ביקורת: דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 2

הסרט האחרון בסדרת "דמדומים" הוא יצירת מופת. אם אתם אוהבים קאמפ, טירוף וראשים כרותים מעופפים
שם רשמי
דמדומים 4: שחר מפציע - חלק 2
שם לועזי
The Twilight Saga: Breaking Dawn, Part 2
סרט מס' 5 בסדרת דמדומים

אוקיי, תקשיבו: הסרט האחרון של "דמדומים" היה אדיר.‏

אני אפילו לא צוחק. זה הסרט שהכי נהניתי ממנו בשבועות האחרונים. זה אולי לא היה בדיוק ‏מאותן הסיבות שאליהן התכוונו יוצרי הסרט – או אולי בעצם כן, אני כבר באמת לא יודע בקשר ‏לסדרה הזאת. כבר כמה סרטים נראה שהבמאי, התסריטאית וכל השחקנים רק מנסים לבדוק עד ‏כמה מגוחכים הם יכולים להיות בעוד הם שומרים על פרצוף-פוקר, לפני שמישהי מהמעריצות ‏תקום ותגיד, חבר'ה, זה לא היה קצת טפשי, מה שהלך פה הרגע? בסרטים הקודמים הם לא עשו ‏עבודה טובה במיוחד: חלקים 3 ו-4א היו סרטים איומים, אבל כמעט תמיד באופן הלא נכון. פה ושם ‏היתה סצינה מגוחכת כל כך שזה מצחיק, אבל רוב הזמן זה היה פשוט משעמם עד פלצות.‏

לא עוד. בסרט האחרון, החבר'ה שמאחורי הסדרה הבינו שלא יהיו הזדמנויות נוספות ושאין להם ‏מה להפסיד, והתחילו להתפרע לגמרי. הסרט הזה מאוד מומלץ (בלי אף טיפת ציניות) לכל מי ‏שאוהב לצפות בסרטים כדי לצחוק עליהם.‏ הוא ‏אידיוטי, הוא מבלבל, הוא מצחיק נורא, והוא כולל ‏יותר ראשים ערופים משלוש עונות של "משחקי ‏הכס". ‏

ועם כל זה, נעשה קשה יותר ויותר להאמין שיוצרי הסרט לא יודעים בדיוק מה הם עושים, והם ‏יוצרים פארודיה על עצמם בעודם צוחקים בזלזול מופגן מעל לראשן של המעריצות שמביאות ‏להם ים כסף. לשיפוטכם: בנקודה מסוימת בסרט בלה הערפדית מקבלת טיפים מחבריה על איך ‏להעמיד פנים שהיא בת אנוש. ‏היא מסכמת אותם במשפט הכה מבריק: "‏Move around, blink, ‎slouch‏" (בעברית זה נשמע קצת ‏פחות טוב: "להתנועע, למצמץ, להשתוחח"). ובכך קריסטן ‏סטיוארט מסכמת על המסך את מלוא טווח יכולת המשחק שלה. בסצינה אחרת ג'ייקוב איש-הזאב ‏מחליט לחשוף את האמת העירומה על טבעו מול אביה של בלה, ועושה זאת באמצעות פשיטת ‏בגדיו מולו, מחולצה ועד מכנסיים, כשהוא ממלמל דברים בסגנון ‏"זה ייראה לך מוזר בהתחלה… ‏אבל אתה תתרגל". ברצינות, אתם לא מצפים ממני להאמין שכל השורות האלה נכתבו ברצינות ‏ובלי מודעות עצמית, נכון?‏

בסוף הסרט הקודם, בלה התערפדה. בתחילת הסרט הזה היא מתרגלת לסטטוס החדש, כשהיא ‏ואהובה אדוארד סוף סוף באותה טמפרטורה (כן, השורה הזאת מופיעה בסרט), היא לומדת לצוד, ‏היא מכירה את הבת החדשה שלה (שלמרות היותה בת יומיים נמצאת במערכת יחסים ארוכת ‏טווח עם איש זאב), היא מרגישה מצוין, הכל סבבה, כולם חיים יחד, מאושרים, לנצח. סוף.‏

אה, רגע. צריך שיהיה בסרט גם קונפליקט כלשהו. אם כן, הוולטורי, הערפדים מונציה שטורחים ‏להתנהג קצת כמו ערפדים, מקבלים מידע מודיעיני מוטעה על הילדה, וכועסים מאוד, כי זאת הפרה ברורה של איזה חוק ערפדי שלא שמענו עליו עד היום. ‏הם מחליטים ללמד את משפחת קאלן המורחבת לקח. משום מה הם מחליטים כנראה שהדרך ‏הטובה ביותר להגיע מונציה לוושינגטון היא ללכת ברגל, ובנחת, במקום לנוע במהירות ‏ה"ווווווווושט" המגוחכת שבה ערפדים זזים בסדרה הזאת, כי זה ‏לוקח להם בערך שנה להגיע. את הזמן הזה חבריה של בלה (אתם הרי לא באמת ציפיתם שבלה ‏עצמה אשכרה תעשה משהו) מנצלים כדי לגייס תגבורת. מכל רחבי העולם מגיעים ערפדים ‏חדשים כדי להצטרף לחבורת הנצנצנים. מתברר שערפדים הם כמו אקס-מן, לכל אחד יש כח על-‏טבעי משלו, ובמשך משהו כמו חצי שעה הסרט מציג בפנינו 21, אם ספרתי נכון, דמויות חדשות ‏כאלה – שלא הופיעו ולא הוזכרו באף סרט עד אותו רגע. בדרך גם מספרים לנו עוד הרבה עובדות חשובות על טבע הערפדים, חוקיהם וההיסטוריה שלהם, ‏שלא היה זמן להזכיר עד היום כי היו רק ארבעה פאקינג סרטים באורך של איזה שבע שעות כל אחד, והיה צריך להראות הרבה קלוז-‏אפים נורא חשובים על בלה בוהה באויר. התוצאה היא שבמהלך חלק מהסרט מוזכרים בממוצע ‏שני שמות בדקה שלא היה לי מושג מי הם, כנראה משום שלא למדתי את הספרים בעל-פה.‏

בקיצור, הסרט החמישי והאחרון בהחלט ‏נראה כמו סיכום אפי והולם, שמקבץ יחד את כל הדמויות החשובות בסדרה, רק שהסדרה שהוא מסכם היא לא "דמדומים", אלא משהו שונה לגמרי, וכנראה טוב הרבה יותר. אם כמה מהערפדים ‏המוטנטיים היו מופיעים בסרטים הקודמים אולי הם לא היו כל כך משמימים.‏

כל גיוס הדמויות והאקספוזיציה המאוחרת הזאת נבנים לסצינה אחת, המאבק הסופי בין הערפדים ‏הטובים לבין הוולטורי הרעים, המונהגים בידי מייקל שין, האדם היחיד שמעולם לא הסתיר את זה שהוא ‏נמצא ב"דמדומים" בשביל הדאחקה בלבד. הדמות שלו נראית כמו בובה של פרופסור סנייפ ‏נשלטת מרחוק על ידי מיסטר ברנז בזמן שהוא עשה חיקוי של דרקולה ומרוצה מעצמו כל כך שהוא ‏מקבל אורגזמה בכל משפט שני. זאת בלי שום תחרות דמות הנבל הכי מוגזמת ומגוחכת שראיתי ‏בקולנוע השנה, ואני ראיתי את שרליז ת'רון ב"שלגיה והצייד".‏

אבל בכלל דיברנו על הקרב האחרון. כאן יוצרי הסרט (אני מניח שעיקר הקרדיט מגיע לתסריטאית, ‏מליסה רוזנברג) נתקלו בבעיה ללא פתרון, כביכול. נהוג שסרטים, בעיקר אם הם הסרטים ‏האחרונים בסדרה ארוכה ופופולרית, יסתיימו בשיא כלשהו. לעומת זאת, הספר, על פי מיטב ‏הדיווחים ברשת, מסתיים בלי שום שיא בכלל. בעיה: אם הם ישנו את הסוף, המעריצות ישחטו ‏אותם. אם הם לא ישנו אותו, הם יקבלו את האנטיקליימקס של המאה. מה לעשות? לא יאומן, אבל ‏הסרט מוצא לזה פתרון די גאוני, שמאפשר לערוך סצינת קרב גדולה ובכל זאת לא לעצבן את ‏המעריצות. כן, אני אמרתי עכשיו "גאוני" על משהו שקשור לסדרת דמדומים.‏

זה אומר שיש קרב. והייתי מתאר אותו, אבל אוצר המילים שלי לא מספיק. נגיד את זה ככה: תארו ‏לעצמכם שהקרב האחרון על הוגוורטס ב"הארי פוטר ואוצרות המוות" היה נערך באולפן עם רצפה ‏שטוחה וציורים של עצים ברקע, שהייתם אמורים להאמין שהוא יער פתוח; שהוא היה מלא ‏בפעלולים ממוחשבים איומים; ושלחצי מהדמויות הראשיות, כולל כאלו שליוו אותנו מאז הסרט ‏הראשון, היה נעקר במהלכו הראש. זאת לא טעות, אגב – אמרתי "נעקר", לא "נערף". ערפדים, כך מתברר, דומים קצת לאנשי לגו: אם תופסים להם את הראש ומושכים מספיק חזק הוא פשוט יוצא, שלאק, ‏מהמקום. אחרי הפעם הראשונה שזה קרה בסרט, חשבתי שוואו, זה היה די קיצוני בשביל סרט ‏PG-13‎‏ לגיל הרך. אבל אז מתברר שזה לא היה אירוע חד פעמי, אלא אלמנט חוזר. בסרטי אימה ‏של סם ריימי לא רואים כמויות כאלה של איברים חיוניים של דמויות ראשיות מתעופפים אנה ואנה כעלים בסתיו. ‏זה מופלא.

אני מזכיר את זה מחדש בכל פעם שאני דן ב"דמדומים", אבל כנראה שצריך: לא שנאתי את סרט ‏‏"דמדומים" הראשון. הוא היה חביב לסוגו; פנטזיה רומנטית ולא רצינית מדי על אהבה ואובססיה ‏בגיל התיכון. לא יאומן איזה מרחק הסדרה עברה עד לבדיחה הקאמפית המטורפת שהיא ‏‏"דמדומים: שחר מפציע חלק 2", אבל לפחות אי אפשר לומר שהיא לא מסתיימת בסוג של שיא. ‏רגע לפני שהסדרה הנוראית הזאת נזרקת לפח האשפה של ההיסטוריה, בדרכה הבטוחה להפוך ‏למשהו שמעריצותיה נורא יובכו להיזכר בכך שפעם הן אהבו, לפחות קיבלנו מסיבת סיום ראויה ‏לשמה.‏