ביקורת: אנצ'רטד

בינוניות מהתחלות קטנות.

אחד החפצים המזוהים ביותר עם ניית'ן דרייק – גיבור סדרת משחקי "אנצ'רטד" – הוא טבעת שהוא נושא על צווארו, שהייתה שייכת לחוקר פרנסיס דרייק ועליה חרוט בלטינית הביטוי "גְּדֻלָּה מהתחלות קטנות". ואכן, סדרת המשחקים הזאת התחילה בקטן: משחק אקשן/הרפתקאות סטנדרטי למדי שאפשר לסיים תוך ארבע שעות. במשחקים הבאים היוצרים הגדילו את הסקאלה, ויצרו סיקוונסים בהשראת סרטי הרפתקאות שעשויים להיות מפוקסלים, אבל בכל זאת מאוד קולנועיים. אותם קטעים, שמתרחשים בים, באוויר וביבשה, גורמים לשחקן להרגיש כאילו הוא בתוך בלוקבאסטר הוליוודי, והם סיבה גדולה לכך שהמשחקים צברו פופולריות כה רבה בקהילת הגיימינג.

לכן עיבוד קולנועי של "אנצ'רטד" – שלמשך שנייה וחצי תורגם כ"מחוץ למפה" עד שהמפיצים החליטו לא להתעסק עם מותג מוכר – היה בלתי נמנע. כמו ההרפתקאות של ניית'ן דרייק במשחקים, הדרך לפה לא הייתה קלה והסרט החליף כמה וכמה במאים במהלך ההפקה, ביניהם דיוויד או. ראסל, שון לוי ודן טרכטנברג.

לבסוף רובן פליישר ("זומבילנד", "ונום") נבחר לביים וטום הולנד לוהק בתור גרסה צעירה יותר של דרייק, כי אם לאולפני "סוני" יש כבר פרנצ'ייז אחד מצליח בכיכובו, למה לא לנסות אחד נוסף? לתפקיד ויקטור סאליבן, המנטור של נייט, לוהק מארק וולברג, שלא ממש עשה משהו בזמן האחרון. סליחה, תיקון: שלא ממש עשה משהו טוב בזמן האחרון. כעת, אחרי הרבה גלגולים, שינויים ודחיות, "אנצ'רטד" מצא את דרכו אל בתי הקולנוע. אז האם זה הסרט שישבור את קללת העיבודים למשחק-אה, רגע, כבר דיברנו על זה שהיא סתם שרירותית. לא משנה.

מכיוון שזה סרט שמבוסס על משחקים שלקחו השראה מסרטים, העלילה היא לא משהו מקורי במיוחד: נייט וסאלי צריכים למצוא אוצר שנחשב לאבוד במשך מאות שנים, ולעשות את זה לפני הרעים. התסריט הוא ללא ספק אחת החוליות החלשות של הסרט, שלא נותן הרבה עומק לדמויות הראשיות שלו. הן בעיקר עסוקות בלבגוד אחת בשנייה שוב ושוב (אני מקווה שהם אף פעם לא ינסו לעשות נפילות אמון), וכשהן לא עושות את זה הן נאלצות להגיד בקול רם את ה"בדיחות" המוזרות שכתבו להם, בין היתר כאלו על יותר מדי אפליקציות שפתוחות בטלפון והשימוש של אחת הדמויות ב"טינדר". אחיו של נייט, סאם, גם מוזכר כמה פעמים, אבל למקרה שחלילה תשכחו את השם שלו, נייט כל הזמן מתייחס אליו בתור "אחי סאם". אח שלו, הבנו בפעם הראשונה.

הסרט נפתח עם הצצה לאחת מסצנות השיא שלו – שעוד נחזור אליה בהמשך – שלקוחה ישירות מהמשחקים ומערבת מטוס משא גדול. אחד הרעים נופל למטה אל מותו האוף-סקריני, ונייט של הולנד צועק לו "מצטער!" כבר אז אושררה התחושה שלי שהולנד לא ליהוק כזה מוצלח לתפקיד, כי זה מרגיש כמו משהו שספיידרמן יגיד אבל לא ניית'ן דרייק. להולנד בהחלט יש קסם וכריזמה, אבל מהסוג היותר ילדותי, בלי החספוס של המקבילה שלו במשחקים. כן, אפשר לשלוף את קלף ה"זה פריקוול, הוא עדיין לא הנייט שאנחנו מכירים ואוהבים", וכן, הסרט מאוד רוצה שתראו כמה הולנד שרירי ובכושר ושהוא ילד גדול. אבל עדיין. כפי שתיארה במדויק ביקורת אחרת, הולנד נראה יותר כמו מעריץ שעושה קוספליי מושקע של ניית'ן דרייק מאשר כמו שחקן שמגלם אותו.

מי שמחפש ניית'ן דרייק משכנע יותר מוזמן לצפות בסרט המעריצים הקצר בכיכובו של ניית'ן פיליון שיצא לפני כמה שנים. נשגב מבינתי למה פיליון לא הוחתם מיידית על השתתפות בסרט הרשמי, בהתחשב בכך שהגילום של דרייק שהוא עושה בעשר דקות מרגיש לי הרבה יותר נאמן למקור מהאחד שהולנד עושה במשך שעתיים (האורך הוא כן נקודה לזכות הסרט, אגב. סחתיין על האיפוק לא לנפח אותו ללא סיבה).

מי שגונבת את ההצגה בקלות היא סופיה עלי, המגלמת שותפה לפשע של השניים שגם בוגדת בהם איזה פעם, פעמיים, עשר (באחת הסצינות מעורבים שני צלבים ואיכשהו אף אחד לא עושה בדיחה על Double-crossing). היא כריזמטית, יש לה כימיה טובה עם הולנד ורואים שהיא באה ליהנות. את הדבר האחרון אני לא יכול להגיד על מארק וולברג, שברוב המוחלט של הסצינות שלו – ומלכתחילה אין הרבה כאלו – נראה כאילו הוא רק מחכה שיצעקו "קאט" והוא יוכל לחזור לקרוואן שלו. לפחות תעמיד פנים שאתה מנסה, מארקי מארק! אבל גם הוא לא גרוע כמו הנבל של אנטוניו בנדרס. להגנת הסרט, גם במשחקים הנבלים לא עמוקים או מרתקים במיוחד. לרעת הסרט, אני לא צוחק כשאני אומר שהיה אפשר באותה מידה לשים גזיר קרטון בגודל אמיתי של בנדרס, להוסיף את השורות שלו בעריכה ובקושי היה הבדל.

ואיך האקשן? ובכן, הוא עדיין מלהיב יותר במשחקים, אבל אולי זה קשור לעובדה ששם אני זה שמחזיק בג'ויסטיק וכאן זה מרגיש כמו צפייה בסצנת מעבר אחת ארוכה. סצנת המטוס, כאמור, לקוחה ישירות מהמשחקים עם כמה שינויים קלים. הקרב הסופי במערכה השלישית הוא קטע מקורי וכן מקבל ממני נקודות על יצירתיות (וגם על הימנעות ממסורת של המשחקים שאף פעם לא מאוד אהבתי). פליישר הוא לא איזה במאי אקשן ידוע, אבל הוא עדיין מצליח ליצור אקשן מבדר וקוהרנטי מספיק.

על פי סצנות אחרי הקרדיטים של הסרט, אין ספק לכך שהאולפנים בונים על "אנצ'רטד" כזיכיון הקולנועי הגדול הבא. ההתחלה הזאת אכן קטנה ובהחלט יש מקום לדרוש שיפור בכל הגזרות – מהבימוי והתסריט ועד המשחק – ובכל זאת, הפוטנציאל לגְּדֻלָּה נמצא שם. בסופו של דבר, "אנצ'רטד" צועד בדרכים מאוד מוכרות, בניגוד לשמו, אבל בשביל "אינדיאנה ג'ונס לזומרים" זה לא רע בכלל. יש סיכוי טוב שאצטרף לנייט וסאלי גם בהרפתקה הבאה שלהם. בתקווה אחת עם פחות בדיחות על אפליקציות.