ביקורת: צילי

הסרט הזה הוא לא עניין לביקורת קולנוע, הוא ‏עניין לחקירות הונאה: איך ייתכן שכסף ציבורי כלשהו הוקדש לחלטורה המביכה הזאת

בניגוד מוחלט ל"צילי", לא אבזבז לכם את הזמן: הסרט הזה הוא החלטורה העלובה ביותר שראיתי ‏אי פעם על מסך קולנוע ישראלי לפחות מאז "ריקוד מסוכן" אם לא כולל. לא יצירת אמנות בלתי מובנת, לא סרט לא מוצלח, לא ניסיון ‏קולנועי מעניין: חלטורה. בזבוז כסף – של הקרנות והמשקיעים שתמכו בו, של הצופים – ובזבוז זמן. הסרט הזה הוא לא עניין לביקורת קולנוע, הוא ‏עניין לחקירות הונאה.‏

בחורה, צילי יש להניח, משוטטת ביער, אבודה. ברקע קולות מלחמה. אחרי זמן מה היא מקימה ‏לעצמה קן – לא במרכאות, לא בהשאלה, אלא קן, אוסף של זרדים שנראה כמו קן ענק של ציפור, ‏שזה אחלה בשביל המטאפורה אבל ממש גרוע בתור מחסה שמיועד לבן-אדם. אז מגיע ‏למקום עוד בחור ומתחיל לדבר איתה ביידיש. היא לא עונה, אבל לא ברור האם זה בגלל שהיא ‏חיה מנותקת מחברת בני אדם למשך זמן רב כל כך, או פשוט משום שהיא דמות בסרט של גיתאי, ‏ואנשים בסרטים האלה הרי לא מתקשרים זה עם זה באופן נורמלי. אחר כך הבחור נמצא איתה בתוך ‏הקן, ואז הוא אונס אותה כי כנראה גם זה דבר שצריך לקרות בסרטים אמנותיים.

עכשיו: מדובר בסרט של עמוס גיתאי. ולכן כמעט מיותר לציין שכל ה"סיפור" הזה מוצג בשוטים ‏ארוכים מאוד וסטטיים מאוד, ובדקות ארוכות מ-א-ו-ד של חוסר-התרחשות מוחלט, ושכמעט לא ניתן ‏לנו מידע על הנפשות הפועלות, ושה"תקשורת" בינהם מורכבת בעיקר משתיקות והתעלמות, ‏ושאת הדמות הראשית מגלמות שתי שחקניות שונות כי בונואל עשה את זה פעם אז זה בטח אומר ‏משהו. כל זה מגיע עם הטריטוריה. גיתאי עושה סרטים "אמנותיים" שפחות משהם דומים ‏ל"קולנוע", הם נמצאים תחת הקטגוריה "וידאו-ארט", ומקומם במוזיאונים לאמנות מודרנית לצד ‏ציורים המורכבים מבד ריק ואסלות. הקהל הרחב לא מעניין את גיתאי, רק באי פסטיבלים ‏המקבלים כנתון מראש שכל מה שמוצג בפניהם הוא אמנות, ולא, כפי שהוא נראה במבט ראשון ‏‏(ושני, וחמישי) – סרט שלא עומד בסטנדרטים הבסיסיים ביותר של סיפור, עלילה או תקשורת עם ‏הקהל.‏

כל זה, כאמור, נתון וברור מראש. מה שמייחד את "צילי" מכל הגיג יעני-אמנותי אחר הוא העליבות ‏המדהימה של ההפקה. כל אותו חצי-סרט – כאמור, כמעט שעה – נראה כאילו צולם במהלך אחר ‏צהריים אחד, בשטח של כעשרה מטרים רבועים בחורשה מקומית. הסרט אמור להתרחש ביער אירופאי ‏קפוא כלשהו, אבל צולם בבירור בישראל, בין אותם אצטרובלי אורנים שאפשר לראות בפארק ‏העירוני הקרוב למקום מגוריכם, מבינהם מלקטת שרה אדלר גרגירי יער רעננים ודמיוניים. על ‏הצילום חתום גיורא ביח, אחד מהצלמים הישראליים הגדולים שיש, אבל כאן נראה שהוא רק שם ‏את המצלמה בצד והלך לאכול משהו: המצלמה פשוט נחה שם, אותם שני פריימים חוזרים על עצמם שוב ושוב, הצבעים משעממים והכל נראה כאילו הוא מתרחש באור יום מלא וישיר, אפילו בסצינות שאמורות להתרחש באמצע סופת ‏רעמים או בלילה. ממש ככה. ישנן סצינות שבהן ניתן להבין מקרעי שיחתם של צילי והבחור שאיתה, ‏והמדורה שהם מדליקים באופן בלתי בטיחותי בעליל באמצע הקן שלהם, שעכשיו אמור להיות ‏אמצע הלילה, ואנחנו הצופים אמורים כנראה להתעלם מהעובדה שמאחוריהם השמש זורחת. ברקע, פסקול תמידי של פיצוצים מרוחקים, שכל כך לא נשמעים כמו משהו שמגיע ‏מאיפשהו בעולם של הסרט, אלא כמו מה שהם באמת – צלילי סטוק-אודיו שהודבקו באקראי. לומר ‏שהחצי הראשון של "צילי" נראה כמו סרט סטונדטים יהיה עלבון מחפיר לסרטי סטודנטים מושקעים ‏ויפים שנעשו על ידי אנשים שבאמת אכפת להם איך הסרט שלהם ייראה ומה אנשים יחשבו עליו. ‏זה נראה כמו סרט סטודנטים של מישהו שהתעצל ולא צילם או כתב שום דבר עד יום לפני ההגשה, אז הוא הלך לפארק העירוני הקרוב עם שני חברים וחירטט משהו במשך שעתיים. אבל לגיתאי מותר. ‏

אחרי שאנחנו מעבירים את השעה הכל כך משמימה ומביכה הזאת, הסרט עוזב את הקן ועובר הלאה, ‏אם כי הסבר עלילתי לכך אנחנו לא מקבלים, כי בשלב הזה הסרט גם נוטש כל יומרה לעלילה ‏קוהרנטית ועובר למוד טקס יום השואה: קטע כינור פה, קטע הקראה שם, ושוטים באורך של עשר ‏דקות שבהם אנשים עומדים בעוד אנשים אחרים אומרים בפסקול קטעי משפטים שאינם קשורים זה ‏לזה. בקיצור, הפלצנות הגיתאית הרגילה. אבל היי, לפחות אנחנו לא תקועים בקומזיץ אינסופי ‏ביער, אז אפשר לומר שניכרת בסרט מגמת שיפור. עם זאת כל חשק או כוונה שהיתה עלולה להיות לי לנסות ‏לפענח את המסרים הסתומים של הסרט, ולנסות לגלות האם בכל זאת יש בזה משהו, התפוגגו מזמן. ‏כשיוצר מזלזל בקהל עד כדי כך, ראוי להחזיר לו יחס זהה. ‏

לא כל סרט צריך להיות קונבנציונלי. סרט יכול להיות מנוכר אך עם זאת יפהפה (דוגמה מהזמן ‏האחרון: "מתחת לעור"), לכלול מספר מינימלי של לוקיישנים ודמויות ובכל זאת לרתק ("הכל ‏אבוד"), להיות נטול עלילה קונבנציונלית ובכל זאת מבדר ("מנועים קדושים"). אבל "צילי" לא מציע ‏שום דבר אפילו קרוב לאף אחד מכל אלה. זאת לא אמנות. זאת חלטורה.‏


פורסם במקור בוואלה