זהות לא ידועה

ליאם ניסן מתעורר מקומה, ומגלה ששאר העולם סובל מאמנזיה: כולם שכחו מקיומו. המסתורין מרתק, הפתרון פחות

ד"ר מרטין האריס (ליאם ניסן), מדען שעוסק בתחום המדע, מגיע לברלין עם אשתו לצורך כנס מדעי. בדרך הוא מאבד את הדרכון, ולפני שהוא מצליח למצוא אותו, הוא נקלע לתאונת דרכים ונכנס לקומה. כשהוא מתעורר, הזכרון שלו קצת מטושטש. הרופאים מבטיחים לו שזה נורמלי לגמרי לסבול מאמנזיה קלה אחרי תאונה כזאת, אבל במהרה מתברר שזה לא הוא שסובל מאמנזיה, אלא כל שאר העולם, וזה פחות נורמלי. העולם שכח שמרטין האריס קיים. אף אחד לא חיפש אותו כשהוא היה בבית החולים, ואשתו שוהה במלון בחברת אדם שלא דומה בכלל לליאם ניסן, אבל טוען בתוקף שהוא מרטין האריס, ויש לו תעודות שיוכיחו את זה. כשמרטין האריס 1 שואל אותה מה לכל הרוחות קורה כאן, היא מבקשת בנימוס מהפסיכי המוזר הזה לעזוב אותה בשקט.

פעם הייתי מאוד מתלהב מרעיונות כאלה, שנראה כאילו אין להם שום פתרון הגיוני. אבל מאז גיליתי שבסוף כל סרט שמתחיל במסתורין גדול יש פתרון, ובדרך כלל, ככל שהשאלה מגניבה יותר, כך הפתרון טפשי יותר. השאלה תמיד מעניינת יותר מהתשובה. אנשים כמו דייויד לינץ' ויוצרי "אבודים" מצליחים לשמור על מגניבות לאורך זמן רק משום שהם ממשיכים כל הזמן לשאול שאלות מסתוריות, ונותנים מעט מאוד תשובות. יש הרבה אנשים שזה מאוד מעצבן אותם. אבל תירגעו, "זהות לא ידועה" הוא לא איזה סרט אמנותי פלצני עם סוף פתוח לפרשנות שמשאיר אתכם לחשוב לבד, או כזה שכל כך מתלהב מהמסתורין של עצמו שהוא לא טורח לפתור אותו. זה סרט מתח/אקשן רגיל בתכלית, והפתרון יגיע בסוף. וזה אפילו לא פתרון טפשי מדי. הוא מצריך סיספונד, כמובן, אבל לא כזה שיגרום למח שלכם לכאוב מאוד.

וזאת בעצם הבעיה. הסרט פשוט מדי. מסתורין כזה, של אדם שמגלה שהוא נמחק מהעולם באופן פתאומי וללא הסבר, היה יכול להעלות שאלות של זהות, שפיות ואפילו טבעה של המציאות. תנו את הסיפור הזה לנולאן, קרוננברג, לינץ' – היי, אפילו ספילברג – והייתם מקבלים סרט שמשחק לכם בראש ומגחך בהנאה. אפילו שינוי קל בסדר הסצינות היה הופך את הסרט לאפקטיבי יותר: אילו הסרט היה מתחיל בהאריס שמתעורר בבית החולים, ומראה את הסצינות הקודמות לכך בפלאשבק, היה אפשר לשקול ברצינות את האפשרות שהאיש שקורא לעצמו "מרטין האריס" פשוט לא שפוי. אבל "זהות לא ידועה" לא מתעכב על התפלספויות כאלה. הוא מותחן, לא פסיכולוגי. הכל מוצג באופן ישיר ופשוט, וברור שהכל ייפתר בסוף במספר כלשהו של יריות.

ובתור סרט כזה, הוא בסדר. יש בו שחקנים בסדר, עלילה בסדר, אקשן בסדר, מרדפי מכוניות בסדר וצילום בסדר. לא הצלחתי להבין אם ג'נוארי ג'ונס, בתפקיד אשתו(?) של האריס, מסתירה משהו או שהיא פשוט שחקנית איומה, אבל זה כנראה מכוון, אז זה בסדר. דיאן קרוגר היא ליהוק מטופש – בסרט שמתרחש בגרמניה, השחקנית היחידה שהיא גרמניה במקור מאמצת מבטא זר מזויף – אבל היא בסדר. בתוך ים הסבירות הזה יש דמות אחת יוצאת דופן: ברונו גאנץ, בתפקיד סוכן שטאזי לשעבר שמתגאה בעברו, ועכשיו עובד בתור אחד ש"עוזר למצוא אנשים". זאת דמות לא סטנדרטית, שהשיוך שלה ל"טובים" או ל"רעים" לא ברור, וגאנץ כל כך יותר מבסדר שנראה כאילו הוא הגיע בטעות מסרט אחר. ככל הנראה סרט הרבה יותר מעניין. אולי "חיים של אחרים".

אבל באופן כללי, "זהות לא ידועה" בסדר. לא בטוח שזה שווה כרטיס קולנוע, אבל תהיו בטוחים שהוא יחכה לכם עוד כמה חודשים בערוצי הסרטים בטלויזיה כדי להרוג לכם ביעילות כמה שעות.