צוללת U-571

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 11 באוקטובר 2000Posted in: ביקורות

במקור: U-571
במוי ותסריט: ג'ונתן מוסטאו
שחקנים: מתיו מקונהיי, ביל
פקסטון, הארווי קייטל, ג'ון
בון ג'ובי, ג'ייק וובר

שתי מסקנות עולות מצפייה בסרט "צוללת U-571":

א. מהבמאי ג'ונתן מוסטאו אפשר וצריך לצפות ליותר.
ב. עשרים שנה עברו, אבל ז'אנר סרטי הצוללות עוד לא יצא מההלם שהוא נכנס אליו אחרי ההצלחה של "הצוללת".

נתחיל מהמסקנה הראשונה. מוסטאו, במאי טלוויזיה בעברו, הפתיע ב-97' עם מותחן הפעולה "עצירת פתע" ("Breakdown"), שהחזיר, לרגע קצר, את סרטי הפעולה אל הניהיליזם הפרוע ששלט בהם בשנות ה-70 העליזות, התקופה שבה פקינפה, סגל ושות' הפכו את הז'אנר לחגיגה פרועה של פשעים נגד האנושות. נכון שלקראת סוף "עצירת פתע" מוסטאו לחץ קצת על הברקס, אבל על רקע סרטי-הפיצוצים-שבהם-אף-אחד-לא-מת, הוא בלט לטובה.

כשמתבוננים ב"U-571" אפשר לראות את המיומנות המהוקצעת שבה בוים "עצירת פתע" – אבל איפה החדשנות, התעוזה, חוסר הרחמים של הסרט ההוא? ריבונו של עולם, מוסטאו מביים פה סרט על מלחמת העולם השנייה. בשום אופן לא מלחמה שאפשר להגיד עליה שהייתה נחמדה. והסרט שלו יוצא ממש צמחוני – לפחות בהשוואה, נאמר, ל-"להציל את טוראי ראיין". ספילברג מביים סרט אכזרי יותר מזה של מוסטאו? העולם השתגע?

לגבי המסקנה השניה – אין ספק שוולפגנג פטרסן, שביים את "הצוללת" ("Das Boot") הצליח ליצור בסרט ההוא את השילוב המושלם בין אווירה קלאסטרופובית דחוסה לדרמה אנושית. כל הסרטים שבאו אחריו – "מצולות", "המרדף אחר אוקטובר האדום", "כוננות מיידית" וגם "אייר פורס 1" (שבו פטרסון ניסה לביים שוב סרט צוללות, אבל על מטוס), הצליחו להעתיק את האווירה הקלאסטרופובית, אבל הדרמה האנושית – יוק. "U-571" נכשל גם הוא, למרבה הצער, במבחן הזה. ולמוסטאו אין אפילו את האליבי שבטענה שהתסריט דפוק – כי הוא כתב גם את התסריט.

הסרט מתרחש ב-1942. לידי הצי האמריקאי מגיע מידע אודות צוללת גרמנית שמנועיה הפסיקו לעבוד בלב ים. צוללת אמריקאית בפיקודו של מייק דאלגרן (ביל פקסטון) נשלחת, מוסווית כצוללת גרמנית, ללכוד את מכשיר ההצפנה שמצוי על הצוללת המשותקת. אבל לפני שזה קורה, הצופים צריכים לעבור הקדמה א-ר-ו-כ-ה שבה מסביר דאלגרן לסגן שלו, אנדרו טיילר (מתיו מקונאהיי) מדוע הוא לא המליץ עליו לפקד על ספינה משלו. הסיבה, בקיצור נמרץ (היא מוסברת בפירוט ובאריכות יתר בסרט עצמו): דאלגרן לא משוכנע שטיילר יכול לעמוד בנטל הקרבת האנשים עליהם הוא מפקד לצורך השלמת משימה.

כאשר הצוללת יוצאת, סוף סוף, למפגש עם הצוללת הגרמנית, נערך קרב קצר בין שני צוותי הצוללות והאמריקאים הטובים מנצחים (רק בשביל להבהיר לצופים מי הרעים פה, מוסטאו הכניס סצינה שבה מפקד הצוללת הגרמנית פוקד על אנשיו להטביע ניצולים אמריקאים). הם מעלים את כל השבויים הגרמנים על הצוללת שלהם, אבל תהפוכות הגורל גורמות לכך שטיילר עם חבר מרעיו מוצאים את עצמם בצוללת גרמנית לא מתפקדת שצריכה לעבור דרך כל הצי הגרמני בלי להתגלות.

כאמור, הסרט מצליח – הייתי מרחיק לכת ואומר שאפילו יותר מכל סרטי הצוללות שנעשו מאז "הצוללת" – ליצור באופן מרשים אווירה של שהייה בצוללת. החל מסצינות הקרבות מורטות העצבים, דרך העיצוב החזותי המרשים ועד לתחושה שאו-טו-טו הצוללת הולכת להתפרק כשכולם בתוכה – אין ספק שמוסטאו, בעזרת הצלם אוליבר ווד ("עימות חזיתי") ומעצב התפאורה ויליאם לאד סקינר ("12 קופים") עושים פה עבודה מצויינת. הסרט אמנם גונב בלי בושה – לא רק מ-"הצוללת" אלא גם מ-"סירת הצלה" של היצ'קוק – אבל צריך לדעת גם איך לגנוב, והצוות שעבד על הסרט הזה בהחלט יודע.

מצד שני הניסיון ליצור דרמה מסביב לעובדה שטיילר נוטל פיקוד על החיילים שנשארו בחיים, והם לא ממש סומכים עליו, הוא פשוט מעורר רחמים. הקונפליקטים נדושים, הדמויות עשויות קרטון והדיאלוגים – אוי.

ואולי האשמה כאן בצוות השחקנים? העובדה ששמו את מאתיו מקונאהיי – המטאטא האנושי – בתפקיד הראשי בהחלט לא עוזרת. גם אני, דרך אגב, לא הייתי סר למרותו של האיש הזה – למעשה, ברגע שהיו שמים אותי באותו צוות אתו הייתי דופק נפקדות. מקונאהיי, עם הבעת הפיגור השכלי שנסוכה על פניו דרך קבע, לא מצליח לשכנע בתור מפקד או אפילו סגן מפקד צוללת – וגם אם היו מלהקים אותו לתפקיד פועל הניקיון של הצוללת הוא עדיין לא היה מתאים. עוד החלטת ליהוק תמוהה היא של ג'ון בון-ג'ובי בתפקיד חברו החכמולוג של טיילר. אין ספק שכישוריו של בון-ג'ובי כשחקן הרבה פחות גרועים מכישוריו כמוסיקאי – אבל זה בערך כמו להגיד ששפעת פחות גרועה מאולקוס. המקבילה הקולנועית של שפעת היא עדיין לא נעימה לצפייה. רק הארווי קייטל, בתפקיד המכונאי "צ'יף" עושה כאן עבודה מצויינת, כרגיל.

רבות נאמר על אי-הדיוקים השערורייתיים של הסרט בתחומי הריאליזם והדיוק ההיסטורי, אם כי כאן הביקורת שהוטחה בסרט היא מוגזמת. לגבי הריאליזם – אני משוכנע שכל מי שצופה בסרט מבין שצוות של שישה אנשים לא יכול לתקן, לתחזק ולהשיט צוללת, וגם אם ישנם צופים שלא מבינים את זה – אני סמוך ובטוח שהם לא ינסו את זה בבית. לגבי הדיוק ההיסטורי – אף פעם לא הבנתי אנשים שהולכים לקולנוע ומחפשים שיעור בהיסטוריה, אבל לשבחו של הסרט יאמר, שבסופו מופיעות כתוביות שמבהירות שהוא כל-כולו פיקציה, ונותנות קרדיט לצוותים האמיתיים שעסקו בלכידת מכונות ההצפנה הגרמניות.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שמוסטאו היה יכול להוציא סרט יותר טוב. יש לקוות שסרטיו הבאים יחזרו לטריטוריה הטבעית שלו, זו שהוא הרשים בה כל כך עם "עצירת פתע".

תגיות: