ביקורת: אדומה אש

היא גדולה, היא אדומה, והיא לא מטאפורה על מחזור, למרות שזה מתבקש.
שם רשמי
אדומה אש
שם לועזי
Turning Red

אם יצא לכם להסתובב קצת בטיקטוק בשנה האחרונה – או להיקלע בטעות לחטיבת ביניים כלשהי – אולי שמתם שהנוער אימץ מחדש את כל מה שילדי שנות ה-2000 כבר מיצו מזמן. איפור מטאלי, חליפות טרנינג, בובות בראץ, בדים מבריקים וג'ינסים מתרחבים הם רק חלק מהטרנדים שחזרו במסגרת תחיית האסתטיקה המכונה Y2K, על שם הבאג מעורר הפאניקה של החלפת המילניום. "אדומה אש" החדש מבית פיקסאר משתלב יפה באווירה. סרט ההתבגרות הזה מלווה נערה מתבגרת בטורונטו של 2002 ומתהדר בשלל ממבר בריז מהעשור המדובר. אז בסדר, יש בו מקבילה של "דמדומים" שלוש שנים לפני יציאתו ומגפי UGG שנה לפני שנעשו פופולריים, אבל היי, תראו, קליפסים-פרפרים!

מיי בת ה-13 עוזרת לאמא שלה לתפעל את המקדש הוותיק ביותר בעיר, המוקדש לחיה בעלת קשר מיסטי מיוחד למשפחתה – הפנדה האדומה. היא תלמידה טובה ובת ממושמעת, אבל הייתה רוצה לבלות יותר עם החברות שלה – מרים המגניבה, פרייה הקשוחה ואבי המטורללת על כל הראש. אחרי שאמה, מינג (סנדרה או), שוב הביכה אותה לגמרי בניסיון לגונן עליה, מיי מתעוררת בבוקר בתור פנדה אדומה ענקית. מתברר שקסם עתיק גורם לבנות המשפחה לאמץ דמות גדולה ופרוותית כשהן נסערות במיוחד.

מיי נדרשת לרסן את הפנדה עם מינימום נזקים עד החודש הבא, אז יופיע הירח הנחוץ לטקס שישחרר אותה מהעול הזה. אממה, מסתבר שבבית הספר כולם מתלהבים מהטריק החדש הזה, אז יש פה הזדמנות לעשות כמה ג'ובות ולקנות כרטיסים להופעה המתקרבת של להקת הבנים האהובה על מיי וחברותיה.

יש קו מקשר מסוים בין "אדומה אש" ובין "לוקה", הסרט הקודם של פיקסאר. שניהם סרטי ביכורים של יוצרים שנתנו טוויסט פנטסטי לסיפור ההתבגרות שלהם, כולל נער/ה עם יכולת שינוי צורה. שניהם עוסקים במידה מסוימת בקשר בין מתבגרים להוריהם, בפרט האם האוהבת שרוצה בטובתם אבל מגבילה את היכולת שלהם לצמוח ולמצוא את מקומם בעולם. תוסיפו פנימה את "אנקאנטו" וקיבלתם טרילוגיה מקסימה במיוחד על התבגרות תחת הצל של טראומה משפחתית.

"אדומה אש" הוא כנראה הקליל מבין השלושה – מדוברת בפצצת אנרגיה צבעונית, עם השפעות של אנימה, בדיחות על להקות בנים, עיסוק לא קטן בגילוי מיניות וכמה רגעים משונים לגמרי. הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים שפיקסאר הוציאו אי פעם, יש לו אסתטיקה מיוחדת וכיפית והוא הופך את הפרמיס הפסיכי שלו לסיפור ניואנסי, רגיש ויוצא דופן. יש לי חיבה מיוחדת לסיפורים על גיל ההתבגרות המוקדם, וזה אחד התיאורים הכי מדויקים של החוויה הדפוקה והמשוגעת הזאת שיצא לי לראות.

בזמן הקרוב בטח יופיעו הרבה טייקים והסברים ל"מה בעצם הפנדה מייצגת". האינסטינקט הראשוני הוא כמובן שהאדום מייצג וסת, אבל הסרט מתייחס לזה ושולל את ההקבלה וטוב שכך, כי זה היה יכול להפוך את "הטקס" למטאפורה די מטרידה. אפשר לטעון שהפנדה היא העצמאות והאינדיבידואליות שמתפתחות לראשונה בגילאים האלה, או ייצוג צבעוני וחמוד של חרדות ורגישות יתר, ואולי קצת מכל דבר.

אם תשאלו אותי, לפעמים פנדה היא רק פנדה. אני רואה בזה אמצעי עלילתי יותר מאשר אנלוגיה או קידוד של משהו מסוים. אמצעי שמאפשר לדמויות להתפתח ולהתעגל בנסיבות משוגעות, להשתנות לטובה אבל גם להכיר צדדים פחות חמודים בעצמן. הסרט מזכיר לנו כמה כיעור ומבוכה יש בגיל הזה, אבל גם באיזה אינטנסיביות מתבטאים האושר וההתרגשות. הוא מרשה לגיבורה שלו להיות טמבלית, פגומה ומתוסבכת כמו שכולנו היינו בגילה (ואולי גם היום). ועל הדרך הוא גם ממש עושה חשק להזמין באינטרנט בובת פנדה אדומה ענקית. ראו הוזהרתם.