טרון: המורשת

בדיוק כמו הסרט המקורי, הוא נראה מדהים לזמנו - אבל אין בו הרבה מעבר לזה. לא סרט חנון, אבל יפה
שם רשמי
טרון: המורשת
שם לועזי
Tron: Legacy
סרט מס' 2 בסדרת טרון

"טרון: המורשת" היה אמור להיות חנון. במקום זה, הוא יפה.

הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על הסרט הזה: הוא יפה. ממש יפה. ולא יופי סטנדרטי ומשעמם כזה, סטייל מייגן פוקס: "טרון" הוא דבון אאוקי, יפהפה באופן חייזרי ולא שגרתי. העיצוב של הסרט – כמו כמעט כל דבר אחר בו – נעשה בהשראת הסרט "טרון" המקורי, אבל היחס בין הסרט המקורי לבינו הוא כמו היחס בין עוצמת המעבדים ב-1982 לזו של היום. הכל שחור עם פסים תכלכלים זוהרים, אבל זה נראה מעולה. וכמובן, זה בתלת-מימד. בניגוד לכל כך הרבה סרטים אחרים מהזמן האחרון, על הסרט הזה יהיה נכון לומר שמי שרואה אותו בדו-מימד לא מקבל את החוויה המלאה. זה תלת-מימד כמו שהוא צריך להיות, לא תוספת מאוחרת ומכוערת שנועדה לסחוט עוד קצת כסף מהקהל, אלא עולם דיגיטלי שתוכנן מראש להיות תלת-מימדי. הוא לא בולט החוצה מהמסך לעתים קרובות, אבל נותן את תחושת הנפח והגודל של החללים שבהם הוא מתרחש. חוץ מזה, מתברר שמצעדי ענק כמו-פאשיסטיים נראים פשוט מדהים בתלת.

אז זהו. זה סרט מאוד יפה. לכו לראות אותו אם אתם רוצים לראות סרט מאוד יפה.

כל השאר, פחות טוב.

"טרון: המורשת" הוא המשך לסרט בן 28 שנה, ומנהל עם הסרט הזה יחסי אהבה-שנאה. בעצם, זה לא מדויק: האנשים שעשו את הסרט מאוהבים לחלוטין ב"טרון" המקורי, סוגדים לו ורוצים ללדת את ילדיו הלבושים בטרנינגים זוהרים. האנשים שמשווקים אותו בוודאי מתעבים את "טרון" המקורי, ומעדיפים להעמיד פנים כאילו הוא מעולם לא התקיים. ישיבות השיווק של הסרט בוודאי היו מלאות מתח.

לפני עשרים שנה, קווין פלין (ג'ף ברידג'ס) נעלם. אף אחד לא יודע לאן הוא הלך, חוץ ממי שראה את "טרון" המקורי, שיודע שהוא נבלע בגריד, עולם-רשת-המחשבים שאליו בני אדם יכולים להיכנס בעזרת הרבה התמדה, אומץ ולייזר. הבן שלו, סאם פלין, עוסק בספורט אקסטרימי ופיראטיות תוכנה (עוד מריבה בישיבות השיווק של הסרט: האם חברת דיסני ידעה שהיא מממנת סרט פרו-פיראטי?), עד שהוא מקבל, באופן מאוד לא סביר וגם לא ממש מוסבר, הודעה מאבא. הוא מרחרח קצת באולם המשחקים של אבא (אותו לוקיישן כמו בסרט המקורי, או שחזור מוקפד מאוד), ומוצא עצמו גם הוא בגריד, המקום שבו לכולם יש בגדים נורא מגניבים ומשחקי וידאו הם עונש מר ממוות.

הסרט כל כך נאמן ל"טרון" המקורי, וכולל כל כך הרבה רפרנסים וקריצות, שלפעמים לא ברור אם הוא המשך או רימייק. העלילה הבסיסית כמעט זהה; שורות ואלמנטים חוזרים על עצמם; פלין ג'וניור עובר בגריד פחות או יותר את אותו המסלול שעבר פלין האב. הרבה סצינות בסרט הן שחזור של סצינות מתוך "טרון" המקורי, רק בגרפיקה שבה בכל תמונה בודדה הושקע יותר כח מיחשוב מאשר בסרט המקורי כולו. אם ראיתם, ואתם מכירים, ורצוי גם אוהבים, את הסרט המקורי – זה מעורר חיוך, בכל פעם מחדש.

אבל הנאמנות חסרת הפשרות לסרט המקורי היא גם בעייתית, בעיקר משום ש"טרון" המקורי פשוט לא היה סרט טוב – והסרט החדש לא מתקן את הטעויות שלו. העלילה בסיסית, גנרית וחסרת הפתעות. עולם הגריד מאוד יפה, כפי שנדמה לי שכבר ציינתי, אבל חוץ מהמראה החיצוני הוא דומה בדיוק להמון עולמות פנטזיה אחרים שראינו בהמון סרטים אחרים, והעובדה שהוא נמצא כביכול בתוך מחשב, ולא מבעד למראה או מעבר לקשת, חסרת משמעות. אין הגיון או שיטה בעולם הזה, שבו אנשים סוחבים על הגב דיסקיות שמשמשות כשילוב של דיסק-און-קי, תעודת זהות וחרב אור. העלילה, שהיתה "תלך תביא" במקור, נשארה "תלך תביא" גם עכשיו. ובדיוק כמו הסרט המקורי, הסרט מגניב מאוד כשאנחנו רק נכנסים לעולם החדש, אבל הולך ומאבד עניין לאורך המסע, ובסופו של דבר מתחיל לשעמם.

כמו הגרפיקה, גם ג'ף ברידג'ס עבר הרבה שדרוגים מאז 82. פעם הוא היה סתם שחקן צעיר, היום הוא אחד האנשים הקוליים בעולם. ההופעה שלו ב"טרון" לא תעניק לו עוד אוסקר, אבל הנוכחות שלו היא אחד הדברים היחידים בסרט שאינם צפויים מראש. הרגעים המצחיקים ביותר בסרט הם אלה שבהם אישיות ה-Dude בורחת לו לרגע. גארט הדלונד, שמגלם את פלין הצעיר, כל כך בסדר וכל כך חסר ייחוד בתפקיד הגנרי של הגיבור הצעיר השחצן, שלפעמים נראה כאילו גם הוא בעצמו יצירת מחשב. התגלית של הסרט – טוב, תגלית בשבילי, כי אני לא רואה "האוס" – היא אוליביה וויילד. מתברר שלמרות השם, היא לא שחקנית פורנו. היא הזכירה לי קצת את לילו מ"האלמנט החמישי": אקשן-בייב מגניבה וכל-יכולה, שבכל זאת משדרת פגיעות ובלבול באחד-על-אחד.

אז זה לא שאין מה לראות, אבל גם אין הרבה על מה לכתוב הביתה. חוץ מהויזואליה, כמובן. "טרון" נראה מדהים; חבל שהעלילה לא משהו. המשפט הזה היה נכון ב-1982, ונכון גם היום.