ביקורת: אנחנו

הפרדוקס של 'אנחנו': סרט שככל שהוא נותן תשובות הוא רק מעלה עוד שאלות, וכמה שהוא מאכזב הוא מעורר ציפייה להמשך הקריירה של ג'ורדן פיל.

אם תחפשו בגוגל את הסרט "Us" תקבלו, קודם כל, המון מפות של ארצות הברית. קשה להאמין שג'ורדן פיל לא חשב על זה כשבחר שם לסרט. אחרי ש"תברח" שלו הפך ללהיט קופתי וביקורתי היסטרי וזיכה אותו באוסקר, פיל מגיע לסרט השני שלו מלא ביטחון עצמי. התוצאה היא סרט עמוס מאוד. אפשר גם לקרוא לזה עשיר. "אנחנו" הוא סרט מורכב, מושקע, מלא חדוות יצירה ורצון לחדש, להסעיר ולטלטל, וקשה לא להיסחף יחד איתו. פיל מוכיח כאן שהוא במאי מעולה – הסרט מלא ברגעים זכירים, האסתטיקה מרשימה והמשחק פנומנלי. למרות שהסרט עובר (לפעמים באותה סצנה) בין קומדיה, דרמה ואימה, הטון שלו אחיד והקצב כיפי. זה סרט טוב מאוד,ובגלל זה כל כך מתסכל אותי שהוא לא מצוין.

בואו נתחיל עם הסיפור – משפחה בת ארבע נפשות נוסעת לחופשה קיצית סמוך לחוף הים, אך האם (לופיטו ניונגו) מתקשה להנות. היא כבר הייתה בחוף הזה כשהייתה ילדה, הלכה לאיבוד והגיעה למבוך מראות, בו היא משוכנעת שפגשה כפילה מאיימת של עצמה. האירוע שינה לחלוטין את מהלך חייה והיא עדיין סוחבת את הטראומה, עד כדי כך שהיא משוכנעת שהכפילה עוד רודפת אחריה. והיא צודקת – מחוץ לבית הקיץ של המשפחה מופיעה עוד באותו לילה משפחה עם מראה כמעט זהה למשפחה של לופיטה, רק שהם ממש מקריפים ולא ממש ברור מה הם רוצים – חוץ מזה שזה לא דבר חיובי במיוחד.

אנחנו רק במרץ אבל כבר אפשר להכריז על ההופעה של ניונגו כאחת הטובות של השנה. היא עושה כאן תפקיד כפול של נבלית על וגיבורה שבורה, והיא מדויקת בשני התפקידים עד רמת המצמוץ. בזמן שלופיטה מפציצה, ווינסטון דיוק (מ'באקו מ"הפנתר השחור", בשבילכם) סוחב את הפן הקומי, עם קצת עזרה מאליזבת מוס וטים היידקר בתפקיד החברים הדושים והעשירים. גם השחקנים-ילדים מצטיינים פה, וזה כבר הישג ממש מרשים. בכלל, כולם כאן עושים את המקסימום כדי לשכנע אותנו בסיטואציה המבלבלת והמוזרה שהם נקלעו אליה, מה שגורם לסרט להרגיש גדול, אפי וחשוב יותר מ"תברח" ומסרט אימה ממוצע בכלל.

זה סרט שממש מזמין ניתוחים ופרשנויות, משהו שגיקים יוכלו לנעוץ בו שיניים ולהאיר אותו מכיוונים שונים, ובגלל שזה ג'ורדן פיל, כולם גם רוצים לדעת איך זה קשור ליחסי גזע או למסר חברתי אחר. בדיוק יומיים אחרי יציאת הסרט כל היוטיוב כבר התמלא בסרטונים "הסיום של 'אנחנו' מוסבר" שמכריזים שבעצם הכל היה ביקורת מרקסיסטית על החברה האמריקאית / הדהוד של טראומת עבר היסטורית כלשהי / אמירה ברוח פרויד על נפש האדם או עוד מיליון דברים. כל הניתוחים האלה יהיו נכונים. בערך.

הבעיה היא שבעוד שאני לא בטוחה שג'ורדן פיל רצה להגיד בו משהו חשוב, הוא לא ויתר על הפיתוי לגרום לנו לחשוב שהוא אומר משהו חשוב. הסרט היה יכול להיות ממש אדיר אם הוא היה מתחייב לאמירה כלשהי, אבל זה מרגיש יותר כמו אוסף רעיונות לא לגמרי אפויים שאפשר להוסיף להם פרשנות משלך אבל היא תמיד תרגיש חלקית וקצת מאולצת. הסרט מלא בסמלים ורמזים וחושב על הפרטים הקטנים, אבל ככל שהוא מתקדם הוא מזכיר יותר ויותר צ'יזבט, ולא איזו תעלומה גדולה שצריך לפתור ושתגרום לנו להבין משהו על החיים.

צ'יזבטים זה בסדר גמור, אבל גם לזה צריך להתחייב: לבנות עולם שהוא קוהרנטי וברור, ואם אין לך את זה – לפחות להשאיר מקום לאימה שבמיסתורין. "אנחנו" באמת איבד אותי כשהוא התחיל לתת יותר מדי תשובות ועל הדרך רק העלה עוד ועוד שאלות בלי פתרון. זה מבאס, כי סרט שנראה בתחילה מהודק וחכם מתגלה בשליש האחרון שלו ככזה שמתפרק כשמנסים לחשוב עליו יותר מדי, והוא מפורט וספציפי מכדי לשמור על התחושה שהכל מטאפורי. משהו באיזון שעבד טוב ב"תברח" נשבר כאן.

ועכשיו נשאלת השאלה מה בעצם יותר חשוב – חווית צפייה או איכות כוללת. אחרי שבוע וקצת שאני מנסה להבין מה דעתי עליו ולמה יצאתי ממנו כל כך מבולבלת, אני כבר יכולה לומר שהוא איכזב אותי. מצד שני, אין לי בעיה להמליץ עליו לכל מי ששואל (עם הסתייגות קלה) ואני עדיין מעריכה הרבה היבטים טכניים בו. זה לא סרט מושלם, אבל הוא שיכנע אותי שעוד שניים-שלושה סרטים ג'ורדן פיל עוד ייצור משהו שיפיל אותי מהרגליים, ואני מצפה לזה בקוצר רוח.