האושפיזין

מאת
קיפוד
– פורסם ב 27 באוגוסט 2004Posted in: ביקורות

במאי: גידי דר
תסריט: שולי רנד
שחקנים: שולי רנד, מיכל בת שבע רנד, שאול מזרחי, אילן גנני

הייתי שמח לתעב את 'האושפיזין'. באמת שהייתי מעדיף אם זה היה המצב. זה היה הופך את החיים שלי להרבה יותר קלים. לרוע המזל, האחראים לסרט פשוט עשו עבודה טובה מדי.

כי השאלה הגדולה היא האם ניתן לנתק, בעת שצופים בסרט, את הרגש כלפי תפיסת העולם שהסרט מציג, מההנאה מאותו סרט. האם ניתן לשקוע בסרט המכיל מסרים הפסולים בעיני הצופה, ופשוט ליהנות מהסיפור? זאת שאלה שלפחות חלק מהצופים ב'האושפיזין' יאלצו להתמודד איתה, והתשובה לה תלויה בכל צופה וצופה.

משה ומלי הם זוג חוזרים בתשובה, הגרים בליבה של ירושלים, באחת השכונות החרדיות. חג סוכות בפתח, והחיים לא מאירים להם פנים. אין אוכל, ואין כסף לשלם שכירות. קשה. קשה. בצר להם, הם נוקטים בדרך היעילה ביותר לפתרון הבעיה: הם מתפללים. מתפללים הרבה. מתפללים חזק. מאחר וזאת אגדה חיננית שאנו רואים, ה"מזל" מחייך אליהם. כבדרך פלא נמצאת להם סוכה בה יוכלו לדור בחג, ומעטפה ובה ממון רב נדחקת תחת דלתם. ומה יעשו זוג אנשים רעבים ללחם, אך אדוקים, בכסף שקיבלו? כמובן, יקנו את האתרוג המפואר ביותר הזמין בשוק ("סגולה לבנים"). והרי אלוהים לא ביקש מבני עמו אתרוגים מפוארים. הוא לא ביקש מהם שישקיעו את כל הונם בהידור על המצוות. ומה יאכלו מחר? ומה יעשו בחג הסוכות הבא? אין מה לדאוג. אלוהים ידאג לנו.

אני יכול להבין אמונה של אנשים בבורא עולם. אני יכול להבין קיום מצוות, ואפילו באדיקות. אבל כאשר מגיע סרט שכזה, ובאופן מעשי מטיף למה שבעיני נתפס כחיים של עוני ובורות, יש לי בעיה עם זה.

בואו של חג הסוכות, למעשה, הוא רק תחילתו של הסיפור. אחת המצוות הגדולות ביותר של החג היא אירוח אורחים בסוכה – אושפיזין. אלא מאי, כל חבריהם של משה ומלי הם חרדים, ולכולם סוכות משלהם ואורחים משלהם. וכאן שוב מחייך אליהם השם, ומספק לדלתם את יוסף ואליהו, שני אנשים בעלי רקע מפוקפק, בלשון המעטה (שלא בלשון המעטה: עבריינים) מעברו האפל של משה. גם משה, מסתבר, לא היה כולו תכלת לפני שחזר בתשובה. אבל השיבה אל חיק הדת עשתה לו רק טוב: הוא רגוע היום, ונעים הליכות. או אולי זאת רק מסכה שהוא עוטה. העלילה האמיתית של הסרט מצויה בשאלה האם יוכל משה להישאר מאיר פנים ואדוק בדתו חרף כל הניסיונות המוטחים בו במשך ימי החג, האם יש באפשרותו להתמודד עם הניסיונות הרבים המזומנים לו. כי הרי מאום לא קורה סתם – כל צרה בחיים מן השמיים היא. ניסיון מלמעלה, לבדוק אם האדם אכן ישר דרך הוא. ואם יעמוד אדם בניסיונות, יגיעו ניסיונות קשים יותר ויותר. אפילו הרב בסרט אומר כך.

'אושפיזין' הוא סרט פשוט נהדר. הסיפור מרגש וסוחף, ועומד בהצלחה באחת מהמטלות שמאפיינות קולנוע טוב – הוא מצליח לקחת את הצופה למקום זר ורחוק. במציאות של ימינו, שכונה חרדית בלב ירושלים היא מקום זר ורחוק בהרבה מפרבריה של עיר אמריקאית גדולה, למשל, או מיפן הפיאודלית. בכל המקומות האחרים היינו כבר פעמים רבות. אבל אצל החרדים, החיים לצידנו? כמעט ולא. ואלו שכן, נגעו בנושא מבחוץ, מתוך נקודת מבט של חיצוניים. כאן אנחנו רואים את האדוקים כפי שהם רואים את עצמם. היוצרים מתגאים כי הסרט צולם בחלקו ב"שכונות" עצמן, וחלקים מהתפאורה שוחזרו מחוצה להן, שם יוכלו לצלם בחופשיות. התוצאה משכנעת ביותר.

את משה ומלי משחקים שולי ומיכל בת-שבע רנד, זוג נשוי גם בחיים. הם נהדרים, שניהם. יש להם נוכחות, יש בהם דבקות, וקשה שלא לחוש הזדהות עם הדמויות שהם מגלמים, למרות הלבוש, ולמרות האמונות. אור קורן מהם. כן, אני יודע שזה דבר שנאמר לרוב על אנשים דתיים, אבל לאנשים אדוקים באמונותיהם יש איכויות מסוימות, להט מסוים, כזה שלפחות לי גורם לקנאה. גם יוסף ואליהו, האושפיזין העבריינים, נהנים מעומק, ורוחב, וגובה יריעה, אם נתעלם לרגע מהיותם עבריינים מזרחיים קלישאתיים למדי. זה בסדר. זאת אגדה שאנחנו רואים על המסך – מעשיה – וככזאת היא אינה מתיימרת להיות מציאותית.

כשהוא עומד בפני עצמו, 'אושפיזין' הוא סרט נפלא. נסחפתי, נהניתי, הרגשתי. כאבתי בכאבם של הזוג על שלא בורכו בבנים זכרים רבים. התעליתי איתם בתפילתם שקרעה שערי רקיע. צחקתי מהבדיחות קטנות הפזורות לאורך הסרט (חלקן, יש להודות, על התרבות החרדית עצמה). נהניתי.

אך בהיותי אני, קשה לי לנתק את 'אושפיזין', מהתפיסות שהוא מביא איתו. וכיוון שהערכים שלו כל כך מתנגשים בתפיסת העולם שלי, קשה לי להמליץ עליו. אוח, לו רק הוא היה קצת פחות טוב.

תגיות: