טרון

רגע לפני סרט ההמשך, רטרו-ביקורת על הסרט "טרון" המקורי, ולמה הוא אולי הסרט החשוב ביותר בתולדות האפקטים המיוחדים
שם רשמי
טרון
שם לועזי
Tron
סרט מס' 1 בסדרת טרון

יש בעולם כמה מיליוני אנשים שילכו בקרוב לראות את "טרון: המורשת", בלי לדעת בכלל שזה סרט המשך. כשיצא "טרון" המקורי, שהסרט החדש הוא המשך ישיר שלו, השנה היתה 1982 והרבה מצופי הקולנוע הנוכחיים לא היו אפילו בתכנון.

המוזר הוא שנראה כאילו לחברת דיסני – שהפיקה את שני הסרטים – די נוח שאנשים לא יזכרו שבעצם היה סרט מקורי. היה אפשר לצפות שרגע לפני סרט ההמשך, דיסני יוציאו את הסרט הישן מהארכיון, ינקו ממנו את האבק, יוציאו אותו מחדש לכמה הקרנות מיוחדות או לכל הפחות יוציאו די.וי.די. חדש במהדורה סופר-אקסטרה-חגיגית ומיוחדת. אבל ההיפך הוא הנכון. לא רק שהוצאה חדשה לא הגיעה, ובבלו-ריי הסרט עדיין לא יצא, גם הגירסאות הקודמות של הדי.וי.די. הורדו מהמדפים, וקשה למצוא עותק לא-משומש של הסרט בפחות ממאה דולר.

איך זה שדיסני מצד אחד חושבים שהסרט מספיק חשוב כדי לעשות לו המשך, 28 שנים אחרי, ומצד שני מתביישים בו? השמועות אומרות שבדיסני דווקא התכוונו לעשות סיבוב על "טרון" המקורי, אבל הקרנות המבחן שעשו לסרט מול קהל עדכני היו קטסטרופה. הקהל השתולל מצחוק, מכל הסיבות הלא נכונות. האולפן חשש שאם אנשים ייראו את המקור, הם יאבדו כל עניין בצפיה בהמשך.

כדי לבדוק את זה, התכנסה חבורה קטנה של אנשים בדירה ע"ש מקסי, לצפיה ב"טרון" המקורי. המסקנה היתה שההחלטה של דיסני היתה מוצדקת לגמרי. גם אצלנו אנשים לא הפסיקו לצחוק.

תקציר העלילה עשוי להיות שימושי גם לצופי הסרט החדש: בילי פלין (ג'ף ברידג'ס הצעיר ונטול הקמטים) הוא מתכנת מחשבים גאון ובעלים של אולם משחקי וידאו. הוא גם המציא בעצמו כמה משחקים, אבל בכיר מניאק בחברה שבה עבד גנב לו אותם. כדי להשיג הוכחות, הוא ושני חברים פורצים למפעל, והוא מתיישב ליד המחשב – ונבלע בתוך התוכנה. צריך להבהיר: פלין לא "נכנס למחשב" במובן המקובל היום, שבו אנשים יכולים לבלות שבועות ב-World of Warcraft בזמן שהם יושבים ליד השולחן ואוכלים פיצה; הרעיון הזה היה כנראה מורכב מדי ל-1982. כדי להגיע לעולם הממוחשב פלין נכנס לתוכו, פיזית, בגופו. איך? לייזר.

תמונה שהוצאה מהקשרה באכזריות. צילום: אודיה הרטבי

(לייזר היה המילה האחרונה ב-1982. כל המצאה טכנולוגית היתה נשמעת אמינה אם הייתם מייחסים אותה ללייזר. רוצה לירות באנשים למוות? לייזר. רוצה לטוס לחלל? לייזר. רוצה לבשל תפוח אדמה? לייזר. רוצה למסוק זיתים? לייזר. היום זה לא היה עובד. היום צריך להגיד "קוואנטי").

הקונספט המטריקסי הזה – עולם שלם! בתוך המחשב! – היה מאוד חדשני לזמנו, אבל יותר מזה היה הביצוע. יש בסיס לטעון ש"טרון" הוא הסרט הכי חשוב בהיסטוריה של האפקטים המיוחדים: זה היה הסרט הראשון שעשה שימוש רחב באפקטים ממוחשבים. יש הרים, ערים, ספינות, שדות קרב וטנקים, כולם בנויים בגרפיקה ממוחשבת. כל עולם או דמות ממוחשבת שראיתם אי פעם, מהארץ התיכונה ועד לגלקסיה רחוקה מאוד, מהדינוזאורים של פארק היורה ועד לנאבי מפנדורה: הכל התחיל פה.

הרעיון ליצור את הסרט במחשב היה כל כך בלתי מתקבל על הדעת שלאוסקר על אפקטים מיוחדים של אותה שנה – שבלי ספק הגיע ל"טרון", ולו רק בשביל החדשנות – הוא אפילו לא היה מועמד. אנשי האקדמיה שבחרו את המועמדים הרגישו שליצור פעלולים במחשב זו מין "רמאות". עשרים שנה אחר כך, היה כבר קשה לשכנע את אותה האקדמיה ש"אפקטים מיוחדים" כוללים משהו שאינו ממוחשב.

כמובן, מכיוון שב-82 מדובר, זאת הגרפיקה הפרימיטיבית ביותר שתוכלו להעלות על הדעת. היא בנויה כמעט אך ורק מקוים ישרים, וממשטחים של צבע אחיד. על טקסטורות אין מה לדבר. הצללה? הצחקתם אותי. אם נולדתם בשנות השבעים, הסגנון הזה יחזיר אתכם לימים שבהם חשבתם שהקליפ "Money for Nothing" של הדייר סטרייטס הוא הדבר הכי מדהים שנראה אי פעם בטלויזיה שלכם.

אבל זה שהאנימציה הממוחשבת בסרט היא ברמה הטכנית של ציורי מערות לא אומר שהיא מחופפת. הפעלולים הממוחשבים לא ידהימו אף אחד היום, אבל הם לא מכוערים. יש בו הרבה רעיונות מקוריים ומגניבים לעיצוב העולם הממוחשב. הבעיה מתחילה ברגע שנכנסים לתמונה אנשים – סליחה, "תוכנות", תושבי העולם הזה. ה"תוכנות" הם אנשים לבושים בחליפות לבנות שעליהם פסים זוהרים; זה אמור להיראות "עתידני" ונראה בפועל כמו אנשים שעשו טעות לבוש איומה כשבחרו ללבוש טרנינג למסיבת טראנס. וזה לא עוזר שהם משתמשים ב"דיסקית מידע" שהיא בבירור פריזבי.

וזה רק הולך ונהיה יותר גרוע: באחד הרגעים הכי מביכים בסרט נראה השחקן ברנרד יוז המסכן תקוע בתוך תמונת-קרטון עם חורים לראש ולידיים, כשהוא חובש את מה שאי אפשר לתאר כדבר מלבד כובע בצורת זין ענק. את זה קשה הרבה יותר לתרץ ב"זה היה מזמן". קשה לתפוס איך אנשים הצליחו אי פעם לקחת דברים כאלה ברצינות. הפסקול גם הוא אמור להישמע דיגיטלי וחדשני, ונשמע בפועל כמו נכדו בן החמש של ג'ון וויליאמס מנגן באורגנית שהוא קיבל ליום ההולדת.

כן, זאת באמת תמונה מתוך הסרט

אבל הבעיה האמיתית היא לא בויזואליה, היא בעלילה. מהרגע שבו פלין נכנס למחשב (הוא לוקח את זה ממש בקלות, אגב. הוא פולט איזה "הו, מגניב" וזורם עם זה. מאוד Dude-י מצידו) העלילה הופכת לשבלונת פנטזיה, שהיתה יכולה להתרחש באותה המידה בנרניה או בממלכות הנשכחות, אם רק הייתם משנים כמה שמות ומושגים. גם אם הסרט מנסה לפזר כמה מושגים טכנולוגיים, שום דבר בעולם הזה לא מזכיר את האופן שבו עובדת רשת מחשבים. על הגיבורים להגיע למקום הקסום זה-וזה בתוך ככה-וככה שעות, כדי להביס את כוחות האופל של שלפלפ הרשע. או משהו. ומכיוון שכל המושגים מומצאים, והחוקיות של העולם היא מה שהתסריטאים ממציאים באותו רגע, אין לנו שום דרך לקבל הרגשה של מיקום והבנה (אם הפרוטו-מקגאפין עבר מ-5 ננו-מחזורים ל-50 פארסק, זה טוב או רע ליהודים?). זה גורם לכך שהעולם הזה לא נותן הרגשה של מקום חי ונושם, אלא של רצף של סצינות אפקטים. וכשבתוך העולם הזה נעות דמויות חסרות אופי או עניין, העסק הופך, אחרי החידוש הראשוני, לפשוט משעמם.

אז איך זה שבכל זאת, 28 שנים אחר כך, עשו לזה המשך? "טרון" היה אכזבה קופתית כשיצא, אבל צבר במשך הזמן מעמד של קאלט גיקי. רוב המעריצים של הסרט היום כנראה לא ראו אותו מזמן, ועדיין זוכרים בהתלהבות סצינות כמו משחק האופנועים – מין "סנייק" רב משתתפים – שהיו באמת מדהימות לזמנם. מעריצים כאלה, עדיף שלא יראו את הסרט שוב בעיניים מבוגרות. חבל על שברון הלב. "טרון" מזכיר את תכניות הילדים שגדלתם עליהם והייתם בטוחים שהן גאוניות, אבל אם תאתרו אותן ותצפו בהן שוב אתם עלולים לגלות שבהרבה מקרים מדובר, כמה לא נעים, בזבל. תמשיכו להגיד לעצמכם של"רובוטריקים" – הסדרה המקורית – היתה עלילה מבריקה, שהאנימציה ב"הלב" היתה מושקעת ושאין ולעולם לא תהיה סדרה טובה יותר מ"הדרדסים". רק עשו לעצמכם טובה ואל תצפו בסדרות האלה שוב. בתור נקודת ציון היסטורית, "טרון" הוא מעולה. בתור סרט, הוא ממש, אבל ממש לא משהו.

(פורסם בגירסה מאוד מקוצרת ב-Time Out תל אביב, גיליון 422).