מאוד בניסיון לעסוק בטבע האנושי וביקום בכלל. אבל לשני אלה אין שום דבר על "עץ החיים". יש סרטים שאפשר להצמיד להם פרשנות מטאפיזיות מרחיקות לכת – האב מייצג את אלוהים, הבן מייצג את האנושות, החתול הוא בודהה וכו' – אבל אני לא זוכר עוד מקרה שבו במאי התייצב בפנינו ואמר לנו מפורשות: הסרט הזה הוא הכי חשוב בעולם. המשפחה הזאת, היחסים האלה בין אב לבנו, הם כל כך חשובים, שכדי לספר את הסיפור במלואו הייתי צריך להתחיל אותו בבריאת העולם, להמשיך דרך קורות כדור הארץ ולהגיע עד להשמדת היקום – ואז להמשיך עוד עשרים דקות אחר כך.

המדהים הוא שלמרות שיש ב"עץ החיים", בהערכה גסה, פי עשרה יותר סצינות שונות מבכל סרט ממוצע, כל אחת מהן מושקעת כמו סצינת-שיא בכל סרט אחר. לומר שהצילום ב"עץ החיים" מדהים זה אנדרסטייטמנט. תמונות מהממות זורמות בקצב כזה שאי אפשר אפילו לקלוט אותן במלואן. הצלם של הסרט הוא עמנואל לובצקי, שצילם גם – בין השאר – את "הילדים של מחר", ועם שני סרטים כאלה רשומים על שמו, לא הייתי מתנגד אם הוא היה מקבל את תואר צלם הקולנוע הגדול ביותר שחי אי פעם. ולא רק הצילומים בסרט מוקפדים ומדהימים: גם הפעלולים הויזואליים. יש סצינה קצרה עם דינוזאורים, כאמור, ומלבדים יש גם כוכבים, ערפיליות, פלאנטות וחלקיקים (אלקטרונים? מיתרים? תאים? באמת שאין לי מושג, האמת) . אם מישהו היה מספר לי שאני אתרשם מהפעלולים בסרט החדש של טרנס מאליק יותר מאשר מאלה ב"תור" ו"אקס-מן: ההתחלה" ביחד, לא הייתי מאמין לו, אבל זה בדיוק המצב.

אבל סיפור של ממש כמעט שאין בסרט, ומתברר, מה לעשות, שסיפור זה דבר חשוב. בלי סיפור, כל החשיבות העצמית הזאת וכל הסצינות היפהפיות האלה וכל הלחישות האלה לא מחזיקות את עצמן. אתה בוהה ויודע שהכל הרה משמעות וחשוב, ועדיין מזדגג.

"עץ החיים" מרשים נורא, יפהפה, והוא בוודאי יצירת מופת בתור משהו: וידאו-ארט, אולי. או מונטאז' אקסטרימי. או תערוכת צילומים דינמיים. אבל סרט זה לא. לפחות לא סרט טוב.