רעם טרופי

במקור: Tropic Thunder
במאי: בן סטילר
תסריט: בן סטילר, ג'סטין ת'רו, איתן כהן
שחקנים: בן סטילר, רוברט דאוני ג'וניור, ג'ק בלאק, טום קרוז, מתיו מקונוהי

אני פריק של סרטים על קולנוע. זה נובע קודם כל, מן הסתם, מכך שאני אוהב קולנוע, אז מעניין אותי לראות סרטים שעוסקים בו. אבל יש כאן משהו מעבר – בגלל ההיכרות של יוצרי סרטים עם העולם ששוכן מאחורי הקלעים, לסרטים על התעשיה יש נטייה מובהקת להיות מדויקים, מאירי עיניים או שופעי תובנות, וזה לא משנה אם מדובר בקומדיות מוזיקליות קלילות או מותחנים סוראליסטים מהורהרים. אין דרך לבדוק ריכוז יצירות מופת לז'אנר מסוים, אבל לו הייתי מוצא דרך אמינה מספיק למדוד את זה, אני מאמין שז'אנר הקולנוע-על-קולנוע היה מנפק נתונים מרשימים.

לאור המובא לעיל, תיאור העלילה של 'רעם טרופי' נשמע מאד מבטיח. זה הולך ככה: במאי בריטי (סטיב קוגן) עם הרבה יומרות ומעט פז"מ בהוליווד מוצא את עצמו חסר אונים, במהלך צילומו של סרט מלחמה סטנדרטי, מול חבורת הפרימדונות המפונקות וההזויות שקוראות לעצמן "השחקנים הראשיים". האחד הוא טאג ספידמן (בן סטילר, שגם כתב וביים את הסרט) – כוכב אקשן דביל שהצטרף לפרויקט כדי להציל את המוניטין שלו לאחר שהאחרון בסדרת סרטי הפעולה הנבובים שלו כשל. השני הוא קירק לזרוס (רוברט דאוני ג'וניור, הלוא הוא איירון מן), אחד מאותם שחקני אופי שנהנים מקונצנזוס חיובי של האקדמיה. לזרוס הוא שחקן כל כך מסור, שלצורך גילומו של לוחם אפרו-אמריקני הוא עובר ניתוח להשחרת עור. את השניים מתגבר ג'ף פורטנוי (ג'ק בלאק), קומיקאי וולגרי ומכור להרואין, שזה ככל הנראה אמור להיות תפקידו הדרמטי הראשון.

כשהאנרכיה שהקאסט מייצר על הסט מתחילה להרגיז את מנהל האולפנים לס גרוסמן (הוא נראה כמו פול ג'יאמטי אבל זה טום קרוז. נשבע), והוא מאיים לבטל את כל העסק, פונה הבמאי לאמצעים נואשים כדי להשתלט על שחקניו – הוא לוקח אותם הרחק מאתר הצילומים למעבה הג'ונגלים של וייטנאם, שם לא תהיה להם ברירה אלא להסתדר בכוחות עצמם ולהתנהג כמו לוחמים אמיתיים. אלא שבעקבות שרשרת שחורה ורוויה בדם של טעויות קומית, מוצאת עצמה חבורת השחקנים בסכנת חיים אמיתית.

'רעם טרופי' רחוק מלהיות הסרט הראשון שבוחן את הפער בין התיאור של סיטואציה כלשהי בקולנוע, לבין כללי המציאות הנוקשים. הדוגמאות הנשלפות הן כמובן 'שלושה אמיגוס' שבו סטיב מרטין נחשב בטעות לפרש עשוי ללא חת לאחר ששיחק במערבון גנרי, ו'גלקסי קווסט' השנון והרגיש שבו אלאן ריקמן, סיגורני וויבר וטים אלן מצאו את עצמם בחלל לאחר ששיחקו בסדרה דמוית 'מסע בין כוכבים'. המטרה בסרטים שעושים שימוש בקונספט הזה, לרוב, היא להדגיש את האבסורד במוסכמות של ז'אנר מסוים דרך השוואה עם הדרך שבה דברים באמת קורים. וכשהז'אנר המדובר הוא סרט מלחמה, ועוד כזה מהסוג שמבוסס על סיפור אמיתי, האפשרויות הן לא פחות ממרתקות. אלא שב'רעם טרופי' אין שום פער בין העולם שמול המצלמה וזה שמאחוריו, ואולי זה יסוד הבעיה.

אפשר לומר שבמקרה של לזרוס המקרה עוד מתבקש איכשהו, כיוון שהמטרה היא להציג אותו כזיקית נטולת אישיות שנבלעת בדמות שהיא מגלמת – אבל זה לא שלדמות החלופית שלו יש איזשהו סוג של אופי שאפשר להאחז בו. קצת מאכזב עבור מי שאמור להיות שחקן יחיד בדורו, לא? הקלף היחיד של דאוני ג'וניור הוא משפטי "שחורים" קלישאתיים ונטולי הקשר, והפאנץ' מאחורי כולם הוא שדאוני ג'וניור הוא למעשה בכלל לא שחור (באמא'שלי). אבל זה עוד ניחא. מה שבאמת קיצוני, הוא שטאג ספידמן היא דמות חד ממדית עוד יותר. דמותו של סטילר היא הקלישאה הרגילה של שרירן מטומטם, ואין שום סוג של הבדל בין התדמית המסחרית שלה לחייה היומיומיים. גם אצל פורטנוי-בלאק המצב לא שונה. מחוץ לסט, מינון הצרחות והעוויתות של הקומיקאי הזול נשמר הודות להתמכרותו לסמים קשים. מה אנחנו יודעים עליו, חוץ מההרגל המגונה להסניף מיני אבקות מעובדות? גורנישט.

אני, אגב, ממש לא בטוח שהואקום הזה מקרי. 'רעם טרופי' הולך הרבה יותר רחוק מזה כדי לעמעם את הגבול בין שתי העולמות, ומדמה כמה שיותר את הסרט הפיקטיבי לסרט האמיתי שעוטף אותו: כולם מפצירים בלזרוס להתנער מהאישיות הפיקטיבית שלו ולהכיר במבטא האוסטרלי הכבד שלו, אותו דאוני ג'וניור מזייף כמובן, ולחזור להתהדר בשיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שהוספו לרד"ג באופן מלאכותי לחלוטין, כדי שיהיה אותנטי. מבלבל? חכו שתראו את טום קרוז נואם על גיבורי פעולה דועכים שצריכים מהפך דרסטי כדי להתחבב על הקהל, שניה לפני שהוא פורץ בריקוד ברייקדאנס סוער עם חליפת שומן. שלא לדבר על ג'ק בלאק שחושש מכך שפרשיות הסמים יהפכו אותו לבלתי כשיר לביטוח, בסרט שבו אמור היה להשתתף אוון ווילסון עד שהוא ניסה להתאבד. ב'רעם טרופי' הושקעו המון מאמצים כדי שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהמציאות הרדודה והמעוותת שהוא מתאר, ואני מניח שיש מי שימצא בזה סוג של תרגיל מעניין. אבל בסופו של דבר, האמירה "אני יודע שאני גרוע!" לא עד כדי כך מעוררת מחשבה. היא בטח לא מעוררת מחשבה כמו כל אמירה שהיא על החיים האמיתיים. אלה שבהם אני חי.

ולא, לא שכחתי שהסרט הוא בכלל קומדיה מטורפת עם פלוצים ופרודיות על הפאתוס של סרטי מלחמה. ככזה, הוא משעשע לפרקים. לא גאוני, אבל עובר בנעימים. יש כמה משפטים שמצליחים להיות משעשעים בחוסר ההיגיון שמאחוריהם, ויש את ההופעה המתועדת הראשונה של מתיו מקונוהי שאינה מעוררת סלידה, בתור סוכן שחקנים נלהב. יש אפילו אבחנה וחצי על מסך הכסף שמצליחה להיות קולעת, כמו עלילת המשנה הקשורה בניסיון הקודם של טאג לזכות בהערכת הממסד – דרמה מושמצת על נער מפגר סטריאוטיפי, או כמה טריילרים מפוברקים לעבודותיהם הקודמות של ספידמן וחבריו. כמו כן, סטילר העז ללכת בסרט הזה רחוק בכל הנוגע למה ראוי להראות בפארסה הוליוודית, והסרט לא בוחל באיברים כרותים באופן גרוטסקי ומגוחך למדי. מי שלא ימצא את זה מבחיל, אולי ימצא את זה מרענן. ואז הסרט נגמר, והחיים ממשיכים במסלול שנקבע להם מראש, וגרמו לי לחוש שבסך הכל הסרט די זניח אבל לא מזיק.

כך שאם להיות ישיר, יצאתי מאוכזב מהסרט. לא במובן של כאב דוקר על הזמן והכסף, אלא טעם עדין של החמצה בפה. וזה חבל, כי היו ל'רעם טרופי' הרבה נתונים שסימנו אותו כסרט שמתאים לי להמליץ לכם לראות. עם כל ההשקעה שנעשתה בסרט במחוות וקריצות לתעשייה הזאת – שאני מכור עד כלות לתוצרת שלה – קצת חבל לי שבמרחק של שבוע וחצי מהצפיה ב'רעם טרופי', הדבר שחקוק לי באופן הכי טרי בזכרון הוא ריקוד של שמן-בכאילו שעונד גורמטים מזהב.