ביקורת: מתחת לצל של השמש

הדבר הראשון שידעתי לגבי "מתחת לצל של השמש" זה התקציר שלו, תקציר מספיילר בטירוף, שעדיף לא לקרוא ולהסתפק ב"אדם שמשתחרר מהכלא לאחר 15 שנה יוצא לחפש את בנו". לא שהסרט מלא בטוויסטים, כמו שהסרט רוצה שנגלה דברים בקצב שלו – פריט מידע חשוב מאוד שנמסר בתקצירים במפורש נאמר באמצע הסרט בהערת אגב, נניח, וזה לא בטעות. 

הדבר השני שידעתי לגבי הסרט זה הפוסטר ה-ואני מצטער מראש בפני מעצב הפוסטר- פשוט לא אטרקטיבי של הסרט. זה פוסטר שמראש גורם לך לחשוב שאתה רואה סרט שנעשה בחמישה שקל, וזה לא משנה כמה עלים קטנים תשים בצדדים שלו. אני מצדיע להחלטה לעשות משהו חריג וללכת על פוסטר מצויר – אבל לא ככה. אם מישהו הלך לסרט, זה למרות הפוסטר – לא בזכותו. 

הדבר השלישי שידעתי אלה ביקורות מסתייגות מעט מהסרט – כאלה שמעריכות אותו אבל לא אוהבות אותו. מה שנקרא "שלושה כוכבים של כבוד" שכזה. 

עם מצב שכזה, קשה להאשים אותי בכך שדחיתי את הצפייה בסרט עוד ועוד. אז כדי למנוע גורל דומה מאנשים שחובבים את הקולנוע שלהם קשה, שקט, ולא תמיד ישיר – "מתחת לצל של השמש" הוא אחד מהסרטים הטובים שיצאו החודש, בטח מאלה שהיו לחצי רגע בקולנוע וכבר ירדו עד שהספקתי לכתוב את הביקורת הזאת. 

"מתחת לצל" הוא מסוג הסרטים שרובם איש אחד הולך לפה ולשם, מדבר עם אנשים, שותק עם אנשים – סיפור של זמן ומקום כמו שהוא סיפור של אדם. במובן מסוים, מדובר בסרט שמזכיר דברים כמו "נהג מונית" או "דרייב", רק הרבה פחות מסוגנן והרבה פחות אלים. 

הגיבור שלנו, מטקו (אימוס איינו) משתחרר מהכלא. כחלק מההכנה הוא נשאל על סיטואציות מרגיזות וכמה הן מעצבנות אותו – והוא מגיב לכולן באדישות כלשהי. אבל מטקו לא אדיש. פשוט אכפת לו רק מדבר אחד: הבן שלו, אותו הוא לא ראה 15 שנה. לכן גם כאשר העולם שבחוץ מטיח בו עוד עלבון, ועוד דחייה, ועוד סירוב – מטקו נשאר שקט. הוא לא יכול להיכנס? הוא ישן ליד העץ. שואלים אותו אם הוא יהודי? כן, אין בעיה. הוא אפילו לא יעלב מהשאלה הבאה, "אז למה אין לך כיפה". קצת כמו הגיבור מ"רבל רידג'", יש לו זמן, ויש לו תוכנית, ותוכנית גיבוי. אבל העולם ממשיך לדחוף אותו לתוכנית המגירה שבתחתית. 

הסיבה העיקרית לראות את הסרט היא איינו, שפשוט מהפנט בתפקיד הזה. זה תפקיד כאמור, לא קל, של אדם שמקבל מכות, עלבונות ומה לא – ויותר מזה, זה אדם שבשל עברו אנחנו לאו דווקא אמורים להיות בעדו. ובכל זאת, גם מי שיתנתק ממנו רגשית יתקשה להסיר את העיניים מההופעה של איינו: שקטה, יציבה, חודרת, עיקשת. 

ואם הסרט הוא בעצם סרט אווירה בכיכובו, הרי שהוא נעזר במוזיקה הנהדרת של רן בגנו – פסקול ג'אז שהוא כמו הגיבור: רגוע, מהורהר, אבל אף פעם לא שקט – כדי ליצור את האווירה הזאת. יחד עם המוזיקה, הצילום של עפר ינוב ואיינו נשייט לנו בדרום תל אביב, בין דחויים כאלה לדחויים אחרים, עד שנמצא את הבן שלו. בהנחה שהוא, בניגוד לאחרים, יסכים לראות אותו. 

כאמור, זה לא קולנוע קל, ואפילו אין בו זווית פוליטית שתגרום לאנשים להחליק את הקשיים בגרון על מנת שיוכלו לפחות לדעת את מי להאשים בסיפור הזה. אבל הסרט לא ממש מעוניין להצביע על רעים. יש כאלה, אבל הם לא חלק ממערכת משומנת, ולא ברור לחלוטין שהם יותר רעים מהטובים. יותר מהאשמה של החברה שלנו, "מתחת לצל" מסתפק בלתת לנו הצצה עליה. 

כמובן, כהצצה כזאת מתחילות לצוץ ישר תהיות לגבי האותנטיות, שכמעט תמיד פחות הנקודה בסרטים מהסוג הזה, כי אם מישהו היה רוצה אותנטיות, הוא היה יוצר קולנוע תיעודי. הנקודה של הסרט היא לא האם רצף המאורעות סביר והגיוני אלא הג'ונגל העירוני שבו מטקו מנסה למצוא את הבן שלו, נסיעת אוטובוס אחר נסיעת אוטובוס – חוויה של אדם שמנסה לעשות דבר אחד טוב, בהנחה שאפילו את זה הוא יכול. אדם שצריך את הבן שלו כדי שזה יאפשר לו שוב להרגיש כמעט שלם. 

אם יש עניין מאכזב קלות בסרט, זה הסוף. אחרי שעה ומשהו לא פשוטות, מגיע סיום שלהגנתו – הוא סיום. איכשהו, לא מובן מאליו בקולנוע הישראלי. אבל עם זאת, אחרי סרט שהוא מכה אחר מכה לחזה, הסיום לא מנחית את המכה האכזרית מכולן, אבל גם לא נותן לשחרר נשימה בידיעה שהכל בסדר. אתה נשאר במצב מבולבל קלות. גם אם זה מכוון, זה עדיין לא לחלוטין עובד. 

גם הופעות המשנה לא מצליחות להשתוות למופע של איינו. עם חלק מההופעות זה נסלח יותר, אבל חנוך וובה הוא החוליה השנייה בחשיבותה בסרט והוא לא מצליח לעמוד בקצב של איינו, וגם לא מצליח כל כך לעמוד בפני עצמו. לא שהוא משחק רע, אבל בניגוד לדמותו של מטקו, דמות מורכבת עם צדדים קשים שאיינו מצליח לגרום לנו לאהוב, וובה לא רע, ואין ספק שיש אתגר בלשחק דמות מכונסת שכזאת – אבל בסופו של דבר, כל העסק מסתכם ב-"כמעט".

גם עם החסרונות הללו, ל"מתחת לצל של השמש", מגיעה קבלת פנים טיפה יותר נוכחת מהשתיקה המוחלטת שבה נחת בקולנועים, בייחוד כי לדעתי בהחלט יש לחובבי הקולנוע הישראלי כסוגה של קולנוע חברתי, קשה ואווירתי שווה מה לחפש בו. לכל הפחות  – למען השם, מגיע לו פוסטר יותר יפה.