"סגן הנשיא" הוא סרט שיש לו הרבה מה להגיד, הרבה איך להגיד, הרבה מסרים, הרבה רעיונות, והוא פשוט, במילה אחת – הרבה. לרגעים יותר מדי. לרגעים שמונה סרטים שונים במקביל שנדחסו יחד בלי הרבה מחשבה על החוט המקשר ביניהם. אם היה סרט שבשבילו הומצאה הקלישאה "אולי היה כדאי להוציא איזה חצי שעה" אז זה "סגן הנשיא". אבל מה שנחמד בנוגע ל"סגן הנשיא" זה שכל אחד יכול להוציא חצי שעה לבחירתו וליצור את הסרט שהוא אוהב, כי יש כל כך הרבה חצאי-שעה שאפשר להוציא ולקבל סרטים שונים לחלוטין, על בסיס חצי השעה שהוצאת. כי, כמו שאמרתי, יש פשוט כל כך הרבה.
הגישה של אדם מק'קיי מובנת. דיק צ'ייני, ש"סגן הנשיא" מנסה לעקוב אחר תולדותיו, הוא אדם שעשה הרבה ויש הרבה מה להגיד עליו. הוא היה בלא מעט צמתים חשובים בהיסטוריה האמריקאית ורק מעטים מהם ידועים לציבור הרחב. אני מניח שכשישב לכתוב את התסריט, הוא פשוט לא ידע במה להתחיל – מההתחלה? מהמלחמה בעיראק ואפגניסטן? מההשפעה שלו על המדיניות האמריקאית בנושאי פנים? מהשאיפות שלו? ממערכת היחסים עם אשתו? עם הילדות שלו? מהעובדה שהצליח להפוך את תפקיד סגן הנשיא מתפקיד ליופי לתפקיד לאופי? נראה שמק'קיי נדהם מכל השפע שלפניו, הסתכל על כל האפשרויות, שאל "למה לא הכל?" והתוצאה, איך אומרים, בהתאם.
זה סרט שמהרגע הראשון (טוב, השלישי) מטביע אותך בכמות מידע בלתי נגמרת שמועברת בעיקר דרך קריינות, אבל גם בדיאלוגים שייקספיריים, כתוביות על המסך, הדמייה באמצעות כלי משחק, דילוגים בין נקודות זמן שונות ועוד אמצעים רטוריים מצחיקים ומגניבים, עד שאתה נחנק ומת . הסוף.
חלקים מהסרט מעולים – יש בסרט איזה חמישה-שישה מועמדים לרשימת 20 רגעי השנה של 2019, והיא רק התחילה. יש כמה פעמים שהסרט כל כך מפוקס על מה הוא רוצה להגיד, שהוא מצליח לעשות דברים שאף סרט אחר בסביבה לא היה יכול לעשות כמוהו. חלקים אחרים, לעומת זאת, מפוספסים: הסרט מרבה ללכת לאיבוד בתוך עצמו, וסצנות שהיו צריכות הקשר דרמטי ועלילתי יותר מהודק נעלמות בבליל העצום של המידע שמתקיף את הצופה. נראה שגם יוצרי הסרט יודעים את זה ולכן הסרט מרבה לחתוך למסך שחור – כאילו לפצל את הסרט לסצנות בודדות מראש, כאילו הסרט הוא אנתלוגיה מוזרה שכזאת. אז הסצנות שעובדות לבדן נפלא יעבדו והסצנות שלא – טוב, חכו עוד רגע ותהיה סצנה שכן תעבוד.
העוגנים היחידים לבלגן הטונלי והתימטי של הסרט הם השחקנים שלו. כריסטיאן בייל נפלא בתפקיד דיק צ'ייני, איימי אדאמס מצליחה לקחת את דמות ה"אישה שנשארה בבית" ולטעון אותה בכל הליידי מקבת-יות שרק אפשר, סטיב קארל לא נראה כזה נינוח ומצחיק כבר הרבה זמן על המסך הגדול, וגם השחקנים שמופיעים לסצנה אחת או שתיים (אליסון פיל כבתו של צ'ייני, טיילר פרי כקולין פאוול, ג'סי פלמונס כקריין הסרט) עושים עבודה טובה. המצטיין מבחינתי הוא סם רוקוול, שמגלם את ג'ורג' בוש הבן. רוקוול לא נשען יותר מדי על הסטריאוטיפ שלו כטמבל, אבל בוש שלו הוא בהחלט לא השחקן הכי חד על לוח השח-מט הפוליטי. בעיקר נראה שרוקוול הבין מה גורם לבוש לנהוג כמו שהוא נוהג והוא מנצל את זה כדי ליצור דמות שהיא לא סימפטית (כי הסרט מאוד לא סלחן לאנשי ממשל בוש ולמלחמה שהם יצאו אליה) אבל לחלוטין לא חד מימדית – שזה יותר ממה שניתן להגיד על חלק מהדמויות, שנראה שלסרט אין מושג מי ומה הן והוא מנסה ממש חזק להסיח את דעתכם כדי שלא תשימו לב.
כי לשאלה "מה מניע את דיק צ'ייני?", למשל, לסרט אין תשובה ברורה. הסרט מציג בסצנות נפרדות כמה מאפיינים ותיאוריות: צ'ייני בקשר עם חברות הנפט, הוא אוהב כוח, הוא חסר רחמים אבל הוא גם אבא מסור שמאמין בבטחון ארה"ב, ושאולי בכלל רק רוצה לעמוד בציפיות של אשתו. מובן שרוב בני האדם הם סתירה מהלכת ומלאת רבדים, אבל הבעיה היא שהסרט לא ממש מצליח ליישב את הסתירה או להעמיק את האירוניה בין הצדדים המנוגדים באישיות של צ'ייני. הסרט, בפשטנות מסוימת, נע ונד בין "צ'ייני אחראי לכל דבר רע שקרה אי פעם בהיסטוריה האנושית" ל"הוא בעצם אדם מתוק ואיש משפחה מסור ואוהב, אם מתעלמים מזה שהוא אחראי לכל דבר רע שקרה אי פעם בהיסטוריה האנושית".
הבעיה הגדולה של הסרט היא ככל הנראה היומרה שלו. לנסות לספר את סיפור חייו של צ'ייני בשעתיים זאת משימה בלתי אפשרית שבשבילה צריך עוד שעה-שעתיים-יומיים לפחות, והסרט התנפח ואיבד כל צורה הגיונית כדי לנסות להספיק הכל. לכן יש חשיבות לשאלה מה נכנס ומה יוצא בסרט שכזה – אנשים שלמדו את ההיסטוריה האמריקאית ימחו, למשל, על השמטת התקופה של צ'ייני כשר הבטחון בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, שוודאי השפיעה איכשהו על ההחלטה לצאת לזאת השנייה, עליה הסרט דווקא כן מתעכב. הסרט מתעקש פעמיים על כך שכל דבר שאתם רואים בו התרחש באמת, אבל זה לא אומר שהוא לא השמיט דברים שהיו צובעים את צ'ייני בצבעים אחרים. לסרט יש עמדה ברורה על סגן הנשיא לשעבר, ואפילו אם מדי פעם הוא מרשה לעצמו להציג את דמותו באור יותר מחמיא או מורכב, הוא חוזר בסופו של דבר למרחב הבטוח שלו שבו צ'ייני הוא איש מטורף שרוצה כוח, ושאמריקאים שבוחרים באנשים כמוהו הם הבעיה.
כל מסר אחר שהסרט מנסה להעביר מתפספס. כאשר בכל נקודה בזמן הסרט עושה עוד שמונה דברים במקביל, ניואנסים חשובים ונקודות קריטיות שהסרט מנסה להראות פשוט הולכים לאיבוד בקקפוניה. בכלל, אני מרגיש שאם הייתי מתעמת עם הבמאי והייתי מעיר לו על כל מיני דברים שהסרט משמיט או לא מעמיק בהם, הוא היה אומר לי "אבל זה שם!" ואני הייתי עונה לו "כן, זה ועוד שמונים אלף דברים". הבלגן של הסרט מאפשר לו להגיד הרבה, להצחיק הרבה, לעשות הרבה, ולהיות מבריק לא מעט – אבל החסרון שלו זה שקשה להבחין בדברים הקטנים שנמצאים בתוך הבלגן הזה. בסופו של דבר, זה בעיקר נראה כמו בלגן.
שורה תחתונה
לראות או לראות? קולנוע או בית? עוד אנשים שראו, מה דעתכם?
אולי.
הסרט הוא בלאגן, אבל הוא בלאגן כיף. הוא לא מפוקס בשיט, אבל הוא יודע את זה ועושה את זה בהכי הרבה סטייל שהוא יכול. יש בפנים כמה גאגים גאוניים והרבה מרץ.
אם אתה סבבה עם זה, ויכול לעמוד בשטויות שהוא לפעמים זורק עליך, אז הייתי אומר שתהנה. אם אתה רוצה משהו יותר רציני ואובייקטיבי, ואולי עם נקודה יותר מוצקה while you're at it… פחות.
אה, ותישאר לסצנה אחרי הקרדיטים.
אני דווקא לא אהבתי את הסצנה אחרי הקרדיטים
אהבתי את הסרט והצלחתי לרוב להתעלם מהישירות והחד צדדיות, אבל הסצינה הזאת הרגישה לי ניסיון כושל להצדיק את עצמו בעיני כל מי שהסרט יעצבן אותו.
סצנה אחרי הקרדיטים...?
Dick Cheney will return!
שורה תחתונה: מומלץ מאוד
הסיפור עצמו סוחף. השחקנים נהדרים, בעיקר בייל ואדמס. יש כמה סצינות ממש מבריקות (וכמה שלא, כמובן). הביקורת מתמקדת במה שהתפספס וחבל, כי גם יש הרבה פגיעות בול.
מעבר לזה הסרט פשוט נשען על בסיס מוצלח מאוד. מבט לקרביים של הפוליטיקה האמריקאית ומי שהניעו אותה בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה.
סייג אחד להמלצה: הסרט בהחלט נוקט עמדה, לא מסתיר את זה ולא מתבייש בכך. הוא שופט את הדמויות שלו ואת הקהל שלו. מי שזה מפריע לו- עדיף לוותר מראש.
שורה תחתונה לשורה התחתונה: שעתיים מעניינות, מבדרות וחכמות יותר מרוב הסרטים הקיימים. אני מאוד התחברתי, אבל גם מי שפחות יתחבר יוכל להנות.
כמה מילים שלא נאמרו בהקשר הסגנון
הופתעתי מאוד לגלות את כמות קטעי הקריינות, כמויות הקפיצה לתמונות וקטעי וידיאו מ'המציאות' וכמיות קטעי הפארודיה במהלך הסרט. הכל בסגנון בוטה מאוד של תכנית סאטירה. מי שמצפה לסרט ביוגרפיה עלילתי טועה.
כל אלה תורמים להרגשה שלא מובע פה צד אלא מונחתת אידיאולוגיה עם פטיש חמש קילו. אני מהמתנגדים לממשל בוש והמלחמה בעיראק אבל נראה שהסרט הזה בוחר צד וכופה אותו על כל סצינה וסצינה. ברמה שמזכירה קצת את הסרטים של מייקל מור.
אם אני חושב שזה סרט טוב? לא. אם אהבתי אותו? לגמרי.
אף אחד לא עושה סרטים כמו אדם מקיי. אין במאי בהוליווד עם האומץ לקחת ביופיק עם יומרת אוסקר וליצור ממנו יצירה כל כך וולגרית, בוטה ומוטה פוליטית. ב״וייס״, מקיי אפילו לא מאכיל בכפית. הוא מזרים מסרים בצינור ודוחף אותו בכוח לגרונם של הצופים.
מהסיבה הזאת בדיוק, ״וייס״ הוא קודם כל תרגיל בתעוזה. סרט שקהל רפובליקני ישנא, וקהל דמוקרטי אליטיסטי יאשים אותו בשטחיות. לא נותר אלא להצדיע למקיי שאיכשהו הצליח ללכת כאן עם האומנות שלו עד הסוף, וליצור סרט, יצירת אומנות, שקל מאוד לשנוא אך קשה מאוד לאהוב.
ואין ספק ש״וייס״ אכן רחוק מלהיות סרט מושלם! הוא שטחי, לפעמים קלישאתי, וכפי שאמר יונתן, דמותו של צ׳ייני לא באה לכדי מיצוי. לזאת אוסיף את משחקה הצולע של איימי אדאמס, שלא היה לה הרבה לעבוד איתו ברמת תסריט, וגם מהמעט שכן היה לה היא לא הפיקה לימונדה.
לצד זאת וייס מלא ברגעים קומיים ודרמטיים מבריקים וחד פעמיים. כאלה שאני לא מסוגל להצביע על יצירה ממנה הם נגנבו, כי הם נולדו היישר במוחו המיוחד/משוגע של מקיי. אני לא בטוח לדוגמה, שאיי פעם ראיתי סרט בו מחלת לב שחוזרת על עצמה הייתה עסק כל כך משעשע. כמו כן, התסריט מספר את הסיפור באופן לא לינארי. להחלטה כזאת יש פוטנציאל להיות יומרנית ומתסכלת בשביל הצופה, אבל לא כך קרה ב״וייס״, והוא עובד מצויין דווקא בגלל הדרך הכאוטית בה הוא מספר את הסיפור.
תקנה אמריקאית שנוצרה בשנות ה40 קוראת לתקשורת להיות אובייקטיבית ולהציג תמיד את שני הצדדים. בסצינה אירונית ב״וייס״, צ׳ייני העביר חוק המבטל את התקנה המדוברת, ובכך סייע לעליית פוקס-ניוז (ועל פי הסרט – גם לעליית אינפו-וורס ותרבות הפייק ניוז). הסצינה הזאת אירונית כי זה בדיוק ״וייס״ עצמו. סרט שמגנה את סוף עידן האובייקטיביות בדרך הכי פחות אובייקטיבית שיש. ב״וייס״ הרי אין שני צדדים, אין כאן אפילו חצי צד. בוייס יש מלאכים, ויש שדים. יש דמוקרטים, ויש רפובליקנים. רפובליקנים על פי ״וייס״ הם או טיפשים (בוש הבן) או תאווי כוח (צ׳ייני). האם זה שטחי? לגמרי. האם זה מגוחך? כנראה. אבל זה מנחם. כי אם כבר סרט בוחר להיות פוליטי, בוחר להציג את האמת תחת ספקטרום מסויים, שלא ילך סחור סחור בשביל לשכנע אותי גם בעמדה השנייה. שיהיה נועז – ויעמוד מאחורי הבחירה שלו. שידבוק בה גם כשהוא חוטף צעקות מכל הצדדים. סרט פוליטי צריך ביצים, וכמו סרט פוליטי טוב, ל״וייס״ בהחלט יש כאלה.
סרט טוב ומהנה
מכונת הכסף הוא אחד מהסרטים הטובים של העשור בעיניי, והתחושה היא שהוא התלהב מהאהבה בה הסרט התקבל שהוא החליט לעשות את זה שוב רק הרבה יותר, הרבה יותר פוליטי הרבה יותר שטיקים וגימיקים.
אבל כמו שאמרתי סה"כ סרט טוב השחקנים מעולים (במיוחד בייל ואדאמס).
כמו שהגדיר את מקיי מבקר אחד בארה"ב- אוליבר סטון עם הומור, שזה לא רע בכלל.
איך פספסו את ההזדמנות לקרוא לסרט 'dickpic'...
(ל"ת)
נהניתי וסבלתי כמעט באותה מידה.
נהניתי כי המשחק מצוין, הבדיחות קורעות, הקצב תזזיתי והבוטות מרעננת ומושחזת. סבלתי בגלל שכמה שחשבתי שאני רגיל לעובדה שפוליטיקאים הם חלאות מושחתים, בא סרט כזה ודופק לי על הראש בתזכורת מאוד לא עדינה.
מעבר לכך, הסרט לא מנסה להעלות השערות מה עשה את צ'ייני למי שהוא, פרט לסצינה הראשונה עם אשתו. וזה שהסרט אומר במפורש שהוא לא יודע דברים מסוימים לא אומר שהוא לא יכול להעלות הסברים ופרשנויות משלו. המונולוג של צ'ייני בסוף שפורש את השקפת העולם שלו היה יכול להיות תשובה מנומקת אלמלא השורה הראשונה בכתוביות שבאו מיד לאחר מכן.
3 הבדיחות הכי טובות:
1. השיחה המלוכלכת בין בני הזוג צ'ייני.
2. הקרדיטים המזויפים.
3. גלקטוס.
הייתה סצינה אחרי הקרדיטים? מה החמצתי?
ביקורת מדויקת לסרט שקשה לבקר
קשה להמליץ או לא כי קשה להגדיר סרט כזה "שונה" כשווה צפייה או לא. באופן חריג לעצמי אגיד שלא מאוד נהניתי, למרות שלמדתי כמה דברים חדשים (בהנחה שהטענות ברובן נכונות) ולמרות הסטייל המאוד ייחודי – התוכן אכן די מפוזר וחסר קו מנחה או אמירה מעבר ל"תראו מה הוא עשה". באיזשהו שלב איבדתי סבלנות וקיוויתי שייגמר, או לפחות שתפסיק המוזיקה הקופצנית שברקע.
יש לאדם מקיי יכולת מופלאה
לקחת נושא פוליטי סבוך ועמוק, להיות דמגוגי ולהביע דעה נחרצת, ועדיין – להפוך את הסרט לבידורי.
זה סרט טוב ומבדר, פשוט ככה.
בין הררי המידע שנשפכים, התיאוריות שמופרכות, ההאשמות הקשות שמוזכרות בחצי פה, יש פה גם ממש קולנוע עשוי טוב ומבדר.
מי שאהב מכונת הכסף – מומלץ בחום. סגנון דומה מאוד עם משחק מצוין של שני הכוכבים בסרט ההוא (כריסטיאן בייל וסטיב קארל)
מי שלא – עדיין מומלץ ;-)
אדם מקיי יכול לעשות יופי של סרט על טראמפ. הוא ייקרא, כמובן, President Evil.
(ל"ת)