ביקורת: סגן הנשיא

דיק צ'ייני היה, כך אומרים, אדם מסודר ומפוקס. הסרט עליו, איך אומרים, פחות.

"סגן הנשיא" הוא סרט שיש לו הרבה מה להגיד, הרבה איך להגיד, הרבה מסרים, הרבה רעיונות, והוא פשוט, במילה אחת – הרבה. לרגעים יותר מדי. לרגעים שמונה סרטים שונים במקביל שנדחסו יחד בלי הרבה מחשבה על החוט המקשר ביניהם. אם היה סרט שבשבילו הומצאה הקלישאה "אולי היה כדאי להוציא איזה חצי שעה" אז זה "סגן הנשיא". אבל מה שנחמד בנוגע ל"סגן הנשיא" זה שכל אחד יכול להוציא חצי שעה לבחירתו וליצור את הסרט שהוא אוהב, כי יש כל כך הרבה חצאי-שעה שאפשר להוציא ולקבל סרטים שונים לחלוטין, על בסיס חצי השעה שהוצאת. כי, כמו שאמרתי, יש פשוט כל כך הרבה.

הגישה של אדם מק'קיי מובנת. דיק צ'ייני, ש"סגן הנשיא" מנסה לעקוב אחר תולדותיו, הוא אדם שעשה הרבה ויש הרבה מה להגיד עליו. הוא היה בלא מעט צמתים חשובים בהיסטוריה האמריקאית ורק מעטים מהם ידועים לציבור הרחב. אני מניח שכשישב לכתוב את התסריט, הוא פשוט לא ידע במה להתחיל – מההתחלה? מהמלחמה בעיראק ואפגניסטן? מההשפעה שלו על המדיניות האמריקאית בנושאי פנים? מהשאיפות שלו? ממערכת היחסים עם אשתו? עם הילדות שלו? מהעובדה שהצליח להפוך את תפקיד סגן הנשיא מתפקיד ליופי לתפקיד לאופי? נראה שמק'קיי נדהם מכל השפע שלפניו, הסתכל על כל האפשרויות, שאל "למה לא הכל?" והתוצאה, איך אומרים, בהתאם.

זה סרט שמהרגע הראשון (טוב, השלישי) מטביע אותך בכמות מידע בלתי נגמרת שמועברת בעיקר דרך קריינות, אבל גם בדיאלוגים שייקספיריים, כתוביות על המסך, הדמייה באמצעות כלי משחק, דילוגים בין נקודות זמן שונות ועוד אמצעים רטוריים מצחיקים ומגניבים, עד שאתה נחנק ומת . הסוף.

חלקים מהסרט מעולים – יש בסרט איזה חמישה-שישה מועמדים לרשימת 20 רגעי השנה של 2019, והיא רק התחילה. יש כמה פעמים שהסרט כל כך מפוקס על מה הוא רוצה להגיד, שהוא מצליח לעשות דברים שאף סרט אחר בסביבה לא היה יכול לעשות כמוהו. חלקים אחרים, לעומת זאת, מפוספסים: הסרט מרבה ללכת לאיבוד בתוך עצמו, וסצנות שהיו צריכות הקשר דרמטי ועלילתי יותר מהודק נעלמות בבליל העצום של המידע שמתקיף את הצופה. נראה שגם יוצרי הסרט יודעים את זה ולכן הסרט מרבה לחתוך למסך שחור – כאילו לפצל את הסרט לסצנות בודדות מראש, כאילו הסרט הוא אנתלוגיה מוזרה שכזאת. אז הסצנות שעובדות לבדן נפלא יעבדו והסצנות שלא – טוב, חכו עוד רגע ותהיה סצנה שכן תעבוד.

העוגנים היחידים לבלגן הטונלי והתימטי של הסרט הם השחקנים שלו. כריסטיאן בייל נפלא בתפקיד דיק צ'ייני, איימי אדאמס מצליחה לקחת את דמות ה"אישה שנשארה בבית" ולטעון אותה בכל הליידי מקבת-יות שרק אפשר, סטיב קארל לא נראה כזה נינוח ומצחיק כבר הרבה זמן על המסך הגדול, וגם השחקנים שמופיעים לסצנה אחת או שתיים (אליסון פיל כבתו של צ'ייני, טיילר פרי כקולין פאוול, ג'סי פלמונס כקריין הסרט) עושים עבודה טובה. המצטיין מבחינתי הוא סם רוקוול, שמגלם את ג'ורג' בוש הבן. רוקוול לא נשען יותר מדי על הסטריאוטיפ שלו כטמבל, אבל בוש שלו הוא בהחלט לא השחקן הכי חד על לוח השח-מט הפוליטי. בעיקר נראה שרוקוול הבין מה גורם לבוש לנהוג כמו שהוא נוהג והוא מנצל את זה כדי ליצור דמות שהיא לא סימפטית (כי הסרט מאוד לא סלחן לאנשי ממשל בוש ולמלחמה שהם יצאו אליה) אבל לחלוטין לא חד מימדית – שזה יותר ממה שניתן להגיד על חלק מהדמויות, שנראה שלסרט אין מושג מי ומה הן והוא מנסה ממש חזק להסיח את דעתכם כדי שלא תשימו לב.

כי לשאלה "מה מניע את דיק צ'ייני?", למשל, לסרט אין תשובה ברורה. הסרט מציג בסצנות נפרדות כמה מאפיינים ותיאוריות: צ'ייני בקשר עם חברות הנפט, הוא אוהב כוח, הוא חסר רחמים אבל הוא גם אבא מסור שמאמין בבטחון ארה"ב, ושאולי בכלל רק רוצה לעמוד בציפיות של אשתו. מובן שרוב בני האדם הם סתירה מהלכת ומלאת רבדים, אבל הבעיה היא שהסרט לא ממש מצליח ליישב את הסתירה או להעמיק את האירוניה בין הצדדים המנוגדים באישיות של צ'ייני. הסרט, בפשטנות מסוימת, נע ונד בין "צ'ייני אחראי לכל דבר רע שקרה אי פעם בהיסטוריה האנושית" ל"הוא בעצם אדם מתוק ואיש משפחה מסור ואוהב, אם מתעלמים מזה שהוא אחראי לכל דבר רע שקרה אי פעם בהיסטוריה האנושית".

הבעיה הגדולה של הסרט היא ככל הנראה היומרה שלו. לנסות לספר את סיפור חייו של צ'ייני בשעתיים זאת משימה בלתי אפשרית שבשבילה צריך עוד שעה-שעתיים-יומיים לפחות, והסרט התנפח ואיבד כל צורה הגיונית כדי לנסות להספיק הכל. לכן יש חשיבות לשאלה מה נכנס ומה יוצא בסרט שכזה – אנשים שלמדו את ההיסטוריה האמריקאית ימחו, למשל, על השמטת התקופה של צ'ייני כשר הבטחון בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, שוודאי השפיעה איכשהו על ההחלטה לצאת לזאת השנייה, עליה הסרט דווקא כן מתעכב. הסרט מתעקש פעמיים על כך שכל דבר שאתם רואים בו התרחש באמת, אבל זה לא אומר שהוא לא השמיט דברים שהיו צובעים את צ'ייני בצבעים אחרים. לסרט יש עמדה ברורה על סגן הנשיא לשעבר, ואפילו אם מדי פעם הוא מרשה לעצמו להציג את דמותו באור יותר מחמיא או מורכב, הוא חוזר בסופו של דבר למרחב הבטוח שלו שבו צ'ייני הוא איש מטורף שרוצה כוח, ושאמריקאים שבוחרים באנשים כמוהו הם הבעיה.

כל מסר אחר שהסרט מנסה להעביר מתפספס. כאשר בכל נקודה בזמן הסרט עושה עוד שמונה דברים במקביל, ניואנסים חשובים ונקודות קריטיות שהסרט מנסה להראות פשוט הולכים לאיבוד בקקפוניה. בכלל, אני מרגיש שאם הייתי מתעמת עם הבמאי והייתי מעיר לו על כל מיני דברים שהסרט משמיט או לא מעמיק בהם, הוא היה אומר לי "אבל זה שם!" ואני הייתי עונה לו "כן, זה ועוד שמונים אלף דברים". הבלגן של הסרט מאפשר לו להגיד הרבה, להצחיק הרבה, לעשות הרבה, ולהיות מבריק לא מעט – אבל החסרון שלו זה שקשה להבחין בדברים הקטנים שנמצאים בתוך הבלגן הזה. בסופו של דבר, זה בעיקר נראה כמו בלגן.