ביקורת: קימי שמידט

'קימי שמידט' נגמרה רגע לפני שיכלנו להמליץ עליה כ'סדרה הכי טובה בטלוויזיה' אז במקום זה הנה ביקורת שמסבירה למה היא הייתה הסדרה הכי טובה עד לפני רגע.
שם רשמי
קימי שמידט
שם לועזי
Unbreakable Kimmy Schmidt

נראה שאחרי שטינה פיי ורוברט קרלוק כתבו את הסדרה "רוק 30" פחות או יותר על עצמם, הם החליטו שהסדרה הבאה שלהם תתחיל מנקודת הפתיחה ההזויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת – קימי, יחד עם עוד שלוש נשים, ניצלת אחרי 15 שנה מבונקר אליו נחטפה כשהייתה בת 14 על ידי מנהיג כת אפוקליפטית שטען בפניהן שהוא הציל אותן מסוף העולם. כשהיא יוצאת מהבונקר היא מחליטה להתחיל חיים חדשים בניו יורק.

אבל זאת לא ניו יורק של וודי אלן, או של "חברים", או "לואי" או "סיינפלד" – "קימי שמידט" ממוקמת בסוג של פארודיה יפהפייה וקורעת מצחוק על התרבות המערבית. קימי חייתה בבידוד למשך 15 שנה, מה שהשאיר אותה מנטלית בגיל 14. אבלבמקום שהסדרה תהיה מסמך דרמטי וכואב על חייה של אישה שמתמודדת עם פוסט-טראומה, היא מספרת סיפור מקסים וקורע מצחוק על קימי, שהאירוע הכואב ביותר בחייה לימד אותה שהשילוב בין אסרטיביות לאופטימיות יכול להפוך אותה לבלתי שבירה.

התואר "הסדרה הגדולה ביותר של השנים האחרונות" נראה כמעט לא טבעי כשהוא מוצמד ליצירה כמו "Unbreakable Kimmy Schmidt" (אולי אחד השמות הלועזיים היותר קשים להגייה בעברית שניתנו לסדרה. ברשותכם, אתייחס אליה כ"קימי"), אבל אל תטעו – היא הרוויחה אותו ביושר. אנחנו נוטים לייחס גדולה לסרטים ולסדרות מלאי יומרה וחשיבות עצמית, וזה כל מה שאין ב"קימי", תודה לאל – זאת אחת הסדרות המטופשות והקלילות שנטפליקס הוציאו, ודווקא בגלל זה האמירות שלה לגבי העולם מוכה הסקסיזם, הקפיטליזם והגזענות בו אנחנו חיים הרבה יותר אפקטיביות. בתחילת הסדרה, טייטוס, חברה של קימי, מוצא את עצמו מסתובב בתחפושת של איש זאב למשך פרק שלם, ומגלה שהניו-יורקי הממוצע מתייחס אליו ביותר כבוד כאיש זאב מאשר כגבר שחור; באחד הפרקים האחרונים (הסדרה הגיעה לסיומה בחודש שעבר, בעונתה הרביעית) קימי נתקלת בשתי קבוצות שמפגינות מול פסל של אלינור רוזוולט – קבוצה אחת של פעילי זכויות הגבר שצועקים "Lock Her Up" על הגברת הראשונה המנוחה (אחד מציין שהיא זאת שהייתה צריכה להיות בכיסא הגלגלים, ולא בעלה פרנקלין), וקבוצה שנייה של לסביות שזועמות על כך שלא יצאה מהארון; פיי וקרלוק לא חוסכים שבטם מאף אחד – הליברלים הנוחים-להיעלב חוטפים לא פחות מאנשיו של האיש היושב בחדר הסגלגל.

והדמויות! "קימי שמידט" מלאה בדמויות שפשוט תענוג לבלות איתן חצי שעה: ליליאן, בעלת הבית של קימי, שמהווה שילוב משובב נפש בין זקנה יהודיה וחביבה לוולטר ווייט; ג'קי, הבוסית/חברה של קימי, שמתחילה את הסדרה בתור קישוט לזרוע של בעלה העשיר ולאט לאט לומדת עצמאות מהי; והשיא המוחלט, הסיבה לראות את הסדרה – טייטוס אנדרומדון. טייטוס הוא דמות המשנה האידיאלית, כי מבחינתו הוא בכלל הדמות הראשית – בסדרה כמו בחיים של כל אחד מהמשתתפים בה. הוא שחור, הוא שמן, הוא הומו, הוא לא מתנצל על דבר מזה, יש לו קול של מלאך וחלום לכבוש את ברודווי, שנבלם בגדול בגלל שהוא מעדיף לבלות את חייו כחלק אינטגרלי מהמיטה שלו.

אין פרק בודד שמראה למה "קימי שמידט" היא הסדרה האהובה עלי מהיבול של השנים האחרונות, אבל יש סצנה אחת שמסבירה לא רע מה כל כך מופלא בה: בסוף הפרק הראשון של הסדרה קימי עומדת לעזוב את ניו יורק ולחזור לאינדיאנה, אבל ברגע האחרון היא מתחרטת. היא רצה למקום עבודתו הנוכחי של טייטוס, הטיימס סקוור, בו הוא עומד בתחפושת של איירון מן יום שלם ומצטלם עם תיירים, ומסבירה לו שהיא לא עומדת לברוח לשום מקום, וגם הוא לא. "אם עברת לכאן כדי לשיר מול קהל אז בוא ותשיר עכשיו", היא אומרת לו. טייטוס מוריד את מסיכת האיירון-מן שלו ומתחיל לשיר את "גלגל החיים" וקימי מתלווה אליו בג'יבריש שאמור לחקות את המילים המקוריות בסווהילית. המצלמה מתרחקת מהם וצלילי העיר, צופרי המוניות וסירנת הניידות, כמעט מעמעמים את קולו הענוג של טייטוס, אבל לא מספיק כדי שהוא יפסיק לשיר. קימי באה ללמד אותו – ואותנו – שלמרות שהעולם האמיתי מלא באנסים, גזענים ואנשים רעים על-אמת, חמלה, אהבת אדם ואופטימיות יכולות לתת לו איזשהו פייט. זה מגוחך, מטופש, מקסים, מרגש, מבריק ועכשיו זה נגמר. היי שלום, קימי שמידט. נעמת לנו מאוד. והיית חתיכת נקבה חזקה, לעזאזל.