ביקורת: דמדומים 4: שחר מפציע, חלק 1

"שחר מפציע" הוא הנקודה שבה סדרת דמדומים הפסיקה להיות סתם משעממת, והפכה להיות בלתי שפויה
שם רשמי
דמדומים 4: שחר מפציע - חלק 1
שם לועזי
The Twilight Saga: Breaking Dawn, Part I
סרט מס' 4 בסדרת דמדומים

בשלב זה של תופעת "דמדומים" הכי קל זה להתעלם. נכון שמדובר באחת התופעות ‏התרבותיות הכי איומות שקרו לעולם בזמן האחרון – ספק אם אי פעם היו סרטים גרועים כל כך פופולריים כל ‏כך – אבל אין טעם להמשיך ולטחון על זה מילים. כמו נזלת, זה יעבור. רק עוד סרט אחד ודי. ‏

אבל "שחר מפציע" – הספר האחרון בסדרה, שבמיטב מסורת הארי פוטר, חולק לשני סרטים – ‏הוא הנקודה שבה סדרת רומני-הנעורים של סטפני מאייר הפסיקה להיות משמימה והתחילה ‏להיות מופרעת. בניגוד מוחלט לשני הסרטים הקודמים בסדרה, שהצטיינו בעיקר בכך שלא קרה ‏בהם שום דבר – ברצינות, בתוך ארבע שעות של סרט העלילה לא התקדמה במילימטר – ב"שחר ‏מפציע" בהחלט יש התרחשויות, והן מהסוג המזוויע.‏

הסרט נפתח בחתונתה של בלה (כן, היא עדיין בת 18) עם אהובה הערפד אדוארד. יש לציין שגם בחתונתה קריסטן סטיוארט לא נשברת ונשארת עם אותה הבעה בודדת. ‏לאחר כשבע שעות, להערכתי, של חתונה בזמן אמיתי, אדוארד ובלה יוצאים לירח דבש בברזיל, ‏ומממשים את אהבתם במובן הגופני, ובהקשר הזה, הנקרופילי. בתוך כמה דקות בלה נכנסת ‏להריון, ולא סתם הריון אלא הריון ערפדי, עם עובר שגדל במהירות לא טבעית ומאיים לרסק את ‏עצמותיה בכל בעיטה. בעלה וחבריה רוצים, באופן מובן למדי, להיפטר מהעובר. אבל בלה – ‏בהפגנה מאוד לא אופיינית של מחשבה עצמאית – מתעקשת: על גופתי המתה. נהדר: אם חשבתם ‏שהמסרים ששולחת סדרת "דמדומים" לצופות הצעירות לא היו יכולים להיות גרועים יותר (עד עכשיו זה היה "רומן עם גבר מבוגר ממך בהרבה זה אחלה", ו"להעמיד את עצמך בסכנת חיים כדי למשוך תשומת לב של בנים זה מגניב"), עכשיו ‏מצטרף לרשימה גם "לעולם, אבל לעולם אל תעשי הפלה, אפילו אם זה יעלה לך בחייך". המצחיק הוא שלגישה הזאת קוראים פרו-לייף. מצד שני, חוויית הלידה המוצגת בסרט היא כל כך מזוויעה שהיא ‏עשויה ‏לגרום לנערות להישבע להתנזר ממין גם אחרי הנישואין.‏

מסיפור הבודי-הורור הזה בהחלט אפשר היה לעשות סרט מעניין: כל מה שהיה צריך זה את דייויד ‏קרוננברג וכמה מיכליות מלאות בדם מלאכותי. אבל יש בעיה: זה עדיין "דמדומים", סדרה שהקהל ‏העיקרי שלה הוא ילדות בנות 12. לכן הסיפור, העוסק באופן כמעט בלעדי בסקס ובדם, מוצג באופן הכי מתחמק ומרומז ‏שרק אפשר. אמנם בלה נאלצת לשתות דם אנושי בקש, אבל אתם יודעים, בטוב טעם. לא, זה לא ‏הולך ביחד. הסרט נראה כאילו מישהו ניסה ליצור ל"הנוסע השמיני" גירסה לגיל הרך.‏

מסביב לכל הטירוף נמצא הג'אנק הרגיל של "דמדומים": אוסף של שחקנים איומים מדקלם אופרת ‏סבון לנוער, עם התמקדות ממושכת בכל נשיכת שפתיים וכל מבט. סצינות רבות, חסרות דיאלוג או ‏התרחשות, נראות כאילו הן משמשות אך ורק כפרסומת לאלבום הפסקול של הסרט. בלה ואדוארד ‏הם הזוג הנשוי האומלל ביותר בעולם – אפילו בירח הדבש שלהם, הם לא מחליפים בינהם משפט ‏אנושי אחד שיגרום לנו להאמין שהם נהנים להיות זה בחברת זו. חוסר כימיה לא מתחיל לתאר את ‏היחסים בינהם: כל אלמנט כימי שהיה שם אי פעם נמצא בהקפאה עמוקה.‏

ככל שזה יהיה מגוחך, זה לא מגוחך כמו הסצינה בין הזאבים שכוללת נאום חוצב להבות בווייס-אובר, בלי להזיז את השפתיים, או כמו השמות שבלה מתכננת לתת לילד (צריך לשמוע כדי להאמין), או העובדה ‏שעוברות 12 שניות בדיוק, ללא הגזמה, מתחילת ההקרנה ועד שטיילור לאוטנר מוריד חולצה. וזה ‏כולל את כותרות הפתיחה.

‏את הסרט ביים, משום מה, ביל קונדון ("קינסי", "נערות החלומות") – ‏מה שאולי היה אמור ‏לספק ‏לסרט הילה של איכות (דמדומים. איכות. הא). זה, כמובן, לא עזר. ספק ‏אם וולס, קובריק ‏וקופולה גם ‏יחד היו מצליחים להפוך את הג'אנק הזה למשהו מגוחך פחות. חומר המקור, יסלחו לי המעריצות, פשוט כל כך גרוע שאין שום תקווה להציל אותו. גם ‏הפעם יש ב"דמדומים" רגעים מצחיקים שלא בכוונה; הפעם זה לא מספיק כדי להצדיק צפייה ‏בסרט, אפילו בתור בדיחה.

לא נורא. עוד סרט אחד וזה יעבור.‏


(פורסם בגירסה שונה, המכילה את המילה "עוצמתי", במוסף "ז'ורנל" של מעריב)