ואן הלסינג

שם רשמי
ואן הלסינג
שם לועזי
Van Helsing

במקור: Van Helsing
תסריט ובימוי: סטיבן סומרס
שחקנים: יו ג'קמן, קייט בקינסייל, ריצ'רד רוקסבורו, דייויד וונהאם, סמואל ווסט, וויל קמפ

גבירותיי ורבותיי, עונת שוברי הקופות 2004 הגיעה והספתח הרשמי של הקיץ הוא 'ואן הלסינג', מבית היוצר של 'המומיה' ו'המומיה חוזרת'. בדומה לשתי המומיות, 'ואן הלסינג' יוצא מגדרו כדי לספק לקהל תחושה של נסיעה ברכבת שדים במהירות של מאתיים קמ"ש, והפעם תוך כדי ציטוט מסרטי דרקולה-פרנקנשטיין-איש הזאב.

יו ג'קמן, בתפקיד ד"ר גבריאל ואן הלסינג, עוטה על עצמו את הלוק הגותי המתאים ויוצא להיאבק במיני מפלצות שונות ומשונות, מטעם מסדר סודי שיושב בותיקן. הוא חי בזהות כפולה: בעיני אנשים מסוימים הוא רוצח מתועב עם פרס על צדודיתו המחוספסת, עבור אחרים הוא המחסל הקדוש, שליח הכנסיה הקתולית. השיח הציבורי המתנהל על זהותו לא מקל על חייו, במיוחד לא לאור העובדה שהלסינג סובל מבעיית שכחה מאוד רצינית: הוא לא זוכר מה קרה בחייו לפני שהתחיל לשלוף סכינים מהידיים. אופס, זה סרט אחר. אבל זו רק דוגמה אחת לקרבה המשונה בין וולברין, המוטנט בעל הפאסון הזאבי, לואן הלסינג, שצד אנשי זאב לארוחת הבוקר.

מיד עם סיומה של משימה בפריז, צריך לסבול ההלסינג קטע מעבר מוסיקלי שחוזר על עצמו לאורך הסרט (עלי הוא נמאס כבר בפעם הראשונה), רק כדי שיוכלו להפיל על כתפיו החסונות את המשימה לחסל את דרקולה (ריצ'רד רוקסבורו, 'ליגת הג'נטלמנים'). לשם כך, עליו לנדוד לטרנסילבניה ולחבור למשפחת ואלריוס, הנאבקת בערפד הרומני כבר מאות שנים כדי להסיר קללה איומה מעל השושלת. הם היו מאוד שמחים לעזרה, כי הדור הולך ופוחת. בינתיים, בותיקן רומזים להלסינג שכדאי לו לצאת לטיולון הנוכחי, כי הוא יוכל ללמוד מיהו בעצם, מאיפה הגיע, ועוד כהנה וכהנה שאלות שוליות.

הלסינג יוצא לטרנסילבניה בלוויית נושא כליו קארל, כומר מתלמד (פאראמיר מ'שר הטבעות'), שאמור לספק אתנחתאות קומיות, אבל בעיקר נראה דביל. בעיירה מתוודע ואן הלסינג לאנה (קייט בקינסייל הנאווה במבטא רומני אסלי), יורשת העצר לבית ואלריוס, שאחיה החתיך שקע במצולותיו של נהר מאנימציה ממוחשבת יחד עם איש-זאב דיגיטלי למשעי. לא עוברת דקה ומיד הזכירו לי למה באתי לסרט: בתזמון מושלם יוצאות נשותיו המעופפות של דרקולה לחפש קצת דם טרי ולהטיל טרור על הטרנסילבנים המסכנים, שבורחים מפוחדים לתוך הבתים, כאילו שזה מה שיעזור להם. הלסינג, מצידו, כשהוא רואה מפלצת, בניגוד לכל היגיון אישי הוא לא בורח. במקום זאת הוא שולף מיד רובה קשת, מגובה בצלב, מים קדושים ושום, והאקשן מתחיל. מה בדיוק קורה שם? האמת, הרבה מאוד ולא כלום. הערפדיות מנסות לתפוס את הלסינג. הוא מתחמק ויורה חיצים. בינתיים העיירה נכנסת להיסטריה, פרות עפות באוויר, פתאום יוצאת שמש שהתחבאה בעננים, משתרר שקט מאיים ואז השמש נעלמת ושוב פעם בלגאנים.

נשמע אידיוטי? וודאי, הרי 'ואן הלסינג' הוא מעין סיכום של כל סרטי האימה המטופשים של פעם. לצורך כך הוא גם מכיל אינסוף תפניות עלילתיות מטופשות, וכדי לסבול אותו כדאי מאוד להנמיך ציפיות ולהפעיל את האידיוטומט בכניסה לאולם. למזלי, יוצרי הסרט לפחות עושים את המלאכה מתוך מודעות עצמית כך שלכל סצינה אדיוטית מתלווה בדיחה על תקן עלה תאנה.

הסרט מתהדר בהומור מורבידי משובח, וכמעט לכולם יש איזו שורת מחץ מתוזמנת היטב. קארל, שדווקא לא הצליח להצחיק אותי, מאייש את התקן של Q מסרטי ג'יימס בונד: חוץ מצלב, שום ומים קדושים, הוא ממציא גאדג'טים מגניבים שתואמים את רוח הזמן ונמצאים יעילים בדיוק ברגע המתאים. מנגד, הדמות של דרקולה סובלת מנטייה קשה לנאומים קלישאתיים, אבל למרבה המזל, הוא תמיד מסיימת אותם בהערות שמרחו לי חיוך על הפרצוף.

אבל זאת נקודת הזכות היחידה שאני מעניק לדמותו של דרקולה, שזוכה לאנימציה מרושלת להכעיס. ברגע האמת, כשהוא הופך לערפד צמא דם, הוא דומה יותר מכל לערס שהרים הרבה משקולות בחדר כושר. דרקולה שרירי?! וממוחשב? מה הוא, הענק? לצערי, הצרות במחלקת האפקטים לא מסתיימות כאן. הצוות שהינדס את הרקעים הממוחשבים והתפאורות עשה עבודה מרושלת למדי, ואפילו אם מדובר ברטרו לתפאורה של סרטי מפלצות משנות ה-30, עבודת השיחזור התפשלה, וחבל. אותה צלילה חופשית של איש הזאב לנהר עוררה בי את השאלה, מי משניהם – איש-הזאב או הנהר – מונפש באופן יותר מחורבן? דקות אחדות לאחר מכן השאלה הפכה למיותרת, כשהלסינג שט בספינה מיוצרת באנימציית מחשב זוועתית אף יותר. למזלם של יוצרי הסרט, ג'קמן מצליח לשמור על הדרת כבוד כזאת שאפילו בעומדו על ספינה מפוקסלת, הוא מצליח להיראות כאילו הוא משייט ברחבי הים האדריאטי.

אין מה לומר, ג'קמן מחזיק את הסרט על כתפיו. אומנם הקטעים בהם הוא שוקע אל מצולות הייאוש בעודו מחפש תשובה לעברו הם חלשים יותר, אם לנקוט בלשון רחמנית, אבל בקטעי האקשן הוא מתגלה ככוכב הוליוודי עתיר כריזמה. כשהוא מישיר את מבטו לעבר המפלצות רואים שהוא גיבור פעולה מושלם: דוק של אירוניות נסוך על פניו בזמן שהוא יורה שורות מחץ שנונות, יכולות האקרובטיקה שלו מופלאות, והוא מלא בטריקים מגניבים ויודע להלחם כאילו נולד עם רובה קשת ביד. בזכותו 'ואן הלסינג' מחזיק מעמד עד סופו, ולמרות כל הקשיים שהערימו עליי – העלילה המפגרת, האפקטים הבעייתיים, המוסיקה הממוחזרת – ג'קמן הצליח לגרום לי ליהנות מהכל.

אז סרט קיץ גדול זה לא. אבל אם אתם אוהבים את הבלוקבאסטר שלכם שורץ במפלצות, מפוצץ בסצינות פעולה ומתובל בהומור – עונת הקיץ שלכם התחילה עכשיו.