אם תחפשו בגוגל את הסרט "Us" תקבלו, קודם כל, המון מפות של ארצות הברית. קשה להאמין שג'ורדן פיל לא חשב על זה כשבחר שם לסרט. אחרי ש"תברח" שלו הפך ללהיט קופתי וביקורתי היסטרי וזיכה אותו באוסקר, פיל מגיע לסרט השני שלו מלא ביטחון עצמי. התוצאה היא סרט עמוס מאוד. אפשר גם לקרוא לזה עשיר. "אנחנו" הוא סרט מורכב, מושקע, מלא חדוות יצירה ורצון לחדש, להסעיר ולטלטל, וקשה לא להיסחף יחד איתו. פיל מוכיח כאן שהוא במאי מעולה – הסרט מלא ברגעים זכירים, האסתטיקה מרשימה והמשחק פנומנלי. למרות שהסרט עובר (לפעמים באותה סצנה) בין קומדיה, דרמה ואימה, הטון שלו אחיד והקצב כיפי. זה סרט טוב מאוד,ובגלל זה כל כך מתסכל אותי שהוא לא מצוין.
בואו נתחיל עם הסיפור – משפחה בת ארבע נפשות נוסעת לחופשה קיצית סמוך לחוף הים, אך האם (לופיטו ניונגו) מתקשה להנות. היא כבר הייתה בחוף הזה כשהייתה ילדה, הלכה לאיבוד והגיעה למבוך מראות, בו היא משוכנעת שפגשה כפילה מאיימת של עצמה. האירוע שינה לחלוטין את מהלך חייה והיא עדיין סוחבת את הטראומה, עד כדי כך שהיא משוכנעת שהכפילה עוד רודפת אחריה. והיא צודקת – מחוץ לבית הקיץ של המשפחה מופיעה עוד באותו לילה משפחה עם מראה כמעט זהה למשפחה של לופיטה, רק שהם ממש מקריפים ולא ממש ברור מה הם רוצים – חוץ מזה שזה לא דבר חיובי במיוחד.
אנחנו רק במרץ אבל כבר אפשר להכריז על ההופעה של ניונגו כאחת הטובות של השנה. היא עושה כאן תפקיד כפול של נבלית על וגיבורה שבורה, והיא מדויקת בשני התפקידים עד רמת המצמוץ. בזמן שלופיטה מפציצה, ווינסטון דיוק (מ'באקו מ"הפנתר השחור", בשבילכם) סוחב את הפן הקומי, עם קצת עזרה מאליזבת מוס וטים היידקר בתפקיד החברים הדושים והעשירים. גם השחקנים-ילדים מצטיינים פה, וזה כבר הישג ממש מרשים. בכלל, כולם כאן עושים את המקסימום כדי לשכנע אותנו בסיטואציה המבלבלת והמוזרה שהם נקלעו אליה, מה שגורם לסרט להרגיש גדול, אפי וחשוב יותר מ"תברח" ומסרט אימה ממוצע בכלל.
זה סרט שממש מזמין ניתוחים ופרשנויות, משהו שגיקים יוכלו לנעוץ בו שיניים ולהאיר אותו מכיוונים שונים, ובגלל שזה ג'ורדן פיל, כולם גם רוצים לדעת איך זה קשור ליחסי גזע או למסר חברתי אחר. בדיוק יומיים אחרי יציאת הסרט כל היוטיוב כבר התמלא בסרטונים "הסיום של 'אנחנו' מוסבר" שמכריזים שבעצם הכל היה ביקורת מרקסיסטית על החברה האמריקאית / הדהוד של טראומת עבר היסטורית כלשהי / אמירה ברוח פרויד על נפש האדם או עוד מיליון דברים. כל הניתוחים האלה יהיו נכונים. בערך.
הבעיה היא שבעוד שאני לא בטוחה שג'ורדן פיל רצה להגיד בו משהו חשוב, הוא לא ויתר על הפיתוי לגרום לנו לחשוב שהוא אומר משהו חשוב. הסרט היה יכול להיות ממש אדיר אם הוא היה מתחייב לאמירה כלשהי, אבל זה מרגיש יותר כמו אוסף רעיונות לא לגמרי אפויים שאפשר להוסיף להם פרשנות משלך אבל היא תמיד תרגיש חלקית וקצת מאולצת. הסרט מלא בסמלים ורמזים וחושב על הפרטים הקטנים, אבל ככל שהוא מתקדם הוא מזכיר יותר ויותר צ'יזבט, ולא איזו תעלומה גדולה שצריך לפתור ושתגרום לנו להבין משהו על החיים.
צ'יזבטים זה בסדר גמור, אבל גם לזה צריך להתחייב: לבנות עולם שהוא קוהרנטי וברור, ואם אין לך את זה – לפחות להשאיר מקום לאימה שבמיסתורין. "אנחנו" באמת איבד אותי כשהוא התחיל לתת יותר מדי תשובות ועל הדרך רק העלה עוד ועוד שאלות בלי פתרון. זה מבאס, כי סרט שנראה בתחילה מהודק וחכם מתגלה בשליש האחרון שלו ככזה שמתפרק כשמנסים לחשוב עליו יותר מדי, והוא מפורט וספציפי מכדי לשמור על התחושה שהכל מטאפורי. משהו באיזון שעבד טוב ב"תברח" נשבר כאן.
ועכשיו נשאלת השאלה מה בעצם יותר חשוב – חווית צפייה או איכות כוללת. אחרי שבוע וקצת שאני מנסה להבין מה דעתי עליו ולמה יצאתי ממנו כל כך מבולבלת, אני כבר יכולה לומר שהוא איכזב אותי. מצד שני, אין לי בעיה להמליץ עליו לכל מי ששואל (עם הסתייגות קלה) ואני עדיין מעריכה הרבה היבטים טכניים בו. זה לא סרט מושלם, אבל הוא שיכנע אותי שעוד שניים-שלושה סרטים ג'ורדן פיל עוד ייצור משהו שיפיל אותי מהרגליים, ואני מצפה לזה בקוצר רוח.
אני מאוד מסכימה עם הביקורת
משחק מעולה גם מצד לופיטה וגם מצד הילדים, במיוחד הילד הקטן שעשה עבודה יוצאת דופן. בימוי נהדר,צפייה מהנה וגם נהנתי לחשוב על הסרט כמה שעות. בניית העולם והסיפור מאוד מחוררים. לדעתי הטעות הקריטית בכתיבה הייתה שדווקא החליטו להסביר יותר מדי, אם היו בוחרים לצמצם בהסברים ורק לפזר רמזים לרעיון הכללי היינו יכולים לבנות תאוריות מעולות. אבל התעקשו לברבר מצד אחד, מצד שני לא חשבו על זה מספיק לעומק והתוצאה הייתה שהחורים העצומים פשוט הוציאו אותי מהסר וגרמו לי לפחד פחות.
בקשר לאמירה – קשה לי להאמין שאין כאן ניסיון לאמירה, בהתחשב בפרמיס המקורי של הסרט. דווקא ככל שאני מתרחקת מהסרט וחושבת פחות על "הפשט" ויותר על הרעיונות שמאחוריו אני מחבבת אותו יותר.
אהבתי קצת יותר מהביקורת, ובכל זאת את "תברח" יותר
ככל שאני קורא חורי העלילה נפתרים או מתגמדים לעומת מה שפיל מנסה לעשות, כאשר הבעיה העיקרית של הסרט, נדמה לי, היא הבעיה הישנה של הנחות מוזרות לגבי העולם ומתי עושים אותם.
"אנחנו" מתחיל עם הנחה אחת שהקהל מקבל, אבל כשלקראת הסיום הוא מראה את ההנחה ומרחיב אליה זה כבר מקבל צורה אחרת ופחות נוחה. לא לא הגיונית, אבל טיפשית יותר ממה שדמיינו – דבר שאני חושב שהוא מכוון, ובכל זאת כנראה לא עוזר לסרט ברגעיו האחרונים.
אבל בעיקר – וואו, איזה הופעה. בתקווה נזכה לראות את לופיטה מועמדת בשנית לאוסקר בשנה הבאה, כאשר אם לא בוא נקווה שזה רק כי התחרות ממש טובה.
לא יודע אם כבר קישרו לזה פה, אבל הנה הקטע שנתן לפיל השראה לפנות לז'אנר האימה
מונולוג קצר של אדי מרפי משנות ה-80 שבו הוא תוהה למה הלבנים הטמבלים פשוט לא בורחים כשהם מתחילים להסתבך בצרות האופייניות לסרטי אימה.
https://www.youtube.com/watch?v=azCCWPcjkJo
אז אם לאזן את שוויון הנפש כאן כלפי הסרט - בעיניי הוא אדיר.
מותח, מלחיץ, מסקרן, אמיץ, בכד"לי, מצחיק ברגעים לא צפויים, משוחק היטב, כתוב היטב, מצולם למופת ומסתיים בדיוק כשצריך כדי לגרום לי למחוא כפיים ולצחוק מתוך הלם ומחשבה "אדיר אתה, ג'ורדן." אם לופיטה ניונגו לא תקבל עליו עוד אוסקר אני הולך לקנות כובע כדי שאוכל לאכול אותו. וזה כבר הסרט השלישי האהוב עליי שיש בו ארנבים (אחרי דוני דארקו והמועדפת), למרות שלא הבנתי מה הקטע שלהם עד כה. הוא לא סתם סרט אימה שבו טיפוסים מסתוריים מנסים לרצוח אנשים תמימים כי ככה (ליל המסיכות, צעקה, סיוט ברחוב אלם), אלא יש בו עומק ומורכבות שנדיר למצוא בז'אנר. ויש בו רמות פסיכיות כמעט של foreshadowing – מישהו למד דבר או שניים מאדגר רייט? וגם הפסקול מעולה.
(אגב, בדקתי את הציטוט ההוא מירמיהו, אבל לא הצלחתי להבין אם הוא קשור באופן כללי או ספציפי למתרחש. היש פותרים בקהל?)
כן, אני מודה, היו כמה דברים במערכה הסופית שלא הוסברו כהלכה, ואולי הבמאי לא חשב עליהם עד הסוף. כמו למשל: למה אף אחד לא שומר על שער הכניסה בין העולם התחתון לעולם שלנו? איך בדיוק אלה שלמעלה מנצלים את "הקשורים"? למה אברהם לוקח את מ'באקו כדי להטביע אותו באגם, כשכל שאר הכפילים רוצחים את תאומיהם מבלי לחשוב על עניינים כמו ראיות והסתרתן? ממה הקשורים האלה – שאינם יודעים לדבר – חיים בכלל? מי מספק להם אוכל ושתייה ובגדים?
אבל פרט לכל אלו, הסרט הזה גרם לי להסתובב בדירתי הקטנה, נסער ומהורהר, משחזר סצינות מפתח מתוכו, נזכר בבדיחות מעולות (Fuck the police!), ואה, כן, סרט פמיניסטי למהדרין – אישה בתפקיד הראשי שמובילה את העלילה (משני הצדדים שלה).
שאלה למי שצפה
אני לא חובב של סרטי אימה. כמעט לא ראיתי כאלה, ואלה שכן – היו פחות אימה ויותר סלאשר או אקשן (דוגמה: שני סרטי מז"ל טוב, שחר המתים של סניידר).
אבל את 'תברח' ראיתי. ההייפ היה כל כך גדול וההמלצות כל כך גורפות שממש הרגשתי שאני אפספס משהו טוב.
ואכן נהניתי מאד, אבל בתור מותחן. אני לא יודע אם 'תברח' הוא סטנדרט מבחינת האימה שלו, אבל הוא לא הלחיץ אותי יותר מדי. כן היו רגעים שהמוזיקה היתה כל כך קריפית שאחזתי במושב ואמרתי לעצמי בראש "עכשיו יקרה משהו מפחיד, עכשיו יקרה משהו מפחיד, עכשיו יקרה מש- אהההה". אבל חוץ מזה היה סבבה.
אז זה מוביל אותי לשאלה: כמה מפחיד "אנחנו"? הקפצות אני לא סובל, אבל עם אוירה מפחידה אני יכול לחיות. אז אשמח לדעת מה רמת הקריפיות.
ועוד שאלה: יש קתרזיס? אם יש משהו שאני שונא זה סרט שמסתיים בלי לפרוק את האוירה שהוא בנה ולשחרר אותי הביתה עם סיפוק (ולפני שתתחילו: למארוול מותר; וחוץ מזה, באמת לעזאזל איתם). תברח הסתיים בצורה טובה מהבחינה הזו, ואני רוצה לדעת אם גם ב'אנחנו' זה ככה או שהסרט יסתיים ואני אשב בכסא ואקלל את ג'ורדן פיל.
תודה לעוזרים!
גם לי היה אותו דבר
אני אוהב סרטי אימה, סגנון "לזמן את הרוע", "זה" וכאלו דברים. ול"תברח" ניגשתי במחשבה שהוא לגמרי סרט אימה.
בסופו של דבר כמותחן הוא מוצלח ביותר. אבל זה לא ממש היה סרט אימה, ככה לפחות הרגשתי.
לכן אני מגדיר אותו כמותחן הרבה יותר מסרט אימה (שככה הרבה מגדירים אותו).
סרט אימה
לא זוכר לגמרי לגבי הפחדות, אבל הוא סרט אימה (מתת ז׳אנר הום אינוויישן) והוא לדעתי הרבה יותר ״אימתי״ מתברח
יש סוג-של-קתרזיס והסרט די קריפי
אני יודע שזה לא מאוד עוזר, אבל אלה בכל מקרה תחושות קצת סובייקטיביות מלכתחילה, לא?
ניסיון לענות...
את תברח עוד לא ראיתי, אז אני לא יודע להשוות, אבל אנחנו סרט די מקפיץ. יש בו בהחלט חלקים רבים קלאסיים של אימה, אגב, מראות קשים וברוטליים אין כל כך. ולגבי הקתרזיס אם הבנתי נכון את השאלה אז אנחנו מתסיים בקתרזיס.
US
אנחנו לא מפחיד,יש אולי כמה הקפצות בערך 5 ובסוף הסרט אתה תצא מסופק כי יש טוויסט מדהים.
רק שאלה אחת למבקרת
ראיתי גם אצלך וגם אצל מבקר נוסף שתחת "שחקנים" רשמתם את השחקנית קארה הייורד.
למה בחרת לרשום דווקא אותה? אין לי מושג אפילו את מי היא שיחקה בסרט, ואני בטוח שהיו שחקנים יותר ראשיים ממנה.
האם היא שחקנית מפורסמת ולכן ראוייה לציון?
אשמח לתשובה :)
היי, זאת לא הייתה החלטה של המבקרת, אלא של מקים דף הסרט
והסיבה היא – כשקיבלנו את רשימת השחקנים הראשונית לסרט לא ידענו מי זה מה, ושמנו את השמות הראשונים. לצורך הדיון – הן משחקות את התאומות של מוס והיידיקר.
לא יודעת איזה סרט אתם ראיתם
אני גרה בלונדון ואני ובערך כל האולם השתעממנו למוות החל מדקה 30 בערך. אנשים התחילו לנזול החוצה ואני מצטערת שלא הלכתי איתם. סרט שלא סגור על עצמו ממש מההתחלה, לא סוחף, לא מפחיד, לא ברור ופשוט משעמם ממש החל מהאמצע ועד הסוף.
סוף חלופי לסרט היה יכול להיות כדלהלן.
אדלייד יורדת למנהרות, מוצאת ארנבים משוטטים חופשי מחוץ לכלובים. היא מרימה ארנב אחד ומלטפת אותו בעדינות. ואז, מתוך הצללים מגיח ניקולס קייג' האחד והיחיד בחליפת סופרמן קרועה וממורטטת ואומר לה במבטא דרומי לא משכנע:
"Put the bunny back in the box."
סרט מטופש להחריד.
משעמם רצח, עוד אימה גנרית, לא ראיתי פה שום חידוש ואני מסרב לחפור בתסריט עילג בכוח כדי למצוא בו השתפכויות פילוסופיות וחברתיות. הסרט הזה פשוט מטופש, לא מעניין ובזבוז של זמן, ולא ראיתי שום תצוגת משחק מדהימה.