טיסה 93

במקור: United 93
תסריט ובימוי: פול גרינגראס
שחקנים (למרות שזה לא באמת משנה): כריסטיאן קלמנסון, טריש גייטס, טום או'רוורק, עומר ברדווני

כל שנה, עת נכנס לתוקפו יום השואה, סבא וסבתא שלי היו מכבים את הטלוויזיה. היינו שם, הם היו אומרים, אנחנו לא צריכים לראות את זה עוד פעם. אבל הם שייכים לדור אחר, דור שיכול היה לאפסן בבוידעם פיסות שלמות של חיים וזיכרון ופשוט להתחיל מהתחלה.

היום, אני חושב, כבר אי אפשר לסגור את הטלוויזיה. בטח לא האמריקנים. יש להם טלוויזיה בסלון, ובחדר השינה ובמטבח, וכשעקרות הבית האמריקניות מקפלות כביסה או מכינות סנדוויצ'ים של ריבה וחמאת בוטנים לילדים – מטוסים מתרסקים להן לתוך מגדלים ולתוך הטלוויזיה.

אסון התאומים תועד כמעט מראשיתו. בזמן אמת, כשעורכי החדשות והמגישים עוד לא ידעו בדיוק מה מתרחש להם מול העיניים, הדימויים המועטים, הראשוניים כל כך, שודרו שוב ושוב, ברצף, כאילו כפאם שד. התמונות הבלתי יאומנו התפשטו במהירות מערוץ לערוץ, מארץ לארץ, כמו מגיפה דימויית. לא, אסון כזה אי אפשר לכבות. אפשר, אולי, רק להקרין אותו שוב בניסיון להכניס בו מעט פשר.

'טיסה 93' הוא מעין הקרנה חוזרת של האסון. הוא מספר את סיפורה של טיסת יונטייד איירליינס 93, שיצאה מנמל התעופה ניו-ארק לסן-פרנסיסקו בבוקר ה-11 בספטמבר 2001. ארבעה חברי ארגון אל-קעידה השתלטו על הטיסה מתוך כוונה לרסק את המטוס בבירה וושינגטון. נוסעי הטיסה סיכלו את תוכניתם של הטרוריסטים והמטוס התרסק בשטח פתוח בפנסילבניה. איש לא ניצל. שלושת המטוסים האחרים שנחטפו, ובעיקר שני אלו שרוסקו אל תוך מרכז הסחר העולמי, הפכו לסמל, מהסוג שמגדיר מילניום חדש. טיסה 93 הותירה אחריה רישומי שיחות בין מרכזי הבקרה השונים והמטוס, ושיחות טלפון אחרונות של הנוסעים אל אהוביהם, אבל אף לא דימוי אחד. הסרט 'טיסה 93' לוקח על עצמו לתת למילים ולקולות חזות באמצעות הקולנוע. הוא מתפקד, במובנים מסוימים, כעדות ראיה.

הסרט מזגזג בין שני מוקדים עלילתיים: הטיסה עצמה ומרכזי הבקרה השונים שעקבו אחריה – האזרחיים והצבאי. חלקו הראשון מתרחש ברובו על הקרקע, בעמדות הפיקוח, ומתאר בקפדנות את צמיחתו של האסון. אסונות, כך מסתבר, לא תמיד מתרחשים בבת אחת, כמו גוף שפוגע לפתע בגוף אחר. הם נפרשים, כמו פריחה: פתאום נקודה שמהבהבת על הראדאר סוטה ממסלולה; קצת אחר כך נקלט שדר ובו צעקות בלולות; טייסים מסוימים אינם מגיבים לקריאות-הבדיקה. האסון מצטבר בעקשנות על סף ההכרה של הפקחים, עד שהוא חוצה אותו.

פול גרינגראס, היוצר של 'טיסה 93', בנה אקספוזיציה ארוכה מאוד, בת יותר משעה. אבל אין בה רגע משעמם. בעזרת סגנון מינימליסטי – צילומים לא-מהוקצעים, חיתוכים מהירים, קקופוניה של קולות ודיאלוגים ריאליסטיים – גרינגראס הופך את הצופה לעוד דמות במרכז הבקרה. כמעט. הצופים הרי יודעים מה פירושם של הסימנים שאנשי הפיקוח מתאמצים לפענח, וגרינגראס מנצל את הידיעה הזו. הפער שהוא פוער, בין ההזדהות שלנו עם הפקחים, לבין הסוף הידוע מראש, עובד כמו מחולל רב עצמה של מתח ותסכול קולנועיים.

אותו מנגנון עובד גם בחלק השני של הסרט, שמתמקד יותר בטיסה עצמה. גם כאן הסגנון הגס – תנועות מצלמה חדות, קומפוזיציה מבולגנת, זעקות ויפחות תלויות ברקע כמו פסקול מונוטוני – משגר את הצופים היישר אל תוך המטוס. הבחירה בשחקנים אלמוניים, שמגלמים את החוטפים והנוסעים, מעניקה לסרט חזות מכובדת, רצינית. היא גם מאפשרת לנו להיטמע ביתר קלות בתוך המציאות הקולנועית. אבל גם כאן, אנחנו לא בדיוק עוד נוסע היסטרי, וגרינגראס מנצל את העובדה הזו. הוא יודע שהצופים מזדהים עם גבורתם של הנוסעים לפני שבכלל החלו לראות את הסרט; הוא יודע שאנחנו יודעים שהמטוס לא עומד לנחות. אבל הוא מניח לנוסעים לעכל את אסונם באיטיות, בדקדקנות, במטרה לגרום למי שצופים בהם למרוט שערות ולפכור אצבעות עד שהדמויות מחליטות לנקוט בפעולה.

'טיסה 93' הוא אחד מהסרטים הכי טובים של 2006, אולי הטוב שבהם. למרות שהוא מאוד לא גרנדיוזי ומכיל מעט מאוד אקשן, ואולי דווקא בגלל זה, מדובר בסרט מתח מבריק. הסגנון הפסבדו-תיעודי שלו גורם לצופים להדחיק את העובדה שמדובר בסרט בדיוני. היומרה שלו להמחיז אירוע היסטורי, שעדיין פועם כפצע דלוק, מגייסת לטובתו המון רגש; אני חושב שמעולם לא הזדהיתי כל כך עם דמויות שאת שמן אפילו לא הספקתי ללמוד. הגדולה של גרינגראס היא לאו דווקא בסגנון הקולנועי שלו, אפקטיבי ככל שיהיה. היא נעוצה ביכולת שלו לרתום את ההיסטוריה אל תוך חווית הצפייה.

וזו הסיבה ש'טיסה 93' הוא לא רק סרט מצוין, הוא גם סרט מסוכן מאוד. גרינגראס יוצר כאן תערובת נפיצה של היסטוריה וקולנוע. הוא משתמש בארסנל שלם של אמצעים מתוחכמים כדי לשרת את האירוע ההיסטורי, כדי להעביר למסך הגדול את הדרמה שבו. גרינגראס רוצה להקים גלעד קולנועי, ליצור מיתוס אמריקני עכשווי; הוא מגייס את הקולנוע כדי להנציח את ההיסטוריה. אבל מה אם גם ההיפך נכון? מה אם גרינגראס משתמש, אפילו שלא ביודעין, בסיפור היסטורי עסיסי כדי ליצור קולנוע מרתק? עד כמה הוא מהלל את הגיבורים האמריקנים – ועד כמה הוא מנצל אותם?

זאת ועוד: גרינגראס יצר סרט היסטורי ללא היסטוריה. 'טיסה 93' הופך את חטיפת המטוסים לאירוע קיומי – מנותק מהקשר, מנותק מהעולם החיצון. הטרוריסטים הם פשוט טרוריסטים, הנוסעים הם פשוט נוסעים. בעשותו כן, גרינגראס איננו מאיר באור חדש את "ניין אילבן", כפי שהוא מבקש לעשות, אלא הופך את האסון לאסון טבע. הטרור, כך נדמה, איננו תוצאה של תהליכים חברתיים מורכבים. הוא פשוט שם, כמו ציקלון, כמו התפרצות הר געש, כמו מבול. חוסר הרצון, או חוסר היכולת, של גרינגראס להתייחס אל האירוע ההיסטורי כאל היסטוריה, הופכים את 'טיסה 93' לחלק מהקמפיין התרבותי שמלווה את המלחמות שארה"ב מנהלת ברחבי העולם.

כדאי לכם לראות את 'טיסה 93'; בוודאי תיסחפו אל תוך הסרט, ובוודאי תתפעלו מהיכולות הקולנועיות של גרינגראס. אבל כשתצאו ממנו, שאלו את עצמכם איזה מין סרט הוא 'טיסה 93': האם הוא יצירת אמנות שעומדת בפני עצמה, או סרט תעמולה?