ונילה סקיי

במקור: Vanilla Sky
במאי: קמרון קרואו
תסריט: אלחנדרו אמנבאר,
מתאו גיל, קמרון קרואו

שחקנים: טום קרוז, פנלופה
קרוז
(אבל באיות אחר),
קמרון דיאז, קורט ראסל,
ג'ייסון לי

אז ראיתי את 'ונילה סקיי', ואני חושב שאחת ולתמיד נמאס לי מסרטי טוויסט. או לפחות, מהצורך לכתוב עליהם. למה במקום לשבת ולכתוב, ישר ולעניין, קל ופשוט, ש'ונילה סקיי' הוא סרט טפשי, אני צריך עכשיו להתחכם ולהתפתל בניסיון לא לקלקל את ההפתעה למי שיחליט בכל זאת לראות אותו? הרי הסרט כולו הוא מערכת תמיכה של פואנטה. לדבר על הסרט הזה בלי להזכיר את הסוף זה כמו לדבר על משחק כדורגל בלי להזכיר את התוצאה, או לנסות לתאר בפרוטרוט חדר אמבטיה בלי להזכיר את הסוס שעומד במרכזו. אפילו להגיד לאיזה ז'אנר שייך הסרט עלול להיחשב לספוילר, ולכן גם הפרסומות לא הסגירו את הפרט הזה: המודעות פשוט מצהירות 'טום קרוז – ונילה סקיי' בלי לציין אפילו ברמז האם מדובר בדרמה קורעת לב, סרט מתח קורע עצבים או קומדיה קורעת מצחוק. גם הטריילר לא סייע הרבה, והרבה אנשים בוודאי הגיעו לסרט במחשבה שבאמת מדובר בקומדיה רומנטית, בלי לדעת שלמעשה מדובר בסרט מתח פסיכולוגי.

אופס. נפלט לי.

אמרתי מתח פסיכולוגי? לא, זאת טעות, התכוונתי רומנטיקה מלבבת. טום קרוז הוא דייויד איימס, ילד מגודל שחי לו באושר רב ובעושר רב עוד יותר בניו יורק, ומבלה את זמנו בנעימים בין מסיבות מפוארות למיטתה של ג'ולי ג'יאני (קמרון דיאז). אלא שאז הוא נתקל ברקדנית רבת קסם ועבת מבטא בשם סופיה סראנו (פנלופה קרוז). הוא מתאהב בה מיד, היא מלמדת אותו על יפיים של החיים והריקנות שבחומרנות, והם חיים באושר ובעושר. אז זהו, שלא. אופס, שוב נפלט לי.

רגע לפני שדייויד פוצח בחייו החדשים עם אהבתו החדשה, מגיחה שוב ג'ולי ג'יאני, שגילתה שהיא אינה האישה היחידה בחייו, ועושה מה שכל אישה בוגרת ושקולה היתה עושה במצב כזה: מושיבה את דייויד לשיחה ארוכה ורצינית על מהות יחסיהם, ומרסקת לו את הפרצוף. אחר כך העניינים נהיים באמת מוזרים, ואז, במין פואנטה שלא ממש קשורה לסרט, הוא נגמר.

הפואנטה הזאת אולי תדהים ותזעזע אתכם, ואולי תשאיר אתכם אדישים לחלוטין. הכל תלוי בשאלה אם כבר שמעתם את הסיפור הזה, או גירסה כלשהי שלו, בעבר. וכדי לברר אם אתם מכירים את הסיפור צריך לקלקל אותו. זה כמו לשאול "אתם מכירים את הבדיחה הזאת על האיש שבסוף מתברר שהוא רק רצה לשבת ולזרוק אבנים למים ולעשות בלוק בלוק בלוק?" אחרי ששמעת את הפואנטה, אין טעם לספר את הבדיחה. והפואנטה של הבלוק-בלוק היא אמנם נחמדה, אבל לא בטוח שהיא שווה את כל הסיפור שלפניה. בתנאים אופטימליים, ניתן לספר את הבדיחה על האיש שעשה בלוק בלוק במשך ארבע דקות. השיא האישי שלי בהרחבת ומריחת אותה בדיחה עומד על חצי שעה. 'ונילה סקיי' נמשך שעתיים ורבע, לא כולל הפסקה, פרסומות וחיפוש חניה, וזה יותר מדי זמן להוציא על בדיחה שכבר שמעתם. ותאמינו לי, רובכם כבר שמעתם את הבדיחה הזאת.

נכון, שוק הרעיונות נמצא במצב על הפנים. קשה, קשה מאוד לחשוב היום על רעיון חדש ומקורי. רק לפני יומיים היה לי רעיון מדהים לסטארט-אפ, משהו שהייתי יכול להרוויח ממנו מיליונים, אבל אז התברר שמישהו כבר חשב על זה לפני (קוראים לזה אינטרנט). בימים טרופים אלה זו לא בושה להשתמש ברעיון יד שניה (כפי שכבר אמר אריק איינשטיין: "אמרו את זה קודם, לפני? לא משנה") – אבל מי שראה כבר את המקור לא יתרגש מהחידוש. רשימת הסרטים שצריך לא לראות והספרים שצריך לא לקרוא כדי להיות מופתע, נרגש ונפעם מ'ונילה סקיי' היא ארוכה מאוד. למעשה, היא בלי שום ספק ארוכה מדי. אם ראית יותר מחמישה סרטים במשך חמש השנים האחרונות, סביר להניח שהטוויסט המדהים והמפתיע של 'ונילה סקיי' ישאיר אותך בהרגשה של "מה – זהו?".

מה גרם לאלחנדרו אמנבאר, במאי ותסריטאי מוכשר (אני אולי ראיתי רק סרט אחד שלו, אבל כשהסרט הזה הוא 'האחרים' – זה מספיק בהחלט כדי לקבוע שיש לו את זה, לאלחנדרו) לחשוב שהרעיון של 'ונילה סקיי' שווה סרט? מילא, זה היה ב-1997, הסרט דיבר ספרדית ולא קראו לו 'ונילה סקיי' אלא 'פקח את עיניך'. אבל מה גרם לקמרון קרואו, גם הוא במאי ותסריטאי מוכשר ('ג'רי מגווייר', 'כמעט מפורסמים') להשקיע זמן וכסף בהפקת גירסה חדשה של אותו סרט? מה גרם לו לחשוב שגם היום, בשנת 2002, מישהו יתרגש מזה? כמה סרטים הוא ראה בחמש השנים האחרונות?

זה לא ש'ונילה סקיי' הוא סרט רע. זה בדיוק מה שמעצבן בו. טום קרוז, פנלופה קרוז וקמרון דיאז אולי לא נותנים בו את הופעת חייהם, אבל שלושתם ביחד וכל אחד לחוד עושים נעים בעין. הצילום נהדר, וכמה סצינות נותנות אווירת 'מה לעזאזל קורה פה' נהדרת. הפסקול, שמורכב משילוב של שירים מוכרים ושירים מוזרים, הוא הדבר היחיד בסרט שלא מפסיק להפתיע. בקיצור, חוץ מהפואנטה, מדובר באחלה סרט. ומכיוון שהפואנטה היא הכל, מדובר בבזבוז מוחלט. בזבוז של תקציב, של זמנם של השחקנים והבמאי, ובזבוז של שעתיים בקולנוע. מוסר השכל: קמרון קרואו – פעם הבאה שאתה רואה סרט זר שאתה אוהב, תתאפק, עצום את עיניך ותספור עד עשר לפני שאתה מתחיל לביים לו רימייק. ואלחנדרו אמנבאר – מתי תספר לנו בדיחה שעוד לא שמענו?